יום שנפתח בפרנץ' טוסט בשמש – חייב להסתיים בלהיט. ידעתי זאת כבר שבוע, ולכן היום פתחתי את השבת בארוחת בוקר כזו (ולשמחתי, דבר לא נתקע לי בגרון). כבר כמה שבועות שאני מתכונן נפשית לרגע הזה, בו אחלוק אתכם את האהדה הרבה ללהקת "החיה האיטית" מניו ג'רסי, ואיכשהו כל פעם זה חומק מידיי. פשוט לפעמים ישנם עניינים סקנדינביים בוערים יותר, ולעתים הראש והאוזניות שעל אוזניו נודדים אל ברוקלין. למזלי, נתקלתי בגיליון האחרון של NME והבנתי כי הזמן בוער בין אצבעות רגליי. אז רצתי למקלדת.
הקביעה של המגזין הבריטי האל-מותי – "האינדי רוק האמריקאי קם לתחייה" – קצת משעשעת. במיוחד לאור העובדה שבעבור רבים, אשר אינם בריטים כנראה, הוא מעולם לא מת במובנים כאלה ואחרים. ובכל זאת, כל חגיגת The Drums ,Surfer Blood ו-Wild Nothing הזו מתקבלת על הדעת כשחושבים בראש לונדוני. בממלכה מאושרים מכך שחצי מהלהקות האמריקאיות האהובות עליהם נשמעות קצת בריטיות, ואני תוהה עם עצמי באמת האם זו גם הסיבה לכך שאני מאוהב כך פתאום. בחיי שמעולם לא אהבתי גלים כמו ב-2010, ואני עוד חיפאי במקור. דוגמת צ'יל-סרף-לו-פי-טרופיקל-בליס-גלו-פי-משהו נוספת מגיעה כאמור ב-EP הראשון של Slow Animal האלו. הם כאלה אנדרייטד בעולם כולו, ואולי קצת אוברייטד באייפוד שלי, אבל אין כמוהם כשמדובר בחום של אוטובוסים איטיים.
Slow Animal :: Sitting Here
Slow Animal :: theFUNsun
Slow Animal :: Dolt Heart
גיליון NME המדובר להורדה
נכתב תחת הנושא מוסיקה, משהו טוב למסיבה, שירים של אמריקאים :: 3 תגובות
הפעם הקודמת בה מישהו כתב על Klaxons באייפוד רעב היתה אי-שם במארס 2007. היה זה אדם ב. שאחראי היה למילים בפוסט ההוא, ומאז נדמה שדברים גדולים קרו. הניו-רייב נולד ומת, תל-אביב נעלמה מחיי, כמעט סיימתי תואר, שיניתי חיים, אך הקידומת נותרה כשהייתה. כל כך הרבה זמן דל חלף מאז נשמע קולם של קלאקסונס באחרונה, והנה אמש הכל השתנה בדקה. שלוש שנות המתנה לאלבום השני של השלישייה, שגדלה רשמית לרביעייה, הסתיימו, וסוף סוף עומד להיחשף (אחרי שכבר נגנז פעם אחת אשתקד) הדבר הבא שלהם. אך איך אומר זאת? כל הסיפור כבר לא ממש מרגש. כלומר, הסיפור אולי כן – אבל המוזיקה?
ובכל זאת, מן הראוי להתייחס בכובד ראש ללהקה שרק לפני שלוש שנים הייתה הבשורה הבריטית הגדולה ביותר. בקיץ שעבר סיפרו הקלאקסונים, כי הם לוקחים נתיב חשוך קצת יותר באלבום הבא שלהם, ורגע אחרי זה יצאו לסיבוב הופעות בבלקן ובמזרח אירופה (על אמת). הם אף הצהירו בגאון כי הם דוחים את האלבום ל-2010, כדי "להיות חתומים על התקליט הגדול הראשון של העשור החדש ולא על התקליט הגדול האחרון של העשור הקודם". היוהרה הגלאגרית הזו נראתה לי מעט עלובה, אבל חייתי עמה בנחת. אמש, אינני יודע למה, כשלחצתי על כפתור הפליי לראשונה כדי להאזין ל-Flashover שלהם, ציפיתי לשמוע שם These New Puritans. בסופו של דבר, כל ששמעתי שם – ועודני שומע – זה Klaxons. האם זה רע? תשפטו בעצמכם. אני סובלני וסבלני.
נכתב תחת הנושא מוסיקה, משהו טוב למסיבה, שירים של אנגלים :: 2 תגובות
הערב, כשרצתי אל האוטובוס שלי ואף מצאתי עליו מקום ישיבה, חשבתי על כך שאין טיימינג נכון יותר מזה לשיר שבדי חדש. נכון, ברור שירושלים אינה שבדיה ואפילו לא דנמרק, אבל השמש הקלה והרוח הקרירה של שעת אחר הצהריים המזדחלת חגגו עליי. משום מה, תחושת האביב בספרייה חייבה אותי לצלוח את התעלה בדרך לצפון. למזלי כי רב, ידעתי כי בבית אמור לחכות לי פתרון לבעיה. זכרתי שאתמול עשיתי מעשה חגיגי והורדתי סינגל חדש של Pallers. ומה אומר? סינגל כלבבי, כך הסתבר מאוחר יותר.
בסופו של דבר, מדובר בבאנקר. כמעט כל דבר שיוצא מהלייבל Labrador הוא להיט, לפחות בעיני. The Legends, The Marry Onettes, The Radio Dept., Sambassadeur, Club 8, כולם כאחד מהווים דוגמאות מושלמות לתשובה לשאלה שכל ילד בישראל זורק להוריו בשבתות: "כיצד בעצם נשמע הסקנדי-אינדי?". מספיק רבע צליל כדי לזהות את החמימות, את הקרקע הדשנה ממנה תתפרץ בסוף המלודיה הכי קליטה ושלאגרית בעולם. מספיקות שתי שניות כדי לדעת שבשבדיה עסקינן. Pallers המדוברים אינם שונים. הם צמד של פוני וזקנקן, אשר פותח עם צלילי ניו-אורדר פשוטים, ממשיך בקולות נעריים, ומתקדם באיטיות אופיינית אל עבר השקיעה. אמרתי זאת אלף חמש מאות פעם בחיי לשכניי, ואומר זאת שוב: אם פופ, אז רק שבדי.
נכתב תחת הנושא מוסיקה, משהו טוב ללילה, משהו טוב למסיבה, שירים של סקנדינבים (סקנדי-אינדי) :: תגובה אחת
פתאום, משום מקום, החלה ספירה לאחור. אני מונה את הימים, כמאה להערכתי, שיחלפו עד שאעלה על המטוס לשנתיים ואלמד לחיות בארץ אחרת. כל דבר שקורה כעת בירושלים, מסביב ופה בפנים, עשוי להיות אחרון מסוגו, כך שכל פסיעה ברחובות המצהיבים עם אזניות נעשית מרגשת, יחידה במינה, ססגונית. אני איש הנושא בתוכו את סוד ההמראה, אך מכיר גם את תחושת ההתרסקות, ובשבוע האחרון אני מדשדש. חלומותיי החדשים רשומים על לוח השנים 2010-2012, מקודדים לרשימות ההופעות שאראה, לכל הפערים המוזיקליים שאשלים. אולם המציאות המתלהטת עודנה מתרחשת בבירה הזו על כל מגרעותיה. לבי דרוך.
את חמישי האחרון, למשל, חלקתי בצעידות קצובות ברחבי הקמפוס חמוש בכלי הנשק הצמוד לראשי, מתהדר בנוצותיהם הפיניות של Villa Nah. כך, בכמיהה למעט צל, נתתי לצמד הברנשים יוהו פאאלסומה וטומי היפיי להדריך את תנועותיי בפרוזדורי ההווה, עם כל הקולות המייבבים, הקצב המדופלם וניכור האייטיז החיפאי שיש להם להציע. לפני כמה ימים בלישה ישב על מיטתי, חצי מיוסר כהרגלו, והרצנו 15 אלבומים שרק ירדו אלינו, ואיכשהו הוא נעצר על Origin הזה של שני הפינים. ואני נוטה להנהן. כהרגלי, אין לי צורך בחדשנות יוצאת מגדר הרגיל, אלא רק בפזמונים כובשים, חזקים, סמי-פשיסטיים. לעתים, כאשר אינני מתפתה לשבת וללמוד במרץ, אני רוקד בנונשלנטיות על השטיח. כך היום, כך מחר, כך מחרתיים.
Villa Nah :: Envelopes
Villa Nah :: Remains of Love
Villa Nah :: Ways To Be
האלבום המלא
נכתב תחת הנושא מוזיקה של אבא, מוסיקה, משהו טוב למסיבה, שירים של סקנדינבים (סקנדי-אינדי) :: 3 תגובות
יופי, שבועות נגמר, וכעת לא נותרו חגים באופק. בקרוב ניתן יהיה להתרכז באופן מלא בכל הצרות האפשרויות, בכל הלימודים שעוד נותרו, בכל האלבומים שצפויים להיוולד מול עיניי הנעצמות. שבועות נגמר ולא אכלתי עוגת גבינה אחת, גם לא גבינה, אבל פטל דווקא כן. הורדתי אל המחשב 20 אלבומים חדשים, שרק שכניי יודעים מתי אספיק להאזין להם, במיוחד לאור העובדה שמחר ודאי אמצא 20 אחרים לשמור כאן. פשוט, הזמן פנוי מדי, הרוח נעימה וקלה, החתולים משתובבים, הכלבים נובחים, והשיירה עוברת. אני יושב, ומתרפק על השירים החדשים של The Drums, כך ששיירת החג הגמלונית יכולה להמשיך הלאה.
האלבום הראשון של התופים צפוי לצאת בעוד כשלושה שבועות, ונדמה לי כי אין עוד אלבום אשר קהילת חובבי ההייפים העולמית מחכה לו יותר כעת. כשאני חושב על כך רגע, אז סביר לומר כי גם אני די מחכה לו. הוא פשוט יגיע בטיימינג מופלא: חמה בוגדנית וצורבת תעלה, שמים לבנים ינצחו, אבק יחלוף באוויר, חול יתעופף בשלווה – כל מה שצריך כדי לקחת גלשן בוגי ליד ולהתנועע. בעוד רגע יתחיל שבוע חדש, כמה שעות מאוחר יותר הוא יסתיים ויפרוש למנוחת שבת. אם הוא רוצה לבנות מגדלי חלומות לקיץ, אמליץ לו – לשבוע החדש בן היום הבודד הזה – להאזין לשני הלהיטים הבאים:
The Drums :: Forever and Ever Amen
The Drums :: It will All End in Tears
נכתב תחת הנושא מוסיקה, משהו טוב למסיבה, שירים של אמריקאים :: תגובה אחת
דברים מוזרים מאוד קורים לי בשנה האחרונה. אחד מהם – אשר קשור באופן מפתיע בקשר ישיר למוזיקה – הוא חלום גחמתי לנסוע לרוסיה. מתחשק לי לארוז את בלישה, רעותה ועמר בתוך תא קטן ולנסוע מסנט פטרבורג ועד ולדיווסטוק. בדרך נישן ארוכות, ניתן לגורמים מקומיים לבחון אותנו, נשתה מעט סמגון, נבקר בערים אפלות בלב סיביר ונרקוד בצוותא, מחובקים ואהודים, עם המקומיים ועם קירגיזסטנים מחויכים שיעשו דרכם הביתה בפשטות מכאיבה. החלום הזה הוא סטייה, אך יום יבוא ואני מבטיח כי הוא ייצא אל הפועל. בצניעות כמובן, כדי שאיש לא ישדוד אותנו באופן כזה או אחר.
ומאין הגיעו המחשבות הרוסיות הללו? התשובה פשוטה למדי: Motorama. חבריי מרוסטוב שעל הדון (שכבר ביקרו כאן פעם אחת וגם פעם שנייה) הם הסלאבים האהובים עליי בכל הזמנים. בסופו של דבר, בניגוד לרבים המקיפים אותי באוניברסיטה אין לי כל עניין במדיניות החוץ של חרושצ'וב, אף שפושקין באמת מקסים אותי. כבר למעלה מ-12 חודשים שאני ממתין, ביחד עם עוד כמה אנשים וקוראים אותם אני מכיר באופן אישי, לאלבום הבכורה של החמישייה הזו שנושמת חיות איכותיות, מדים ישנים, איאן קרטיסים ושלג. והנה אמש הוא הגיע, מחולק חינם על-ידם לכל דורש, ולי קשה שלא לתהות – האם אכן מדובר במתנת החג היפה ביותר שאקבל השנה. בינתיים, זו המתנה היחידה, ודי לי בה.
Motorama :: Warm Eyelids
Motorama :: Alps
Motorama :: Northern Seaside
האלבום המלא והמעולה
נכתב תחת הנושא להקה עם זקן, מוסיקה, משהו טוב למסיבה, שיר כוח, שירים של רוסים :: אין תגובות
היגון הספורטיבי הוא הקיץ החדש שלי. הוא צפוי, הוא גומר את שרירי הרגליים המיובשים שלי והוא מכאיב. בבלומפילד נשבר לבי ברגע, וקם לחיים מחודשים במונית שירות עם צלילים מרתקים ועם חלומות על חיי החדשים שיחלו באוגוסט בעיר חדשה, במדינה אחרת, ביבשת צפונית יותר. היגון הספורטיבי נותר לכאורה מאחור. בסופו של דבר, כל שאני בוחר בו כעת הוא בגדר בריחה: מירושלים, מחיפה, מתל-אביב, מהשמש, מהזיעה, מהפרעושים. כך בדיוק גם נשמע קול המוזיקה עמה אני בוחר להיעלם פעם אחר פעם.
החודש האחרון הפך אותי לגרופי של ז'אנר חדש, עליו אינני מפסיק לכתוב גם אם בשמו אינני קורא יתר על המידה. ה-Chillwave, או אם תרצו ה-Glo-Fi, הוא הדבר המשונה הזה שהתפתח ב-2010 באינטרנט – והוא הבשורה הגדולה האמיתית של ימיי. כל הסיפור עוסק בצעירים, אמריקאים לרוב, אשר חיים בערים גדולות ומנסים לשחזר בבתיהם צלילי קלטות שוגייז שמעולם לא היו בידיהם. האסתטיקה כולה היא של תמונה דהויה מפעם, או כמו שכבר כתבתי בעבר – כל זה הוא רק פסקול לסרטוני 8 מ"מ שמישהו שלף ממגירות הוריו. כל הברנשים והחתיכות מתקבצים לאחרונה אצלי בבית עם גלי הצ'יל שלהם: Beach Fossils, Small Black, Wild Nothing, Memory House ועכשיו גם Teen Daze.
אין לי יותר מדי מידע על הצמד הקנדי הזה, אבל גם אין לי יותר מדי רצון לגלות עליו יותר מדי פרטים. בשבת נפגשנו בחיפה, כשעוד היתה תקווה, כשעוד האמנתי כי היגון הספורטיבי כלל אינו רלבנטי למחשבותיי. בסוף טעיתי, אך לפחות נותרתי עם להקה חדשה ומרגשת ביד. גם הם, כמוני, מגלים אמביוולנטיות מיוחדת כלפי כמה מעונות השנה. גם אני, כמוהם, מעדיף את העולם קצת יותר עמום ודהוי.
Teen Daze :: Gone for the Summer (Part Two)
Teen Daze :: Shine On, You Crazy White Cap
Teen Daze :: Around
נכתב תחת הנושא Chillwave: גלים של צינה, דור העתיד, מוסיקה, משהו טוב ללילה, משהו טוב למסיבה, שירים של קנדים :: 6 תגובות
