היגון הספורטיבי הוא הקיץ החדש שלי. הוא צפוי, הוא גומר את שרירי הרגליים המיובשים שלי והוא מכאיב. בבלומפילד נשבר לבי ברגע, וקם לחיים מחודשים במונית שירות עם צלילים מרתקים ועם חלומות על חיי החדשים שיחלו באוגוסט בעיר חדשה, במדינה אחרת, ביבשת צפונית יותר. היגון הספורטיבי נותר לכאורה מאחור. בסופו של דבר, כל שאני בוחר בו כעת הוא בגדר בריחה: מירושלים, מחיפה, מתל-אביב, מהשמש, מהזיעה, מהפרעושים. כך בדיוק גם נשמע קול המוזיקה עמה אני בוחר להיעלם פעם אחר פעם.

החודש האחרון הפך אותי לגרופי של ז'אנר חדש, עליו אינני מפסיק לכתוב גם אם בשמו אינני קורא יתר על המידה. ה-Chillwave, או אם תרצו ה-Glo-Fi, הוא הדבר המשונה הזה שהתפתח ב-2010 באינטרנט – והוא הבשורה הגדולה האמיתית של ימיי. כל הסיפור עוסק בצעירים, אמריקאים לרוב, אשר חיים בערים גדולות ומנסים לשחזר בבתיהם צלילי קלטות שוגייז שמעולם לא היו בידיהם. האסתטיקה כולה היא של תמונה דהויה מפעם, או כמו שכבר כתבתי בעבר – כל זה הוא רק פסקול לסרטוני 8 מ"מ שמישהו שלף ממגירות הוריו. כל הברנשים והחתיכות מתקבצים לאחרונה אצלי בבית עם גלי הצ'יל שלהם: Beach Fossils, Small Black, Wild Nothing, Memory House ועכשיו גם Teen Daze.

אין לי יותר מדי מידע על הצמד הקנדי הזה, אבל גם אין לי יותר מדי רצון לגלות עליו יותר מדי פרטים. בשבת נפגשנו בחיפה, כשעוד היתה תקווה, כשעוד האמנתי כי היגון הספורטיבי כלל אינו רלבנטי למחשבותיי. בסוף טעיתי, אך לפחות נותרתי עם להקה חדשה ומרגשת ביד. גם הם, כמוני, מגלים אמביוולנטיות מיוחדת כלפי כמה מעונות השנה. גם אני, כמוהם, מעדיף את העולם קצת יותר עמום ודהוי.

Teen Daze :: Gone for the Summer (Part Two)
Teen Daze :: Shine On, You Crazy White Cap
Teen Daze :: Around