ארכיון הנושא 'שירים של אמריקאים'
אין צל בהר הזיתים

בין כל סיפוריה של השכונה בה אני מתגורר בימים אלה, סיפור אחד תמיד צובט את לבי יותר מן האחרים. בשנות הארבעים חיה פה, באחד מרחובותיה של רחביה, המשוררת היהודיה-גרמנייה אלזה לסקר שילר. היא מעולם לא באמת רצתה להיות פה, אך כידוע כנראה שלא היו לה יותר מדי ברירות. סביר להניח שבאותם ימים עוד לא היה פה ירוק במיוחד ושטרם נשמעו פה במרחב זמירות שבת חורכות מרפסות. על איש עוד לא נאמר קדיש, ומערת החשמונאי ברחוב אלפסי היתה גלויה לעין יותר מתמיד, אם מישהו בכלל הבחין בה באותם ימים. אלא שבין הברושים הצעירים, נטולי צל העתיד, הסתובבה גם לסקר-שילר בעלת השיער הכהה, העבה, כשמאחוריה לעתים צועדים היו מיני ילדים מקומיים, בני יקים אחרים, שהיו משליכים עליה אבנים קטנות, מושכים בצמתה בדיאלקט כלשהו, מרוצים מעצמם. או, כמה שהיא שנאה את פלשתינה.

בתחילת 1945, כשהיא סובלת מעצבות קיומית בשיאו של החורף הציוני, רחוק מוופרטאל, עיר הולדתה, היא גוועה לה בסיועו של התקף לב קטן. באופן סמלי, כמה שנים מאוחר יותר מצבתה בהר הזיתים נהרסה, אך שוחזרה והוקמה מחדש אחרי 67. מדי פעם, כך נודע לי בעבר, פוקדים את המקום גרמנים בודדים, מנסים להתרשם מהנוף שאותו לא בחרה. אתמול בסביבות תשע בבוקר קפצתי אל בית הקברות המשונה הזה, בניסיון למצוא את מצבתה – אך כשלתי בין סלעים לנופי זית וכנסיה רוסית מוזהבת. משהו העמיד אותי במקומי, השיב אותי אל המכונית, אל השמש המדברית החזקה. מיד הפעלתי את כל המוזיקה הרגילה שחוצבת את השבועיים האחרונים – רצופי הקריאה הבלתי פוסקת.

ראשונים בשרשרת השירים היו Tropical Popsicle מקליפורניה. ארבעה גברים שכל קשר בינם לבין הקיץ הישראלי, לא כל שכן למשוררות הגנוזות של ארץ ישראל, אינו קיים גם אם מנסים להתעקש על כך עשרות פעמים. איכשהו, בין Echo and the Bunnymen ל-Deerhunter – ממש כך – הם יוצרים את הצלילים שלהם באלבום הבכורה המצוין שלהם, Dawn of Delight. כל כולו אייטיז מהזן הנכון, זה שתמיד מושיב אותי בכוח בשבי, בורא לי תסמונת שטוקהולם קטנה, ואף מחיה אותי. מצד שני, לאור הצבעים החדשים-ישנים שמאפיינים את עונת השנה הנוכחית, אני חושש שבסופו של דבר האלבום הזה ייאלץ לחכות ללילות בלבד. ופה ברחביה, הלילות עוד קרירים, בדיוק כפי שהיו לפני 68 שנה.

Tropical Popsicle :: Ghost Beacons

Tropical Popsicle :: The Age of Attraction

Tropical Popsicle :: Cathedral City

האלבום המלא והיפה

ירושמיים

עזבתי הכל כדי לשבת פה, שוב. נטשתי את כל הריקודים על הדרגש החום מתחת למאוורר ולו רק כדי להיות פה, שוב. שילמתי, התחבקתי כמאובן בן 290 אלף שנה, התחבקתי שוב, ואז לחצתי יד, רק כדי להיות פה, שוב. רק על מנת להניח את עצמי על הכרית האדומה, לבהות בגלויות ששאול אמסטרדמסקי המיוחד נתן לי בערב קר מזה, לחייך למראה המפוצלת החולה שתליתי על הקיר בסוף הקיץ ההוא, לקרוא שיר אחד מהספר שאור קנתה לי, למרקר את אצבעותיי בצבע כתום, להדליק את הנרות, ולהיזכר שפעם המרפסת שלי שירתה אותי בדרכים אחרות, בהירות כמו השמש שסנוורה אותי באותם ימים.
אני אוהב את ירושלים הזו, אבל לעתים היא אינה אוהבת אותי בחזרה. לפעמים היא אינה מסוגלת להחזיר לי על אהבתי, מתקשה למעוך עם אצבעותיה את הנקודות הכואבות שלי, למולל את שערות ידיי הלא קיימות. בלילות כמו זה ירושלים היא תל אביב והיא חיפה והיא המבורג והיא כלום. סתם הר, גבעה מוריקה לרגע שעתידה להצהיב כמו ראשון הלימונים, כמו האחרונה בשיניי. עזבתי הלילה הכל בראשי כדי לשבת פה, שוב, ולגולל כמה שורות על שירים ששימחו אותי בסוף השבוע הזה, והנה אני עומד למצוא את עצמי מספר את סיפורן של שורות שפשוט הפכו לי את הצורה. כי ככה זה תמיד, כשטוב לך – אתה פורח, זורח, טורח, מורח, מחייך ושותק. וכשאתה נואש – אתה סופר אבני שפה ומנסה לדרוך רק על הכחולות, האדומות, לא על הלבנות. סתם מפספס את הרגע – ואז משמיע שיר אחד פשוט, שוב ושוב, ונימוח בלהט.

אז אומר כמה מילים על אלכס קאלדר. אינני יודע לגמרי בן כמה הוא או מאיפה הוא בא. הייתי יכול לטרוח כתמיד ולחפש את כל הפרטים האלה, אבל אין לי חשק. רק אומר שהוא פנטסטי כמו שלג במרץ, מהוסס והזוי כמו שאני אוהב, והוא אפילו חתום בלייבל האהוב עליי. לא שזה עוזר למישהו. עוד מעט ייצא לו EP ראשון ואז הוא יהיה שייך לעולם כולו כמו שהוא שייך כעת לי, אלא שגם אז אוהב אותו, ואזכור תמיד כי הוא זה שהתנגן בראשי מתחת למאות החלונות הכבויים שציירו לי דרך בלילה הזה. תנו לו צ'אנס אחד קטן, ותגלו שבעוד רגע גם אתם תהיו בידיו. רק כי כל שיריו נועדו להתנגן מהפטיפון בחדר נעוריכם, אם רק היה לכם חדר כזה ופטיפון היה מונח בו.

Alex Calder :: Light Leave Your Eyes

Alex Calder :: Suki and Me

Alex Calder :: Fatal Delay

ה-EP המלא והמעולה

מאובנים

כל המכוניות של השכונה חלפו על פניי, ומדי פעם התחשק לי לצעוד קדימה ולהצטרף למחול הפשוט שלהן. אם היה לי את האומץ הבריא הייתי אפילו רץ אליהן, לוגם את מלוא הפח שלהן כנקטר חיים. אם היה לי את הביטחון הנכון הייתי גם מנסה לעוף מעליהן, לכוון אותן בשיירה למקום אחר, רחוק במיוחד, כזה שבו הן היו נאלצות להתערפל בתוך שטח זר, ללמוד מחדש את העולם ולהגדיר את חייהן מחדש. אם היה לי את הרגש הנכון, אז ודאי לא הייתי צועד אפילו מילימטר לעברן וסתם הייתי מחפש בעצמי דרך אחרת, בלי כנפיים, ללא רגלים, חסר כל תוכנית מסודרת או חשש מובנה.

והנה שוב הנחתי את הספר הצבעוני לצד המחשב, ויתרתי על מה שאמרו לי לעשות, והתחלתי לבהות בחלל. כל השירים של צעידת האתמול נחקקו בי, חזק חזק, ככתובת אבן ישרה וברורה – כמו בפעם ההיא שבה צעדתי לפנות בוקר בין שכונות המבורג, בקור אמת, כש-Wild Nothing מתהולל באזניי עם הערפל המוזהב שלו. אלא שהפעם את מרבית השירים ידעתי בעל פה, כי כבר כמעט חודש שאני לא מרפה מהם, בלית ברירה. אני אמנם אמור לרקוד אותם, אך הם בולמים אותי על הסף. אני אמנם אמור לחגוג אותם, אך הם נועצים אותי בקרקע, מבדילים אותי מן האחר שידעתי.

באופן מפתיע, זו הסביבה שיצרתי לאלבום החדש והמצוין של Beach Fossils, הלהקה החביבה עליי כל כך. אולי עליי להתנצל בפניהם על כך שאני כותב עליהם כה רבות, מדבר עליהם ואליהם מדי פעם עם מכרים, ובכך ממאיס את קיומם. ועם זאת, נדמה כי אין לי ברירה אחרת. לקח לי זמן רב לכתוב על Clash The Truth, אבל את מה שצריך להיאמר אומר בקלות. האלבום הזה טוב מכדי להידחק לפינה, מלוטש מכדי להיות של הלהקה הזו, ועדיין הוא כולו שלה. יש שהיו מכנים את קיומו בשלות חלקית, בגרות אמיתית, אהבה, אך אני רק אומר שאם כך יש שמתבגרים, הרי שהנני זקן במיוחד. להלן שלוש דוגמאות:

Beach Fossils :: Clash the Truth

Beach Fossils :: Taking Off

Beach Fossils :: Crashed Out

60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

טיפות ראשונות של ירושלים

פתאום היה רעם קטן, ואז פתאום החל גשם כזה, גשם קטן שדלף כמה דקות, אולי עשרים, אולי עשר. וזה הספיק. הספיק כדי לעורר עשרות נימים של חשק לפיצוצים בשמיים, כמו הבומים העל-קוליים בשמי חיפה בילדות – אלה שהרעידו את כל השמשות ולימדו אותי היכן אני חי. אמצע סתיו ישראלי הוא הזמן שלי לחלום חלומות גדולים, לנתק את עצמי מכל הדברים שהנחתי מאחור מבחירה או שלא, ולהתבונן בכל הטוב שאספתי בסיבוב הנוכחי שלי בעיר הזו. סיבוב שני, אחר, לא מיוחד יותר, פשוט אחר. סיבוב שקט של התבגרות, בלי חרקות בשכונה – עם הרבה ערק בידיים ורעד ברגליים. כי הקדושה שהמצאתי מחייבת.

ירושלים הנרטבת הזו דורשת ממני יותר. היא מחייבת אותי לטפס ברחובות מוצלים עם תיקים כבדים יותר על הגב – ובמקביל למצוא לה שירים עגומים, מעייפים יותר, כדי שנוכל לבלות את לילותינו יחד בהרמוניה דוממת. לכבודה, או שבעצם לכבוד הסתיו שהחל הערב, אני מקדיש את השירים המופלאים של Tashaki Miyaki, צמד Dream-Pop או שמא Beach-Pop מייסר שמגיע דווקא ממקום קליל יחסית כמו קליפורניה. החן שלהם טמון ברובו בצליל הסמיך, המסורבל משהו, שמרגיש כמו הסוף האולטימטיבי של משהו, כנראה של מאות אלפי קייצים שאיש לא בחר מעולם שייחלו ואיש לעולם לא יחשוב שיסתיימו. ובכל זאת, הם נעלמו, עם כל השמש הגדולה שלהם.
את האפקט הזה משיג הצמד מלוס אנג'לס עוד מבלי שיהיה להם אלבום אחד ביד, עם שורה של הוצאות אינטרנטיות כאלה ואחרות, ובהן אלבומי קאברים (וקאבר אחד נהדר במיוחד ל-INXS). הייתי אומר שאני יושב דרוך ומצפה לבאות, אבל סתם אתאכזב בסוף. אז אני נהנה ממה שיש.

Tashaki Miyaki :: City

Tashaki Miyaki :: Best Friend

Tashaki Miyaki :: Tonight

Tashaki Miyaki :: Hollywood Forever Cemetery Sings

הבנדקאמפ הנפלא שלהם

יהודי טוב

לפני כמה שבועות לקחנו רעותה ואני אוטו מחיפה וברחנו הכי רחוק צפונה שרק היינו רוצים, כדי לגעת בגבול עם לבנון. קצת אחרי תשע בערב הגענו אל מעבר הגבול נטול החיות בראש הנקרה, הצטלמנו מעט, ואז התפנינו לחשוב מה לעשות וכיצד להמשיך את המסע האסור הזה. בתום בחינת כל האפשרויות שהונחו על רצפת מעלה הנקרות החלטנו לצאת אל עבר מעבר הגבול עם ירדן בעמק בית שאן. כדי להגזים, כי הנטייה הטבעית שלי לפחות היא להגזים, תמיד, נסענו דרך כביש הצפון הישן, זה העובר בין שלומי, חניתה, בירנית וזרעית. הכביש המחוטט הטריף את המכונית השחורה של אמי עד למורדות הגליל העליון לעמק הירדן – ומשם עפנו כל הדרך אל בית שאן העזובה יחסית, במיוחד לאחר כניסת השבת בשיאו של קיץ. הגענו אל שער הגבול, בודדים עם עשרות תנים מייללים בחשכה מסביב, וקצת אחרי אחת עשרה המשכנו הלאה. טיפסנו דרך עפולה אל נצרת, אספנו זיכרונות ווקאליים מהערותיהם של שני צעירים בפתחה של חנות ממתקים – וחזרנו לחיפה, נרגשים – כמו מי שזה עתה מצאו את נתיב ההדחקה.

לכל אורך הנסיעה הזו, שנמשכה לא יותר מארבע שעות ליליות, לא חדלנו להאזין למוזיקה. בשיאו של כביש הצפון, כשדבר מלבדנו לא נראה בסביבה, רעותה הפעילה שוב את האלבום הרביעי של Explosions in the Sky, זכר לנסיעה מיוחדת אחרת שעשינו פעם בין קלן לדיסלדורף שבגרמניה, ובשיפולי הגולן, לא רחוק ממצפה הטייסים הטורקים, כבר החלפנו עולמות לרגעים גדושי מילים ומנגינות אחרות. ועם זאת, מכל אותן שעות מוזיקליות דווקא אחת (או בעצם שתיים, אבל על השנייה עוד אספר בהזדמנות אחרת) השתלטה על הזיכרון הכולל.

בין בית שאן לעפולה, ממש בכניסה לעמק יזרעאל, החל מתנגן אחד משירי השנה, שירי הזמן הנוכחי של חיי. היה זה Chris Cohen, עוד תוצר של הלייבל הנפלא Captured Tracks מברוקלין. כהן הזה, מי שהיה חבר במהלך חייו באינספור הרכבים, בהם Deerhoof, Cass McCombs ו-Danielson, כבר נלכד ברשת של שנינו בעיצומו של אוגוסט, ובכל זאת – משהו קרה שם בעמק. לי זה קרה כשהוא החל שר את הדבר הזה:

מאז אותו לילה אני שרוי בתקופת המתנה. יתרה מזאת, אני שרוי בתקופה שבה השיר הזה הפך למעין המנון קטן על רוח הזמן, על אותה התעלות אופטימית בשיאו של קיץ, כשהימים האפלים של העונה הזו חלפו להם, אם בכלל היו אמיתיים כל אלה. בסופו של דבר, מה שעושה את כהן בן ה-37 למכתיב הלכי יום, לבד מההפקה הנפלאה של שיריו, הקפואה אך המלאה כל כך, זה הקול המלטף הזה, שרק הייתי מייחל כי ייגע בי בכל פעם שרק אבקש.

הלילה נולד לו אלבום הבכורה של היהודי הטוב הזה, Overgrown Path, ובכל ארבע ההאזנות נהניתי כפי שקיוויתי, גם אם האופטימיות הססגונית ההיא דעכה לה לעתים, כי כך כנראה צריכים להיות: מאוזנים, מלאים, חייתיים, מופקים למופת, מחממים כאח קטנה בפינתו של חדר גדול שאינו יודע לחמם את לבו בעצמו. עוד אין לי לינק לשתף כדי להוריד את כל הדבר הזה, אבל אסתפק בסאונדקלאוד. עד מחר, כי מחר גם ככה הגיע.

סתיו ימי הביניים

כל כך הרבה ברושים התפזרו להם כניצבים בסיפור חיי החדש. בין הפוסט הקודם לזה הנוכחי הספקתי לארוז 15 ארגזים בבגדים, ספרים, תקליטים ועולמות קטנים שלמים בני עשור לפחות, ועזבתי שוב את תל אביב כדי לחיות את חיי החושך והאור האמיתיים בירושלים ההיא. אותה עיר שהעניקה לי בעבר פעמונים זדוניים מחוץ למרפסת אחרת, שאחזה בי מעל גיא בן-הינום עם פיסות השלג שלה, שטלטלה את ימיי לפחות פעמיים – כפי שאף מקום אחר לא נהג בי קודם לכן. שבתי אליך, ירושלים, כשידיי השזופות מכסות את עיניי כלא מאמין לכאורה – זה אשר המום מצעדיו במעלה הגבעה, אך גם כמאמין גדול – כמי שצלח את ירידתו המדודה מהתל החולף.

והימים היו בסימן הלילות, אלה הקרירים והייחודיים, המבשרים את התקרבותו של רגע חדש – רגע מכונן שעומד להכות בי. גל חדש של אהבה שלא ידעתי נחת עליי, ולצדו המתנה משונה לבאות. בשבוע הבא דנמרק וגרמניה, בעוד שלושה שבועות ספריות וערימות כתבי עת. לאור כל המעברים החדים האלה, קצת התקשיתי באחרונה להבין מה אני, היכן אני – וכך, גם איזו מוזיקה נכונה לי. דבר לא ריגש אותי לבד מכמה שירים בודדים שעוד אכתוב עליהם רבות בחודשים הקרובים, אך הכל השתנה בסוף השבוע האחרון. למעשה, מסוף השבוע האחרון – שוב יש לי בית, עם מרפסת, בין עצים, על הרים, גדוש תמונות ומצבי רוח, כמו שצריך.

ובתוך כל זה, מצאתי את הכיף הירושלמי הראשון שלי. קוראים לזה Suburban Living וזה שייך לבחור בשם ווסלי באנץ' מווירג'יניה. הבחור הזה לוקח כמה מוטיבים שגורים מאהוביי המוזיקליים האחרים, נאמר Wild Nothing, ומשגר אל החדר הזה שלי כבר כמה ימים כמה להיטים נעימים שעשויים להתגלות כגדולים – אם רק ירצה השם. אני מוכן להשתכר לצדו פעם בכמה זמן, כדי להתחיל מחול חדש שכמותו עוד לא ידעתי אף פעם. אני מוכן להתרגש מססמאות הנעורים הקלות שלו, כי גם כאשר אינני מתאים למקום שבו אני נמצא, אני מתאים למקום הזה יותר מאשר למקומות אחרים. זוהי נחמה קטנה, זהו שיר נפלא.

Suburban Living :: I Don't Fit In

Suburban Living :: Give Up

Suburban Living :: Float in Clouds

ה-EP הזה, שעושה לי את הערבים האחרונים, להורדה

העמוד הבא :: העמוד הקודם