הסיפור שלפניכם מבוסס על השמטות. שנה שלמה חלפה מאז הגשם ההוא שליווה אותי בצעידה עם בקבוק הבירה בעמק בו התגוררתי אז, צעידה שהסתיימה ברגע שלם של אושר שלעולם לא יוכל לחזור עוד. שנה בדיוק חלפה מאז הפעם הראשונה בה נלקחתי אל הספרייה הלאומית, חיפשתי מכונות צילום ולא מצאתי, שתיתי קפה וחייכתי כך סתם. אין אלו אירועים ראויים לציון מיוחד, אני משער, אך הם כאלו שהנעימו את חיי. הם רק הרמזים פעוטים לחיים שלמים.
אני דוהר כעת בשדרות העשרים במרץ, נופל על ברכיי, נאבק במעט האבק שאינני מצליח להסיר מן הרצפה, ולא מאמין שכך כל זה נמשך. בין שיר לשיר, בין טיפה לטיפה שהתייבשה, אני חי. לכבוד עצמי, כי הלילה אני אמור לחגוג, אני מקדיש את האלבום היפה ביותר ששמעתי בתקופה האחרונה. הוא אינו מגיע מאודסה, אינו צופה אל הים השחור ואינו כמה לבוספורוס. הוא פשוט מנגן לי. כלומר היא:The Seven Fields of Aphelion שמה.

The Seven Fields of Aphelion :: Grown
The Seven Fields of Aphelion :: Michigan Icarus
The Seven Fields of Aphelion :: Mountain Mary
האלבום המלא, פריפריה

תמיד כשהשמש זורחת, אני חושב על אחרים. אני מצייר מולי את כל מי שמסוגלים לדהור על רגליהם בין זיפי מדשאות יבשים, נותנים לצהוב לצבוע אותם בצבעי החופש שהם מכירים, תולים על עמודים את מיטב דגליהם הפנימיים גדושי הפסטל – וטוב לי בעבורם. תמיד כשהשמש זורחת, אינני חושב עוד על עצמי. אני מצייר מולי מכאובי שמיים הנשברים על הרים חדים מדי, ציפורים הנחות לרגע ממנוסותיהן על עמודים שהרגע השירו דגלי פסטל, ועובר אל תנוחת ההמתנה. זו כוללת חלומות מוגברים, ציפיות מאורכות וידיעות קלושות. תמיד כשהשמש זורחת, הלילה יוצא וצוהל.
זו הסיבה שכל-כך התקשיתי באחרונה לשאת את העולם הצבעוני הרנסנסי שבנה Jónsi, סולן סיגור רוס (להקה בהמתנה גם כן), בכל השירים החדשים ששחרר אל הרשת. הרשת היתה גדולה מאוד, אגרה את פרצי האנרגיה הקורנים שלו בהנאה שלמה, והותירה אותי מעט המום. הרי כל קסמו של האיש נגע תמיד לפער האדיר שהעמיד ביני לבינו: הוא ילד קרחונים נמסים המחפש אור שאינו מגיע, ממציא שפות, גודש עולמות בלשון משונה ומסוגל להאמין בנסים – ואילו אני ילד חולות וקוצים המחפש אור שונה מזה המגיע אליו, לומד שפות ושוקע בעולמות שהשפה יוצרת. והנה פתאום הוא שואף להיות מה שאני אינני רוצה להיות לעולם: לבלוב ופריחה. התקשיתי להתמודד עם הבשורה הזו.
והנה אמש הודלף אלבומו המדובר, Go. כל-כך הרבה ימים טובים מסתתרים בו, לצד שמחה גדולה מדי לפרקים. Jónsi הוא איש הטבע, הטבע לו הוא זקוק. הוא נעזר בשירותיו של Nico Muhly, המלחין הניו-יורקי הצעיר המפציץ את רקעיו במוטיבי פיליפ גלאס, והוא גונב מעצמו ומלהקת האם שלו רגעי חסד אמנותיים. לא עם הכול כאן קל לי להתמודד. עם הרגעים הנוגים – אני מתנפץ. נו, כהרגלי וכהרגלם של אבותיי.

Jónsi :: Sinking Friendships
Jónsi :: Kolniður
Jónsi :: Grow Till Tall
האלבום המלא, באיכות סבירה בינתיים

אתרוגים, אתרוגים צנחו בזה אחר זה על הארץ. איש לא ניסה עוד להריחם או לאוספם בדרך ציורית אחרת אל תוך הסל האפור וחסר המשמעות. סכינים נשלפו, גזמו את הקצוות, חתכו במרכז, ממש בלבו של הפרי המצהיב, אך לא מצאו דבר. קליפה עבה מדי, שכבת לובן חסרת משמעות, קצף של אוקיינוסים שלמים שאינו נח לעולם, רצון עב כרס לגזום ניחוחות עבר וצריבות הדרים. החורף מסתיים, נוטף אט-אט אל דרום העולם, מציף בי ייאוש שממנו יכולה רק תקווה לפרוח. האם זהו אביב, האם זהו סתיו? שמות יפים הם השניים.

חפרתי לעצמי בור גדוש במוזיקה קלאסית בשבועיים האחרונים, ואינני סובל. אני מחיה שם כמיהות אסורות לימים מותרים, שבהם הכל נראה אפשרי. אלא שאז אני מגלה הפתעות קטנות שהעולם מארגן בשבילי, המונחות בסבלנות ליד רגליי או לצד חלוני. פעם אלו Foals המתעדנים, וכעת אלו הם שוב We Were Promised Jetpacks הנשברים. בפעם הראשונה בה כתבתי עליהם – הייתי ילד. הם הרימו מטוסים לשמיים כשביקשתי, בין מרכז אמריקה לצפונה, וכעת הם נחים. לכבוד עונה חדשה הם הקליטו EP טרי הכולל שלושה שירים חדשים ושניים ישנים בגרסאות מעודכנות. זו אינה בשורת השנה וכנראה שאף לא בשורת הלילה הזה, אך לעת עתה – אין כל צורך בבשורות.

We Were Promised Jetpacks :: A Far City
We Were Promised Jetpacks :: Short Bursts (New Version
האי.פי בשלמותו

רק אחת לתקופה אני עומד בפני מעשה מן הסוג הזה: כמו ילד, או שמא נער, בן 13 אני עושה כל שביכולתי כדי להתרגש משיר חדש של להקה או אמן שאני מחבב יתר על המידה.

בשבוע שעבר גיליתי כי ביום שני, זה שהיה אתמול בדיוק, יחשפו Foals שיר ראשון מהאלבום החדש שלהם שעומד לצאת באביב, Total Live Forever שמו. כבר שנתיים שאני מחכה לריגוש הזה, לתחושת השבר שתאחוז בי למשמע צליל חדש שלהם – ואינני לבד. אפילו אחייני בן ה-13 בקוסטה ריקה המתין איתי, אני יודע זאת. וכך – זה קרה הערב. עמדתי דום על השטיח הוורדרד שלי, מתבונן על קיר צהבהב, מחובר ל-1 BBC ולתוכניתו של זן לואו, כמו ילד, כבר אמרתי. ואז העלו לשידור את יאניס, ואז הוא אמר שהוא מתרגש, ואז אני התרגשתי, ואז כל העולם התרגש איתי. אני פשוט אוהב את Foals. הם מזכירים לי את לבלובי האביב שמשכו אותי כשהייתי ילד, הם יודעים לשלב בין האינדי הבריטי לפוסט רוק – אהבות חיי המוזיקליות האמיתיות – והם מגדלים שפמי בר מצווה. בדיוק הלייטמוטיבים של חיי. בסופו של דבר הרי, אני כולי סיח. מקפץ בין קרשים חומים מתפוררים, ישן בעמידה, ממתין לדבר מה.
פתאום נסתיימה ההמתנה. כל זה התחיל כך: So I walk into the haze in a million dirty ways, ואני הבנתי. הנה מתחילה אגדה חדשה. לרגע אינני זקוק לוולטר בנימין כדי לנסות ולהבין, כי כל שאני זקוק לו נמצא כבר כאן. כמה פשוט.

Foals :: Spanish Sahara
Foals :: Spanish Sahara (Mount Kimble RMX

באוניברסיטה שלנו מסתובב האדם הזקן ביותר שראיתי בחיי כנראה. אינני יודע מהו גילו המדויק, אך אני מעריץ אותו. יש לו מקל הליכה מתכתי בעל ידית פלסטיק, אותו קיבל ככל הנראה מ"יד שרה", פניו מעוגלים, מקומטים ומעט נפולים, גופו שפוף לגמרי, וצעדיו צביים לחלוטין. פעם אחת צפיתי בו חוצה כביש ירושלמי גדוש יתר על המידה. הרמזור התחלף שלוש פעמים בזמן זה, אך הוא המשיך לפסוע והמכוניות המשיכו לעמוד. בשבוע שעבר טיילתי בקמפוס, כדי להירגע מעט ממחשבות היום ולחפש לעצמי ממתקים ממכונות, ואז ראיתי אותו. הוא בדיוק יצא מהספרייה והתבונן בי. הוא ידע שהוא טמון במחשבותיי ועצר לרגע את מסעו הארוך אל המדרגות הנעות, נשם כמה שניות, ושב לגרור את רגליו באיטיות. 15 דקות מאוחר יותר, שבתי בעצמי אל הספרייה, ושוב פגשתי בו. הוא הצליח להתקדם כמעט 10 מטרים ברבע השעה הזו. "כמה מחשבות משמעותיות חלפו במוחו באותו זמן?", הקשתי על עצמי. הלוואי וגם אני אזחל כך בין ספריות לאוטובוסים כשאהיה בגילו. בטח יהיה לי אייפוד ובלוגים גדושים באלבומים חדשים שאליהם דווקא ארוץ במהרה.

במסגרת ריצותיי הארוכות האחרונות מצאתי את עטיפת האלבום החדש של White Hinterland, היא קייסי דינל מפורטלנד, אורגון, וידעתי שמה שמסתתר בתוכו יהיה לטעמי. כל מיני הדים יסחבו אותה למעלה, חלמתי, ומאחוריהם יתחבאו שלל ינשופים רדומים של בוקר ערפילי. וכך אכן היה. בימים בהם אני מנסה בכוח לצלוח את אלבומה המשולש והגרנדיוזי של ג'ואנה ניוסום ונשבר באמצע – כי באמת, כמה אפשר? – אני זקוק דווקא לצניעות סגנונית. כאב לבם של אחרים מקל עליי את נשיאת סדקי לבי שלי. כך אני מסתובב עם איקארוס במבוך המשונה של סוף החורף. בסוף ימתין לי הזקן שלי. ודאי התרחק הוא 5 מטרים נוספים מן הספרייה בינתיים.

White Hinterland :: Icarus
White Hinterland :: No Logic
האלבום המלא

דבר כזה עוד לא עשיתי כאן מעולם: אני מתעתד לכתוב כמה שורות על השיר היפה ביותר שחדר לתוכי בחודשים האחרונים, כזה שחרך את נשמתי בשבוע החולף והותיר אותה מנופצת לכמה שעות כל יום. העניין הוא שאני אעשה את זה ללא כל כוונה לפרסמו או להעלותו לכאן, פשוט כי נתבקשתי שלא לעשות זאת. מי שהניח אותו מולי ידע (או שלא) כמה אוהב אותו, וביקש שהוא יישאר של שנינו בלבד. כך קרה שאני ישן ונושם בעזרת מכונה, נוטש לרגע את כל האינדי שבעולם לטובתה, ובורח לווגנר, שוברט ומאהלר. הייתי יכול להרחיב בדיבור עליהם, אך באמת שאפילו הם אינם מצליחים ללטף איברי הכואבים באותה מידה של עדנה כמו צלילי העלווה מודל 2010 האלה.

זהו.

אולם כדי לייאש את הציבור ואת מיליוני המתרגשים מאלבומה המשולש של ג'ואנה ניוסום, אני אמריא כעת לפינה אחרת של העולם. ארד למקום שבו מתחילים להריח כבר את הסתיו ולחשוש: ניו-זילנד. The Ruby Suns חוזרים עם אלבום שלישי (Fight Softly), חיים את הצייטגייסט עד לקצה, נשמעים לפתע כמו Yeasayer ופנדה בר בביקור בארצות רחוקות, אשר אינן יכולות באמת להגדיר את הפופ העולמי בשל ריחוקן הרב. בכל מקרה, הם היו פה גם קודם. יש כאן את כל האלמנטים הדרושים כדי לצאת לסיבוב הופעות כובש בצפון העולם. אפילו הקצב הוא כזה שבשבילו הייתי שובר קופה בלב הקיץ. מהג'ונגל ועד למרכז העיר, אני איתם היום. כנראה שככה זה עומד לעבוד ב-2010, עליות ומורדות של מצבי רוח אישיים ומוזיקליים, אשר יניחו אותי בסופו של יום על ברכיי, זוחל סביב הר קילאש.

The Ruby Suns :: Closet Astrologer
The Ruby Suns :: How Kids Fall
The Ruby Suns :: Dusty Fruit
האלבום המלא

הרבה מאוד זמן לא קפצתי לבקר. ימים רבים מדיי לא פסעתי ביערות הדמיוניים שציירתי במשך שנים ארוכות, לא טבלתי במים חמים הנובעים כך סתם באמצע החיים, ואפילו שלג לא מעכתי מחויך נטול כל חלום אחר. והנה, זה קרה שוב. נעשיתי חיוור, שכחתי את כל שרק באחרונה למדתי לזכור, סירקתי בפראות את הדשא הירוק שחשבתי כי שתלתי בנחת, והתגלגתי במדרון של חצץ אל עבר השקיעה. אין טוב מזה, אין נורא מזה. יש את זה, וזהו.
ועכשיו אני יכול להתגלגל ולהשתמש בפסקול ראוי, עגמומי, מעייף ומעורר כאחד, שבא לידי ביטוי באחד עשר השירים המרכיבים את האלבום החדש של Frightened Rabbit. בשל סיבות ברורות, דווקא בשבוע נטול מוזיקה כמעט לגמרי מבחינתי (זולת התשיעית של מאהלר בחמישי), אני מתרפק על הסקוטיות השברירית הזו (פעם שנייה תוך שלושה חודשים). אין בה טיפה של גאווה, יש בה כבוד רב ליגון רך, לעצים מתים המתרסקים על כבלי חשמל מזדקנים עם בוא הרוח. The Winter of Mixed Drinks אינו האלבום שכל אחד מכם פה בישראל ירצה לשתות בתחילתו של אביב, אך כמו שתמיד אמרתי – ולמדתי על בשרי – כל אביב מסמן את בוא הקיץ. וקיץ? דבר אינו פורח בקיץ.

Frightened Rabbit :: The Loneliness and the Scream
Frightened Rabbit :: The Wrestle
האלבום המלא

ישנם שמות איתם קשה לי להתמודד. נגיד, גברת פלולה הדנית. בחייאת רבאק, בכל מצב, בכל שפה שתהיה ובכל יום בשבוע – מדובר במחדל. פלולה. אני יודע שכל זה מצלצל עדין וסקסי לאוזניים סקנדינביות כלשהן, אך משהו כאן לא מסתדר לי. אני ממצמץ, פלולה. ועדיין, את פלולה. כן, אני יודע שגם השם שלי עשוי להיות מוזר, במיוחד כאשר מנסים לתרגמו מילולית לשפות הינדו-אירופיות כאלו ואחרות, ועדיין – פלולה. לפחות את יודעת לשיר, יש לך קצב משובח וחבורת נגנים חתיכה למדיי. האם את היא ליקה לי הדנית? האם את מתנת סקנדינביה לעולם של שנת 2010?
הבוקר הורדתי את אלבום הבכורה של Fallulah זו, והופתעתי למדי. לרוב אינני מחבב זמרות שכאלו, אך מדי פעם מגיחה אחת כדוגמתה של מריה אפרטי, זהו שמה האמיתי, שעושה לי חשק לקום, לפתוח את הארון של רעותה ולגנוב לה חצאית. גרביונים כבר יש לי במזוודה, תודה. מדי פעם מצייץ פה בנג'ו, כלי מעייף למדי, אך לרוב יש כאן קצב של מסיבת מנדט, קצף של אמבטיה חמה עם כדורי סבון צבעוניים, וכן קצר שלם במערכות עצביי. עוד מעט נתחיל לרקוד בין המטבח לסלון, כלומר, בין חומץ בלסמי לבוילר איטלקי מקרטע. אלו הם שירים של תקווה.

Fallulah :: Bridges
Fallulah :: The Black Cat Neighbourhood
Fallulah :: I Lay My Head
האלבום המלא [2]

שרדתי בגבורה שלושה ימים של שלג (בחלקו מעורב בגשם), עם גרביון צמר אפור מתחת לג'ינס ועם שקיות של שופינג ואוכל. אני, הדוניסט. אבל את זאת ידעתי כבר מזמן. החדשות מישראל מספקות מידע כואב על 27 מעלות בחיפה, או משהו דומה כזה, והתחושות כאן קשות. כואב לי על בני הארץ, ואני ביניהם, אשר נאלצים לחיות קיץ בחורף, קיץ בקיץ, קיץ בבוקר של יוני, וקיץ בליל פברואר. עדיף היה לעתים להירטב קצת יותר. זה לא נראה מזיק במיוחד, וזה דווקא מסייע לפנות כמה שעות ביום למחשבות. נגיד, במנצ'סטר יורד הרבה גשם, ואינני צריך לבזבז מילים כדי לנסות ולפאר את שלל הדברים הנהדרים שיצאו ממנה בהיסטוריה.

אך הנה, אם קוראים קצת מגזינים בריטיים מהעת האחרונה, מגלים כי פרחים חדשים פורחים על מדשאות העיר הבריטית ההיא. כמעט תחת כל עץ רענן בשדרת ההייפ הבריטית מונח שמם של Egyptian Hip Hop, רביעיית הטינאייג'רים נטולי החיוך אך עמוסי הצבע, שאמורה – כך מספרים, אני מזהיר – להיות The XX החדשה. הרי ככה זה באנגליה: עוד לא שרדתם את בואה של להקת הייפ מוצדקת אחת, והנה מגיחה לה כבר המחליפה המיותרת, עוד בטרם חשבתם שיש כלל צורך במחליפים או משהו בסגנון. את הבוקר הנוכחי פה בבולוניה הקדשתי למצרים החביבים הללו. יש עתיד, יש תקווה, יש חלום – אך הוא בוסרי למדי. ועם זאת, הייתי טוען בנחת כעת, כי יש למה לצפות, אולם מדוע שאצטרף לריקוד הזה. תשפטו אתם.

Egyptian Hip Hop :: Heavenly
Egyptian Hip Hop :: Rad Pitt
Egyptian Hip Hop :: Nifeo

אני כמעט איטלקי. לרגע בבולוניה, לרגע בפירנצה ושוב בבולוניה. שותה את יין הבית אצל לאוני, טועם פנה עם סלק וגורגונזולה מול אגם הלמברטות, וממש בעוד רגע גם עולה על גונדולה. משהו משהו. האמת היא שנחמד כאן מאוד, ואפילו מושלג ולבנבן פה – כך שקשה לזוז מן ההסקה המיושנת וממיטת הספוגים המתרככת עם הזמן. בזמן שהאביב שולט בישראל שוב, אני יכול למתוח מעט את אבריי בתוך גרביון הצמר האפור החדש שלי ולהמשיך לשיר בראשי את אותו שיר (שבדי) שתקוע בו כבר שבוע, לעזאזל.
Bye Bye Bicycle הם קולקטיב נאה של ברנשים וחתיכות נלוות. האלבום שלהם (Compass) יצא כבר אשתקד, ואני לצערי לא ממש הכרתיו בזמן כדי לעשות עם עצמי חסד. עם זאת, איכשהו במסגרת שבוע שבדיה שפקד אותי לא מזמן – התגלגלתי אליו ואל שלל המכנסיים הצמודים שבו. שוב מדובר ברצף הברקות Twee Pop טיפוסיות לבלונדינים, כן, ובכל זאת – זהו הלהיט הנוכחי של חיי כנראה. אפילו במנהרות הרכבת האפלות בין אמיליה-רומאנה לטוסקנה הוא הרקיד את עיניי. כנראה שבין אבסטרקטיות פוסט-מודרנית למלו-דרמטיות איטלקית – ניצב העלם הגבוה הבא. שיר השבוע שלי? ללא ספק. וגם של עוד כמה אנשים שאני מכיר.

Bye Bye Bicycle :: Navigation
האלבום המלא

וכאן, תמיר, מסתתר השיר שהזכרת לא מזמן בתגובותיך. אותו גם אני מתקשה שלא לחבב. גם כאן, כאמור, מדובר בשבדי צעיר שבא לעשות לנו שמח. Portrait Painter(s הוא שמו.