זהו סוף השבוע האחרון שלי כתושב ירושלים, והערב תהיה מסיבת המנדט האחרונה שבסיומה אני חוזר לביתי, למיטתי, לשקט שלי. מוזר קצת לחשוב על כל זה כך, אבל אלו הן העובדות. לא חשוב, בכל מקרה, על אף החום והעומס מצב רוחי טוב כל-כך, עד כדי כך שכאשר עמר (AKA עומר) שלח לי לינק לבלוג נשכח ובו להיט חדש – הייתי מוכן לנורא מכל. ואכן, הנורא מכל קרה: נמצא עוד שיר כוח קט ברחבי תבל, והפעם הוא ניו-זילנדי. עמר, אכן מדובר בשלאגר לא נורמלי.

Young Blood של העירומים והמפורסמים הוא השילוב האולטימטיבי בין Passion Pit ל-Chillwave, מספרים שהוא ניצח אפילו את קייטי פרי במצעד של ניו-זילנד הרחוקה, ועם קצת הייפ והכנות מוקדמות – הוא יכול לכבוש גם את יתר הפינות המתבקשות בעולם. הבוקר השמשי הרגוע הזה עוד יסתער עליי בקרוב בתחנה המרכזית במלוא כוחו החלוד, אך נדמה לי שאוכל לנוע במדרגות נעות ולומר לעצמי שהעולם כבר תרם את חלקו ליומי. או שמא היה זה עמר (עומר) שתרם זאת? אולי היה זה אביו אוטו שאחראי לכך? אולי כל זה הוא רק תעתוע? על כל פנים, זהו שיר כוח.

The Naked & Famous :: Young Blood

אני קצת יותר מדי עצבני הבוקר, כך שאינני יודע לאן כל השורות הקצרות הללו עוד יובילו אותי. בתקופה האחרונה כבר לא שומעים את הגלוקנשפיל מתנגן בחוצות השכונה, פשוט כי הקימו פה מפלצת לעשירים אשר חוסמת את המוזיקה. אני מנסה לדמיין איך ייראו חייהם של מיטב האמריקאים שיעברו להתגורר בשכונה הירושלמית הזו, והאם גם הם יחושו מבורכים וברי מזל למשמע התשיעית של בטהובן המנוגנת בפעמונים כל שישי בצהריים. איכשהו, נדמה לי שהם לעולם לא ישמעו זאת. במידה מסוימת, אני אפילו שמח על כך. הייתי מעדיף להשמיע להם דברים אחרים שקצת יותר יפחידו אותם, יגרמו להם ללכת לשכונה אחרת. כך גם מחירי הדירות פה יירדו מעט.

נגיד, הנה, אני אשמיע להם את O. Children. הלהקה הבריטית הזו מעט מפחידה, לא במבטי הערפל הרגעיים הרגילים של חבריה או בלוק הכללי, אלא פשוט בגלל הקול הכללי של הסולן המשובח שלה: טובי אוקנדי. נדמה לי כי מעולם לא נראה מחזה מרהיב יותר של איאן קרטיס צעיר כמוהו, אשר כלל אינו משתדל להישמע כמו האפלולי האפילפטי המפורסם ממנצ'סטר – אבל פשוט אין לו ברירה. O. Children הם הדבר הבריטי הכי חביב בו נתקלתי בחודש האחרון, אף על-על פי שהם אינם מנסים לייצר נחמדות. הם יותר באוהאוס מג'וי דיוויז'ן, או יותר Horrors מ-Editors, ואני חולה בעיקר על המודעות העצמית הנפלאה שלהם. הפוזה העצובה היא רק אירוניה קלה אל מול החיוכים והקאווה שהם שותים בחדרי חדרים.

O. Children :: Dead Disco Dancer
O. Children :: Malo
O. Children :: Ruins
O. Children :: Heels
האלבום המלא והנחמד להפליא

בזמן שכולם אוכלים אבטיחים, אני אוכל את הלב ואת הציפורניים וכותב עבודה גרנדיוזית. אין לי מנוח זולת מוזיקה בארוקית אינסופית המסתחררת סביבי בעודי מסתחרר סביבה. כל כמה דקות מוחלפים הנזירים הקטלונים ששרים לי שירים קליטים בחבורה של נערי מקהלה מסרדיניה שאוחזים במילים פרנציסקניות ומתים על אלוהים. כמה שאני מת עליהם, ללא כל ציניות. אלא שאני יודע שכדי להרחיב בדיבור עליהם – זקוק אני להשכלה שלעולם לא תהיה לי, ולכן אשאר ילד הרחוב שאני ואפצה את פי על משהו אחר. נגיד, Sea Exchange (או שבעצם כעת קוראים להם Collider?).

אינני יודע לומר דבר ורבע על ההרכב (או שמא מדובר באדם אחד) אשר מותח את גבולות עצביי כבר כמה ימים ברגעים כאלו ואחרים, באמבטיה או במרפסת, בבוקר או בלילה. יש להם שני EPs שיצאו השנה, והם ממשיכים מסורת ארוכת חודשים של שוגייז מהול בצ'ילווייב שמסוגל לצמרר אותי ואת כל צמרות העצים שנושקות לדלת חדרי ברגע זה. ואינני מגזים. יום יבוא והם אפילו יועילו להעלות לרשת תצלום הגיוני שלהם, ולא יחליפו את שמם במקביל לכתיבת הפוסט שלי עליהם – ואז יוטב לי. בינתיים אני נאלץ להדוף את מילותיי לאחור ולהשכין מעט שלווה ושלום בצמרותכם רגע לפני הזעקה הגדולה הזו.

Sea Exchange :: Amarind Sashes
Sea Exchange :: Reject 14
Sea Exchange :: Scenes of Ourselves Vox
האי.פי הראשון
האי.פי השני

וכאן אצור גם הסינגל החדש של Cut Copy, מי שאחראים היו לאלבום השנה ולשיר השנה שלי ב-2008. קרנבל לא נורמלי.

הרבה אלמנטים קטנים ונחמדים זורחים סביבי ביומיים האחרונים. לראשונה אחרי חודשים ארוכים אני חש כאילו סוג של חופש קטן מבצבץ באופק. לא נשארו מבחנים, הרבה אנשים באים ויוצאים מהדירה שלנו, מנדטים צפויים להתקיים בחיפה, תל-אביב וירושלים ואפילו מסיבת בריכה עומדת על הפרק. לכל זה הצטרף אתמול משעות הצהריים גם CEO השבדי, שכבר זכה ל"בינמוד" בפיטצ'פורק באחרונה – וחיכה לי בסבלנות על הכונן כמה ימים. כמו Delorean בקיץ שעבר, כך אריק ברגלונד בקיץ הזה. חי ומבעבע.

כל המוטיבים השבדים כאן, על כל המלודיות המתקתקה הרגילה והפזמונים המוצלחים, אלא שגם אווירה ים תיכונית (או שמא מעט קאריבית) נמצאת כאן. ובכלל, אפילו סיקסטיז נעים וביטלסי – שלעתים אני שוכח כמה ענוג הוא יכול להיות. אנחנו די נהנים ביחד, עד כדי כך שמבין 28 האלבומים שהורדתי מאז שבת – White Magic של ברגלונד הוא הפייבוריט. וברשימה הזו יש עוד כמה אלבומים שנשמעים מבטיחים מאוד, לא סתם. אולם לעתים, כשאיזה שבדי מחמד חדש מזמר לך ברקע – החיים נראים מושלמים, על אמת.

CEO :: Illuminata
CEO :: Come With Me
CEO :: Den Blomstertid Nu Kommer
האלבום המלא והמעולה

וכעת לנושא אחר לגמרי. אמריקה. מצד אחד, שיר מעולה חדש ל-The Walkmen בדרך לאלבום שבטוח יהיה טוב (כרגיל). מצד שני, Interpol עם שיר חדש ובינוני להחריד שגורם לי להתלבש בצבעוניות יתרה. אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם.

The Walkmen :: Stranded
Interpol :: Barricade

איזה כישלון. כמעט נכנסתי למיטה מבלי לכתוב את כל שרציתי לכתוב פה כל היום הזה כשלא היה לי זמן. אבל הנה, בחצי עין, עם שלוש אוזניים וגב כואב עליי לקבל בברכה חבר יקר: אלבום ההייפ הגדול של 2010. גבירותיי ורבותיי, אלבום הבכורה המדובר של Best Coast כאן. בפעם הקודמת שכתבתי עליהם, או שמא פשוט עליה, החורף רק החל, לבי היה מרוסק כמו חול שחווה מגעו של טנק גדול, ולא דימיתי בנפשי כי הסערה המוזיקלית הזו עוד תהיה גדולה כך. אבל הנה, מסתבר שכולם פחות או יותר מחכים ל-Crazy For You של בת'ני קוסנטינו הזו. אז גם אני מחכה. בעצם, חיכיתי. הנה הוא:

כאן

על כל פנים, הספקתי להאזין לו רק פעמיים היום, ולכן אין לי אפשרות לשפוט, להתמוגג או להתפוגג – אבל התחושה טובה. לא שזה מפתיע, הרי ידענו שכך נחוש כולנו. פופ, פופ פשוט, שמשי, כבד מעט, שמשי, קליל וגדוש רוח נעורים, מוצל ושוב שמשי. כל כך הרבה מילים קלות על אהבה, כל כך מעט יומרה או יוהרה, עד שאני יכול לדמיין את חיי חולפים ביעף בהמתנה פשוטה להופעת הצבע הירוק ברמזור. כולי תקווה שמחרתיים, מיד כשאשוב מן הבחינה הארורה שמחכה לי בשעת צהריים מוקדמת, Best Coast עדיין ימתינו לי פה על המחשב. נחגוג בכיף ביחד, נשבע לכם.

Best Coast :: Crazy For You
Best Coast :: Boyfriend
Best Coast :: Our Deal

הימים האחרונים אינם קדושים. הימים האחרונים הם ימי מצוקה שמשמעותם היחידה ישיבה בגומחות אפלות בספריית הר-הצופים, קריאת טקסטים נוראיים על אסטרטגיות מדיניות או ביטחוניות של המדינה הזו, מחשבה נוסטלגית ושקיעה ברחמים עצמיים עלובים. אפילו האזניות שלי בטיפול אצל מומחים ישראליים לחומרה אוסטרית משובחת, כך שאין לי הרבה יומרות אמנותיות בשעות הפנאי. מה גם שגרמניה הפסידה. למזלי, יש גם באנקרים מוזיקליים שצצים פה ושם במעט הזמן הקיים, כאלו להם חיכיתי בדריכות שבועות או ימים. נגיד, Blackbird Blackbird.

מדובר בפרויקט אישי של בחור אחד מסן פרנסיסקו, מייקי ס', אשר כמיטב מסורת הצ'ילווייב מקליט את מנגינותיו בחדרו בשקיעות ובזריחות. לא מזמן נתקלתי בקליפ שאיזה אלמוני או אלמונית הכינו לשיר שלו, וידעתי שיש לי למה לצפות. ובכן, השבוע הוא העלה את אלבומו השלם בחינם לאתר שלו – ואני נמוג ומתמוגג. אף לא קטע אחד עולה על שלוש דקות, ובין קולות ילדים המרצדים ברקע לאווירת הריחוף האופיינית יש פה אורגנים רכים של שלכת ומלודיות מרשמלו מושלמות. מבחינתי, הקיץ כבר נגמר.

Blackbird Blackbird :: Pure
Blackbird Blackbird :: So Sorry Girl
Blackbird Blackbird :: Happy High
Blackbird Blackbird :: Avalanche
האלבום המלא והמעולה
והנה לינק בחינם

מחצית הדרך כבר מאחורינו. גרמניה מובילה, ואני יכול להרים את הווליום ולבלום את כל שירי הקודש ששרים פה בקומה למטה. פשוט כי כבר נמאס לי. זה לא שיש לי משהו קדוש אחר להציע לשכניי במקום זאת (אולי את אוזיל ומולר?), אבל חול אני יכול לפזר עליהם גם בדממה איכותית של שעות בוקר בשבת מלכה של ירושלים. ותאמינו לי שיש פה הרבה כאלה. אלא שמתחשק לי דווקא להמם אותם היום עם החדש של School of Seven Bells.

השלישייה הזו, המורכבת מהתאומות אלחנדרה וקלאודיה לבית דיהיסה, מוציאה בעוד שבוע אלבום שני ויקר, אשר בקלות שייך לעולם ממנו אני בא. פעם, בסביבות האלבום הראשון של ההרכב, עשו להם הייפ מטורף ושנוי במחלוקת. ההתרגשות מן השוגייז האגרסיבי שלהם משכה חצים לצד זנבות שועלים בזמנו, אך כעת רוחות הקידמה הגיעו. החדש שלהם, Disconnect From Desire שמו, הוא למעשה כל מה שמצוי באמצע הדרך בין Chapterhouse ל-Dirty Projectors. לא הכל בו מוצלח במיוחד, וישנם שירים רכים מדיי שדי גורמים לי לרצות ללחוץ סטופ מדי פעם, אבל לפחות השניים שצירפתי כאן עושים את המלאכה.

ואגב, למי שתהה על הפער בין שוגייז לצ'ילווייב, הרי שכאן התשובה. שימו לב להפקה הבומבסטית במקרה הזה, ונסו להשוותה של ל-Washed Out, למשל. אותן השפעות, תוצאה דומה – אך כה שונה. בהצלחה.

School of Seven Bells :: Windstorm
School of Seven Bells :: Dust Devil
האלבום המלא

דברים מוזרים קורים בעולם שבו אנו חיים. בכל פעם שאני ממש מתאהב באמן כלשהו, או לפחות ביצירתו, אני נוהג כילד ומחפש את שמו בפייסבוק. אם יש לי די אומץ אני מוסיף אותו לרשימת חבריי, ואם לו יש חשק קל שבקלים להעלים עין – הוא מאשר. בשנה האחרונה עשיתי זאת לינס לקמן, לפטר ברודריק וגם לג'ק טאטום. "ג'ק Who?", יהיו מי שישאלו, ואני מיד אשיב להם, "נו, טאטום, הבחור שמתפעל את הלהקה האהובה עליי בשנת 2010, Wild Nothing. אלה עם הקליפ על הכלב החמוד שהולך לאיבוד". אז כן, שיחה קלה עם ברודריק כבר ניהלתי שם בצ'ט פעם אחת, ועכשיו אני מקווה שייצא לי לעשות זאת גם עם טאטום הג'ינג'י החינני.

פעם, כשהיינו ילדים בוגרים ומגניבים, אם רק היתה לנו אופציה לעשות דבר מה דומה – סביר שהייתי מתחתן עם אחותו של ג'ון פאוור, אבל היום כל שאני מרשה לעצמי, מפאת כבודי העצמי המתפורר, הוא לעלעל בתמונות הפרופיל של המוערצים שלי. כך למשל, גיליתי כי ג'ק ביקר לא מזמן את אחותו המתגוררת בהוואי, ובאופן סמלי למדי, מעצם היותו גיבור ז'אנר הגלים, ה-Chillwave, הוא הצטלם עם אביו ליד הים. היתה שם רוח. היו גם גלים והרבה דשא. כן, כמוני, גם הוא מעדיף את הים שלו בלתי ניתן לרחצה, ושטוף מרבדים מוריקים שאינם נוגעים אליו.

אתמול בבוקר הוא פלש לחיי בסערה כהרגלו עם שלושה שירים חדשים ומצוינים, במסגרת EP חדש ששחרר לעולם, המכונה Evertide. האי.פי הזה יוצא ב-75 עותקים פיזיים בלבד, במחיר סמלי של 20 פאונד, כריליז הראשון והחגיגי של לייבל לונדוני חדש, Warmest Chord שמו. הרכות הצנועה שלו לא נעלמה לשומקום, כמו גם כל השפעות המים ובהיית הנעליים שלו. מה שכן חדש, אלו הן השפעות HOOD, להקתי האהובה והנשכחת, בשיר הראשון שם – Your Rabbit Feet. אל תשאלו אותי מדוע אני חש בכך, כי כך אני חש. ככה. "ככה" זו גם התשובה הטובה ביותר שמתחשק לי לספק לשאלה איך אני מדמיין את הקיץ האולטימטיבי שלי:

Wild Nothing :: Take Me In
Wild Nothing :: Your Rabbit Feet
Wild Nothing :: Golden Haze

וכאן הוא בביקורו הראשון באייפוד רעב. וכאן בביקור השני.

והנה השיר על כפות רגלי הארנב בהופעה השבוע. לפחות חלק ממנו. מחמם את הלב ומעורר קנאה:

מוזר לי תמיד לשבת במקום אחד ולנסות לדמיין חיים אחרים לגמרי, שאמורים באופן חד פעמי להיות החיים שלי. מוזר לי לשבת מול last.fm ולסמן וי ליד אחת עשרה הופעות שאראה החל מעוד חודשיים במקומות שכלל אינני מסוגל לחשוב איך ייראו. יד אחת שלי צפה על המקלדת, ואילו השנייה אוחזת בראש, מונעת ממנו ליפול ולהתעורר. מעולם חלומותיי המוזיקליים לא היו חצויים כל-כך. פתאום אינני משוכנע שאכן עשרות הופעות בשנה, לבד בתוך הקהל, זו חוויה רומנטית נכונה. כלומר, ארוחת ערב ביתית לבד בעיר זרה – זה כן. אבל 40 או 50 הופעות? אינני בטוח.

על כל פנים, ארשה לעצמי כעת לעוף על קרוקודילים. הצמד האמריקאי שמגיע מסן-דייגו בדרך לאלבום חדש, ושומר על קו מופלא של מוסכים, גולשים ומנועים שכולם ניו-וייב נטול כל אלקטרוניקה. את שמם הם גנבו מהאלבום הגדול של Echo & The Bunnymen, והסינגל החדש שלהם הוא הדבר הכי קרוב שקיים כרגע לרגיעים המוצלחים ביותר של איאן מק'קאלוך וחבריו מליברפול. אני מודה, היום האזנתי ל-Sleep Forever כבר 15 פעמים, ואין לכל זה סוף צפוי. זהו שיר כוח לחיפאים בלבד ככל הנראה, אבל אני חיפאי גולה – ועל כן, אטיף לכולכם על חיפאיות. שימו לב, אגב, לשיר השני מהסינגל החדש: מאש-אפ של קאברים לנערי החוף ול-Dee Lite ביחד. קרנבל.

Crocodiles :: Sleep Forever
Crocodiles :: Groove is in the Heart / California Girls

קאבר ל-The Pastels היקרים:
Crocodiles :: Nothing To Be Done

ועוד שיר ישן:
Crocodiles :: Summer of Hate

ימים חמוצים זורחים עם השקיעה. הם נצבעים במיני גוונים ורודים ולא מועילים, ואז נעלמים שוב כשגרמניה מנצחת. ראיתי היום בחור יקר כמעט בוכה, והוא לבוש היה בחולצה אנגלית. מטרים לידו עמדו עשרות צעירים גרמנים עם דגלונים קטנים, חיוכים גדולים ושירת "סופר-דויטשלנד" שמחה. בין הפועל קטמון, ווסטהאם ונבחרת אנגליה של אותו בחור עומד קו נפלא של הצלחה נדירה בלבד, המצוינת בחגיגות צנועות אחת לארבעים שנה בערך. ודאי עובר עליו ערב לא נעים, קשה מעט, קשה מאוד אולי, ולכן אני כאן.

אביתר היקר, קח מנה קטנה של !!!. אני יודע שבין שלל הרכבי ברוקלין השונים אין זה ממש אטרקטיבי עוד להתלהב מהצליל או המקצב של שלושת סימני הקריאה הללו, אך צ'יק צ'יק צ'יק מצליחים לעשות לי משהו יפה. הם גורמים לי לפזז עם הכלב ברחבי הבית, לגרום לו לנבוח בקול ובעצבים גדולים, ומוציאים ממני מחיאות כפיים קצובות ומיושנות. אני מבטיח לך, אביתר, שאלבומם החדש ירים אותך מעלה מעלה. ואם תאשר לי זאת, אני מבטיח כי אלחץ פליי על אחד משיריהם במסיבת המנדט הקרובה. זאת שמתרחשת ביום חמישי הקרוב.

נשיקות

Chk Chk Chk (!!!) :: The Most Certain Sure
Chk Chk Chk (!!!) :: Steady As The Sidewalk Cracks
Chk Chk Chk (!!!) :: Even Judas Gave Jesus A Kiss
Chk Chk Chk (!!!) :: AM/FM
האלבום המלא