ארכיון הנושא 'שירים של סקנדינבים (סקנדי-אינדי)'
לנשום זה אוברייטד

"תנשום את האוויר הזה", הוא אמר לו מיד כשהם הגיעו אל העיר האחרת, "תנשום את האוויר הזה ותגיד לי אם באמת יש לדעתך אוויר טוב מזה". הוא נשם את האוויר ההוא, ובתוך תוכו ידע שלא חסר בעולם אוויר טוב יותר מן האוויר של העיר האחרת. ועם זאת, כמו שרבים אחרים היו נוהגים, הוא פשוט שתק ושאף עוד. כעבור כמה שעות הוא שוב עלה לאוטובוס קופצני שהרים אותו לעיר שלו, ועל הדרך הרים אותו מעלה. כל הדרך הוא ישב וחשב לעצמו על כך שאת שמחת החיים שהעיר שלו, זו שבה לכאורה האוויר צלול גם אם לא מספיק, הוא אינו צריך לחלוק עם איש, כי מי שממש רוצה לחוש בה יודע היכן למצוא אותה. כשהנהג עצר במחסום בכניסה לתחנה המרכזית, הוא נעל את נעליו, סידר מחדש את השיער ומחק מזיכרונו כל משפט מערער שאמרו לו, כל חלום שאחרים מגשימים במקומות אחרים שטובים אליהם לכל היותר פחות משהעיר שלו טובה אליו. הוא דחף קצת עם הרגל את שכנו למושב הכפול, נעמד, חיבר את האוזניות לראשו, ועצם עיניים.

וכשהוא עצם עיניים הוא הבין שאין באמת מקום שעומד בפני עצמו ללא זיקה כלשהי למקום אחר. כך למשל, הוא חשב, בעודו מאזין לאלבום החדש של French Films, ברגעים מסוימים הלסינקי יכולה להיות מנצ'סטר, שאולי בכלל יכולה להיות בשעות מסוימות לוס אנג'לס. הוא מעולם לא ביקר בערים הללו, אבל הוא היה משוכנע בצדקתו. איש לא יכול היה לשכנע אותו אחרת, כי איש לא באמת התעניין בדעתו. הוא הסיר לרגע את האוזניות כדי להשיב על שאלת ה"מה נשמע?" של המאבטח בכניסה לבניין התחנה, זרק את התיק על הפס הנע האנאלוגי של מכשיר הרנטגן, נדחף קלות על ידי רובה של חייל צעיר, הסתובב לאחור, חייך קלות מבלי לזייף דבר, והחזיר את האוזניות לראש. לפתע הוא נזכר בפעם הראשונה שבה האזין ללהקה הפינית הזו. "זה היה בלילה ההוא בהמבורג", הוא אשרר. "שום דבר לא היה יפה אז בחיי", הוא אשרר לעצמו בשנית ללא טיפה של רחמים עצמיים. "מזל שהכל יפה בחיי היום", הוא אשרר לעצמו בשלישית, צעד בדיוק במקצב של הלהיט הלא מוכר שהחבורה הזו מהלסינקי בדיוק החלה לשיר, אלה שנשמעים יותר בריטיים מסטון רוזס, ונגס בבורקס פטריות שבדיוק קנה. "הוא נשמע בדיוק כמו איאן בראון", הוא אשרר לעצמו ברביעית, ומיד נחנק מעט מבצק העלים שנתקע לו בגרון.

French Films :: All the Time You Got

French Films :: 99

French Films :: Where We Come From

French Films :: White Orchid

האלבום המלא ומעולה

הצבע הזה

הכי פשוט לשבת בצד ולחכות שכל הרעש ישוב לקדמותו, שכל שירי האביב יגיחו לצמיתות, ועשרות הנערים והנערות שרצים במסדרונות שבהם גם אתה צועד יוכלו לרקוד כפי שהם אוהבים. באמת שזה הדבר הפשוט ביותר שיכול לקרות לרגע הזה, אבל ככל הנראה זה לא יעשה לי דבר במקרה הטוב, או שיפיל אותי מתחת לשטיח כלשהו במקרה הרע. עם זאת, בינתיים כל זה לא קורה ולכן נדרשת אקטיביות מואצת, כזו שלא הייתי מאחל לעצמי שלשום ועל אחת כמה וכמה לא היום. עדיף לי לחבר לעצמי כנפי משי לא יעילות, להתיישב על אדן חלון של בית ישן שאינו שייך לאיש ולקוות לטוב.

לפחות בין לבין יש לי את החסד המיוחד הזה של Sin Fang, פרויקט הסולו של סינדרי מאר סיגפוסון, שהוא סולן Seabear האיסלנדיים. כאחד הזמרים המרככים ביותר שידעתי, הוא מטיב להתהלך על נוצות זכוכית קטנות בעדינות הרמונית שמאפשרת לו לשרוד הכל. האלבום החדש שלו, Flowers, חי כל כך, צבעוני כל כך, נעים כל כך, יפה כל כך. נדמה כי הוא עושה את כל שהוא עושה ללא מאמץ, ללא כל חשד שדבר מה עומד להתפרק לו מול העיניים, מול הידיים. אני מקנא בו מעט, אך לא יותר מדי – כי קנאה היא סתם רגש שאינו מסייע בדבר. אבל אני מקנא בו מעט. על היכולת לפזר פרחים בכל גוון אפשרי, בנאיביות נכונה, לא מאולצת ולא הפכפכה. כמו ילד.

Sin Fang :: What's Wrong with Your Eyes

Sin Fang :: Young Boys

Sin Fang :: Feel See

האלבום המלא והמעולה

60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

שבדיה, די נו

אני רץ למרחקים קצרים שמעולם לא זכה לשיעור במרחקים הארוכים יותר, וזאת בשל מחסור בתשוקה. על הרמץ שתמיד הונח לידי, זה שהדיף ניחוח עצים רטובים שנאלצו לבעור על פי רצונם של אחרים, נהגתי לשוטט עם אצבעותיי, מבלי לתת להן להיכוות – רק כדי להרגיש הכי חזק. אבל חזק מעולם לא הייתי, אפילו לא בימים שבהם הייתי יורד לרחוב כדי לשחק כדורגל במשך שלוש שעות עם ילדים חיפאים שהתגנבו משכונה שבה לא גדלתי. ובאותה ילדות הייתי מסוגל לרוץ המון. ידעתי אפילו להאיץ לקראת הסוף מבלי שאיש שם לב, ותמיד סיימתי ראשון, שני, שלישי, חמישי. אבל תשוקה לא היתה לי. כי את התשוקה נתתי לאחרים. אולי לשבדים, כדי שהם יהרגו אותי בכל פעם מחדש.

שבדיה גונבת לי את כל הרעיונות, את כל החושים. שבדיה גוזלת ממני את החורף בכל פעם שהוא מתחיל, והיא גם מייסרת אותי במילותיה, אלו העמוסות המבטא הנעלם, המתחסד, זה שאינו מורגש בהשוואה לאחיו שבדנמרק. באותה ילדות שבה רצתי יותר, לא דמיינתי ולו לרגע אחד שתגיע שעה כלשהי בחיי שבה אתמסר כך למדינה סקנדינבית, גם אם אינני באמת מסור לה אלא רק ללהקותיה, לזמריה ולזמרותיה. ולמרות זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות להשתולל עם עצמי, להתכרבל בשמיכות של אחרים למשל, או לחלופין להזדהות עם מלודיה כלשהי – שבדיה הזאת מגיעה. סעמק עם שבדיה הזאת. אינעל רבאק עם הרכות שלה, עם הטינופת הססגונית שלה שכל כולה סוכריות קופצות בצבעיהן של אלפי קשתות בעננים. אוף. אוף על כך שאני כנוע כל כך.

הפעם נכנעתי לשלישייה בשם Postiljonen, אבל מה זה משנה מה שמם. כמעט ואין להם שירים, בין שלושה לשבעה בלבד – אינני בטוח, אבל כל שיר – מופת של פופ זערורי וצנוע הוא. על ציר מקסים שמחבר בין Destroyer ל-Washed Out ממוקמים היפים התורנים האלה, שביומיים האחרונים – בין עוד האזנה למוטורמה לעוד האזנה למוטורמה – מחייבים אותי בלופ מיוחד במינו שמוקדש להם. במקרה הנוכחי, בניגוד למקרים אחרים בעת האחרונה, הציפיות שלי בשמיים. תנו לי עוד, פוסטיליונן, תני לי עוד לפני שגם הצליל הזה ייאלץ להיעלם מן העולם.

Postiljonen :: How Will I Know/All That We Had is Lost

Postiljonen :: We Raise Our Hearts

Postiljonen :: Rivers

אילן לקח אותי

היתה תקופה במהלך השנים האחרונות שבה נאלצתי להתעורר לעבודה כל בוקר ב-6:45 רק כדי לשוב לישון חצי שעה מאוחר יותר, ואז לקום מחדש לעבודה ב-7:45, ולשוב לישון חצי שעה מאוחר יותר. זה סיפור אמיתי. באותם ימים כתבתי שדרות קצרות של מילים על כלכלה ושלחתי מבזקונים לאחת מתחנות הרדיו, אבל כל זה לא היה מעניין יותר מדי, אלמלא התובנות המעושות שצברתי בזמנו. אחת מהן היתה שרגעי הבוקר הראשונים, הדוממים יותר, אלה שבהם אבי בחיפה כבר מגולח ולבוש לעבודה משום מה, הם הרגעים הטובים ביותר למוזיקה. אין צליל או קצב שלא מתאים לשעות האלה. הייתי יכול להתפוצץ אז בחצי שעה של מסיבת אלקטרו אוסטרלית או לשקוע בדמדומי ערות עם נבל וזמרת מייסרת. הכל עבד והכל לכד אותי. בשבוע האחרון כל זה מעט חוזר, לפרקים.

כל בוקר נפתח בריצה במדרגות בית האבן הזה כדי לסיים פרוצדורה עירונית קטנה בסביבות 7:50, שעה מאוחרת עבור הורים צעירים וכד', אך כזו שבה השמש עוד לא מאירה את המיטה שלי. ובכל פעם שהריצה הזו מתחילה, אני חייב להריץ משהו קטן בראש – שיר, דרך, סיפור, ממתק. למעשה, ברוב הפעמים בשבוע וחצי האחרונים אני מפיל על עצמי, או שמא מפעיל את עצמי, עם אלבום המופת החדש של Taken By Trees השבדית, Other Worlds. האלבום השלישי של ויקטוריה ברגסמן הוא מחווה להוואי, לטענתה, אך יש הטוענים בנחרצות כי הוא מחווה לשחרים של אחרי שכרות לילה קלה. כמו שהוא מגרה אותי, כך הוא מוליד כמיהות קטנות להתרפקות בתוך כרית נוצות מאיקאה, דוקרנית ורכה גם יחד.

מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שבהשוואה לאלבום ההודי משהו שהיא הוציאה בפעם הקודמת, זה שהכריח אותך למרות הכל לדמיין את עצמך בשארוול בורדו שאינו נוגע אליך באמת, הפעם אתה מחויב לתנועה קלה עם הידיים באוויר, להתמתחות ארוכה ולניפוץ אננסים על רצפות מרפסות של אחרים. כך נולדים בקרים מטלטלים עם שמש בעיניים, ללא כל סנוור. ואז לאחריהם שוב צריכים לרוץ לאנשהו.

Taken By Trees :: Large

Taken By Trees :: Dreams

Taken By Trees :: Only You

Taken By Trees :: In Other Words

האלבום המלא והמעולה

אוגוסט כבר נגמר

Every Little Hair Knows Your Name

הנה מגיעים כל המשפטים הגדולים והרזים גם יחד, כל האנקדוטות הסנטימנטליות, הזיכרונות הבלתי נדלים מימי גשם של שנים אחרות, שבריהן של כמיהות שפעם ידעתי לצייר אחרת. הנה באים שבדים מקריחים רכובים על סוסים איסלנדיים כשדני מגודל ואהוב ניצב לידם, מטפסים כולם ביחד על תלי השטיחים שגלגלתי בשש דירות שונות, בולסים במשותף חלומות נאיביים על ימי ערפל. הנה מצטיירים להם מעצמם עצים גדולים יותר, בניינים נקיים יותר, ילדים מנומסים יותר, צעיפים עבים יותר, יינות טעימים יותר, דגים פשוטים יותר, ספרים רבים יותר, סופרים רבים יותר, ברנשים מרוחקים יותר, ימים קרירים יותר, חיים של אחרים. הנה מפזרים מול עיניי שורות ארוכות של מילים שידעתי כי יבואו בדיוק בשעה הזו, כששוב אין טעם לרדת אל המדרחוב הצר שבו אני מתנהל כבר שנה וחצי בלי רצון אמיתי להפוך לחלק ממנו. הנה חיוך, הנה פרצוף מיובש, הנה חיוך, הנה פרצוף חמוץ, הנה חיוך. הנה מתקרב שיאו של קיץ ארוך במיוחד, והנה תחושה של סתיו רציני שמגיח עוד שעה כדי לאכול את כולי, במכה אחת. הנה נולד לו האלבום החדש של ינס לקמן.

כי הלילה הזה שייך לך ינס, במלוא הדרך. אותו עלם נצח שבדי – זה שאינו יכול להיקרא גבר, בחור או נער – התפרץ במפתיע, מוקדם מן הצפוי, עם התקליט החדש שלו – I Know What Love Isn't, ולאחר כשלוש האזנות משותפות עם רעותה, עוד אחת בסלון האישי שלי ולקראת עוד עשרות אל תוך השבועות הקרובים, אני חש מואר שוב.
אמנם לעולם זה לא ירגיש שוב כבאוקטובר 2004, חולה במיטה בחיפה, אבל זה תמיד ירגיש נכון, במיוחד כהתחמקות מכל רצינויות אוגוסט. שוב, כמו במרבית שירי העבר שלו, ינס מצליח לשיר בחמידות אין קיץ על מפגעים רגשיים כאילו היו כל אלה ימים ורודים, צהובים בהירים, ירוקים עדינים, חביבים, מקסימים ונפלאים גם יחד. וזה כל היופי. זהו אותו משחק מודע לעצמו, אירוניה חסרת קץ ובושה, דכאון ובדידות מחופשים למרציפנים מצופי שוקולד. עשו את זה קודם לפניו, לא בטוח שעשו זאת כך. כי מאז בל אנד סבסטיאן של שנות התשעים לא נשמע בחלל היער הקטן והמדומיין שלנו כינור שכזה.

Jens Lekman :: I Know What Love Isn't

Jens Lekman :: Become Someone Else's

Jens Lekman :: She Just Don't Want to be With You Anymore

האלבום המלא והיפהפה

שבדיה היא טינופת

פעם העמודים הרבים שמצויים פה הגיעו בגרסת הכל כלול סקנדינבית שכזו. אחת לכמה ימים או שבועות, היינו מגלגלים אל תוך האייפוד רעב שורות על גבי שורות של צבאות, או שמא להקות, מממלכות הרווחה הצהובות. באותם ימי שפע השירים היו רכים כמרשמלו מנורבגיה, אווריריים כקרמבו יקר מדי מדנמרק, חלקלקים כהרינג ברוטב חרדל מפינלנד ומתוקים כיום שמש חמים – לא חם – בשבדיה. היו אלה ימי תום, ללא נעורים כלל, אשר היו ואולי לא יהיו עוד. סתם, אני מגזים. הם תמיד ישובו, כי הדלת פתוחת בפניהם. כלומר, לא רק להם.

לא רק להם, כי בשנה האחרונה הסכמתי לשתף פעולה גם עם צד אחר של סקנדינביה, זה שאוהב להחטיף לעצמו בפנים, לאגרף את האף של עצמו, ולמרוח את הדם על השפם ללא רחמים. זהו הצד המגלומני של סקנדינביה, שאת שלוחתו הדנית סיפקו עד כה ICEAGE ואליו מצטרפים כעת, כלומר בחודשים האחרונים, Holograms המצוינים שמגיעים משבדיה. בניגוד לכל הדברים השבדים הרגילים שנוגעים בי, הם חתיכת לכלוך יפהפה, צווחני, לא מלודי – ולא, לא גם לא חדשני יתר על המידה.

כל מה שיש באלבום הבכורה שלהם היה פה קודם, נוסה שם קודם, עבר לידי או נגע בי קודם – אבל על הזין שלי, באמת. הרעיון הטמון מאחורי השירים שעושים לך את היום, השבוע, החודש או השנה אינו נוגע תמיד לפיסת ההיסטוריה שהם ייקחו לעצמם בחייך. לעתים הם יכולים להסתפק בלגרום לך לפרק את הבית או את מערכות היחסים שלך (כמו שכבר קרה עם שיר אחד פה) ולפעמים הם פשוט יגרמו לשכן שלך לדפוק על הדלת בהיסטריה. איזו אופציה בין השתיים אני מעדיף? הייתי מעדיף לפרק לשכן שלי את הבית. חבל שהוא עזב.

Holograms :: ABC City
Holograms :: Monolith
Holograms :: Chasing My Mind
Holograms :: You are Ancient
האלבום המלא והיפה

העמוד הבא :: העמוד הקודם