16 דקות אחרונות של חורף הן קודש שאין שני לו. הייתי גונז אותן לתוך אלף מגירות קטנות בתוך חמש מאות ארונות קיר בתוך עשרה קונטיינרים על עשר ספינות גדולת המפליגות לפינות אחרות בעולם. מזמור תפילות שלם הייתי מחבר בעזרת מילים בשפות שטרם למדתי, בכתיבה אופקית, אנכית, אלכסונית, סודית. כל עמוד הייתי מעטר במחרוזות – עלים, אדמה, טיפות לחות של יום קצר שרק נגמר, קליפות הדרים ומרציפן. בחצר הבניין הייתי מייסד את המקדש הראשון לדתי החדשה, עולה לרגל לבד, נועל פיסות בד פשוטות, עייפות מרגעים ארוכים. 16 דקות אחרונות של חורף הן טוהר שאין דומה לו. ועל כן הייתי נוצר לי שנייה אחת.

אין כמו לילה כזה, אפל מטבעו, כדי לחבק את Peter Broderick – הגבר של חיי (דוגמאות: אל"ף, בי"ת גימ"ל, דל"ת). אחת לכמה שבועות או ימים (תלוי בנדודיו) מקליט הדני-אמריקני הזה קטע מוזיקלי חדש, בצורה ספונטנית למדיי, ואז הוא מעלה אותו לחשבון הפליקר שלו – בליווי תצלום הולם. פעם הוא עושה זאת לצד פסנתר בודד בהאנובר, פעם אחרת בקופנהגן בצוותא עם כמה חברים ולפעמים כך סתם בפורטלנד, שם הוא ישן לרוב. השבוע הוא עשה זאת בשדה התעופה ניוארק שבניו-ג'רסי. על פי סיפורו, במהלך המתנה לטיסת המשך בחזרה לאורגון הוא מצא שמוטה בפח האשפה גיטרה. קלאסית, שבורה מעט, אך מנגנת. כהרגלו, בדומה לחברי היקר בלישה, הוא החל מנגן מלודיה עמומה ועגמומית, שלף את מכשיר ההקלטה שתמיד איתו – וזה מה שיצא:

Peter Broderick :: Newark

קשה לי שלא להישבר כעת, ועל כן – הנה עוד כמה מתנות חינם שהוא הקליט בדיוק כך בחצי השנה האחרונה:

Peter Broderick :: I Do This
Peter Broderick :: Hanover
Peter Broderick :: Til Dänmark

וגם סרט מוזיקלי קצר אותו הוא העלה פעם: