ארכיון הנושא 'שירים של אנגלים'
בואי אחרי למטה

1. להסתובב בחיפה בחלומותיך

2. להשתכר ב-10 בבוקר מבקבוק של וודקה קרמל שחברך הטוב קנה עבור עצמו

3. להבין שאת שארית שנות העשרים שלך תעביר בישיבה ממושכת בספריה

4. להבין במקביל שנותרו עוד חמישה ימים בלבד לשנות העשרים שלך

5. להאזין למוזיקה כמעט 24 שעות ביממה כאילו ששבת אל ימי התיכון

6. לרצות כל כך לקחת את הגיטרה החשמלית שלך כדי לנגן Gang of Four לעצמך כמו לפני שמונה שנים, אבל לדעת שהיא רחוקה מדי ממך

7. לדמיין חופים ים-תיכוניים שלא היית בהם מעולם כאילו נולדת בהם

8. להתיישב מחדש במרפסת שלך, לחשוב שיש שמש ולרעוד מקור

9. לגלח את כל התלתלים מהראש רק כדי למשוך תשומת לב

10. לגלות שאחרי שלושה שבועות שוב צצים התלתלים. להיאנח

11. לשתות קפה מפחית, להיזכר במישהי שעבדה איתך פעם שהיתה מיוחדת ולא זכית לומר לה זאת מעולם

12. להסתכל איך התצלום האהוב עליך בעולם נופל מהקיר שמולך ולא לעשות עם זה דבר

13. ללגום יין לבן זול, להיזכר בקיץ 2007 בפרייבורג, ולהבין שאלא אם כן מישהו יעשה דבר מה – לעולם לא תצעד עוד שוב ברחובותיה של עיר אירופית קטנה עם בקבוק יין שלם שהוא רק לעצמך

14. לחשוב על היינריך היינה, ואז לדמיין את הידיים היפות שהיו לפרופסור שאהבת יותר מכל פרופסור אחר

15. לנסות ללמוד בעל פה את כל הקודים בספרייה, ואז להפנים שאין קומה שאתה אוהב יותר מאשר את זו הרביעית – שבה מונחים כל הסופרים הגרמניים שלעולם לא ידירו אותך

16. לשלוח הודעות אהבה לכמה מחבריך הטובים ביותר, ולדעת שאין עוד אנשים יפים כמוהם בשומקום

17. להיכנס למיטה בארבע לפנות בוקר, להרים את השמיכה מעל לראש ולחשוב שזה יעשה אותך שלם יותר

18. להניח את 40 הספרים החדשים שלך בערימה לצד ערימה לצד ערימה ולהתעלם מן האבק שנולד למרגלותיהם

19. לארגן לעצמך מסיבת יום הולדת ואז להעלים אותה כלא היתה

20. להכשיל סטודנט במבחן ולדעת שהרסת לאדם צעיר יום שלם, אולי שבוע, אולי יותר – ולשתוק

21. להבטיח לעצמך שלעולם לא תיתן לאיש לגרום לך לחוש מיותר או זקן או אבוד

22. לקוות שהשכנים שלך יבואו להתלונן על המוזיקה הרועשת, להתאכזב ולהבין שהם טובים אליך מדיי

23. להתגעגע

24. לתהות למה בדיוק אתה מתגעגע

25. לחייך לאנשים שאינך מכיר, לבהות בהם מחייכים ואז מעלימים את החיוך מן הפנים אחרי שנייה

26. לדעת שיש משהו שמפריע לך, אבל אינך מסוגל להבין מהו

27. להתגעגע

28. להבין פתאום למה את מתגעגע

29. להדליק נרות נשמה לאור זאת

30. לכתוב עוד פוסט באתר שבו את כותב כבר יותר משבע שנים, ואז להבין שמדובר ביותר משבע שנים, שהתחלת עם זה בגיל ההוא שבו עוד לא היכרת חצי מהאנשים שאתה מכיר. לכתוב עוד פוסט על להקה בריטית שנשמעת כמו שלהקות נשמעו בשנה שבה נולדת, ובכל זאת לעשות את זה טוב. כי אם יש משהו שעושה לך טוב, כמו שמירי אמרה לך פעם, זו נוסטלגיה – ואין זה משנה כמה פעמים תתכחש לשיט הזה. וזה שיט. שיט אמיתי. שיטוש.

 

Girls Names :: Occultation

 

Girls Names :: Drawing Lines

 

Girls Names :: Notion

האלבום המלא והמעולה

שקט

ערימה גדולה של ארגזים הונחה בפינה אחת של החלל שהיה לי לבית שכזה ומולה הר גדול ונפוח של אבק שאותו כבר לא התכוונתי לאסוף לעולם. מזגתי לעצמי כוס של משקה כלשהו, צילמתי כמנהגי תמונה אחת אחרונה וחשבתי על מאות הפעמים שבהן נרדמתי במקום ההוא שהיה לי לבית שכזה. בחלל כלשהו בתוכי, כבר באותה שעה מאוחרת מדי של לילה, הבנתי שזה נגמר. שאת העטלפים, את עץ האזדרכת הגדול והאומלל גם יחד, את השכנים הערומים מהגג ממול, את הבובה נטולת הגפיים של דק העץ למטה ואת הווילון המכוער של שכן אחר בבניין הסמוך – את כל אלה אותיר על המסילה הארוכה של החלון הגדול ביותר שהיה לי בחיי. כך נמלטתי מן החיים האחרונים שהיו לי – בשקט מאובק, עייף, זדוני, כזה שידעתי שאליו לא אשוב עוד כנראה לעולם.
עברו מאז כבר כמה חודשים, שבהם לא חשבתי אף לא לרגע על הרגע ההוא. אבל הנה, הרגע ההוא איכשהו הגיע, ופתאום אני חונק את עצמי שלא לדמיין את כל מה שכן היה טוב פעם. איך, למשל, בחורף שעבר נמוגתי לתוך הספה במשך שלושה ימים, בישלתי, מדדתי את טמפרטורת הגוף שלי והאזנתי לשירים ישנים שטרם היכרתי או כאלה שבחרתי לשכוח. שלושה ימים לא כיביתי את המוזיקה לרגע, שלושה ימים לא הנחתי לעצמי ליפול. ופתאום, בתוך כל המחשבה הלא-נכונה הזו, אני רואה את החלון ויודע שאם יש דבר מה שאליו אני מתגעגע הוא היכולת שהיתה לו לנתק אותי מהכל – אפילו מהגשם שאני אוהב כל כך. בדיוק נגמר ה-EP שגרם לי להיזכר בכל זה. אז ארחיק את האצבעות מהמקלדת ואשים את כל שיריו למטה. רק אומר שהשני בהם הוא היפה ביותר – ואלך.

Sol Seppy :: Part of

Sol Seppy :: Music

Sol Seppy :: Live in Me

ה-EP המלא והיפהפה להורדה

מעיל כחול שמח

נעמדתי מול המראה והתבוננתי בייצוג הפשוט שעמד מולי. הוצאתי חולצה אחת מהמכנסיים, הכנסתי אחת אחרת לתוכם בכוח, הצמדתי לעצמי סוודר ירוק כהה, צעיף עבה שמתלפף שלוש פעמים סביב הצוואר, מעיל כחול, ללא כפפות עדיין, חיפשתי את הנעליים שלי ויצאתי לצעידה קטנה בשכונה הירושלמית. ממש בין אזור תעשייה אחד לרובע בורגני אחר. אומרים שהחורף עדיין נושם נשימות כבדות ועייפות, כמוני בלילות שבהם אני קורס אל תוך עצמי בשמחה, וקשה לי להסתיר את אהבתי. כשאני רוצה להרגיש אותו, אני פותח את החלון ומביט על עץ ערום. כשאני רוצה להרגיש אותה, אני פוקח עיניים. פשוט מאוד. אבל אז כשהיא הולכת ופתאום אני נותר לבד, עליי לקרוא או למצוא ריגוש אחר. היום הוא הגיע מזיכרון מוזיקלי מרוחק, כזה שלא חשבתי שישוב וישחק בי.

כי כבר שנתיים אני יודע ש-Electrelane האנגליות לא קיימות, מחוקות, אפורות, נשכחות בעמעום מיותר שעדיף שלא היה מתממש. בעבר הלא רחוק, הן היו אחת הלהקות האהובות עליי, בעיקר בזכות האלבום הפנטסטי, האחרון שלהן, מ-2007. הוא היה כתמצית של זמן, כבד, מדכדך ומרוחק ועם זאת ענוג ומרוכך מספיק כדי לגרום לי להיות שלו לחיים שלמים. אינני מגזים, שכן חלפו שש שנים בדיוק מאז היכרנו והוא עדיין איתי, בלב, בראש. חבל רק שרביעיית הבנות הזו החליטה לעזוב הכל ולהתנתק מעולמן. וזהו. אז זהו, שכנראה עוד לא ממש.

הסולנית של כל העסק ההוא, Verity Susman, עדיין פועלת, מקריאה טקסטים, מכינה מיצגי וידאו ובעיקר מקליטה איברי גוף, אלקטרוניקה נהדרת ואת קולה מעורר הכיסופים. את כל הבוקר הזה אני נותן לה במתנה בזכות שיר הכוח הנהדר שלה שגרם לי פתאום להתרגש כמו אז, לפני 10 שנים, כשעמדתי בשורה הראשונה ב-Bowery Ballroom בניו-יורק וראיתי אותה נוגעת בקלידים שלה, או שאולי היתה זו בכלל גיטרה. עם דבר שכזה, עם יכולת שכזו, אני יכול להיות בטוח – אבל ממש ממש בטוח – שיש לי את כל הסיבות הנדושות בעולם להעריץ גם אותה.

ולמי שלא ממש מכיר, משהו מפעם. כי פעם הכל היה פה אחרת:

60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

קאם און פיל דה נויז

אנגליה עולה באש, נשרפת בסיוע שלל הלוגואים הישנים של אואזיס שגזרתי לפני 16 שנה מהמלודי מייקר ותליתי ברחבי החדר שלי. אם האש האנגלית הזו תיעצר בדרך כלשהי זה יקרה רק כיוון שיתחשק לי להתפשר ולהסתכל על אנגליה חצי שרופה.
לאור העובדה שאת כל נעוריי העברתי כאנגלופיל אדוק, בדיוק כמו כל חבריי, אני מתבייש לומר שמעולם לא ביקרתי בה. לא בנוריץ', לא בלסטר, לא בבריסטול, לא בליברפול, לא במנצ'סטר ואפילו לא בלונדון. כשהזכרתי זאת לרעותה השבוע בביתה, היא אמרה שזה כנראה לא חשוב לי או מעניין אותי. מיד נעמדתי על רגליי האחוריות כדי להתעקש ולתרץ, להסביר ולקשקש – אבל בתוך תוכי הבנתי שגם אם היא אינה צודקת ב-100%, אז לפחות ב-50%. איפשהו, נכון לעכשיו אנגליה לא חשובה לי. כי אמנם מרבית השירים שאני יודע לנגן על הגיטרה נולדו בה, ואמנם כל נעוריי מבוססים על סולניה, ואמנם את מרבית בגדיי אני מקבל ממנה, ואמנם אני עדיין נמס בכל פעם שאני מריח מרמייט על חמאה – אבל כבר כמה שנים שלאנגליה אין מה להציע לי. מרבית להקותיה החדשות משעממות אותי, ואני גווע. וזה לא שאני חולם על איזו מדינה אחרת. פשוט גם עליה אינני חולם.

ובדיוק בשל כל הסיפור הזה, כשאני כן שומע להקה לונדונית חדשה שמצליחה לגרום לי להאזין אפילו לשיר אחד שלה כמה פעמים ברצף בין המדפים הצהובים לירוקים בקומה 2 בספריית הר הצופים – אני חייב לרטוט, לפחות מעט. הנה, אלה SPLASHH, חבורה של אנגלים, נראים בני טובים שמשחקים אותה – כמו תמיד בימינו – אבל יש להם שיר אחד שלא יכול היה להיכתב, לא כל שכן להיות מושר, בשום מקום זולת המקום שממנו הם באו. לא שהייתי שם, אבל ככה זה מרגיש.
לחבורה הזו אין עדיין אלבום, הם כנראה רק עובדים עליו בימים אלה שבהם הם משחררים סינגל חדש בהתרגשות גדולה מצדם, ונראה לי שגם כשיהיה להם אלבום הם לא יהיו גדולים כל כך כדי שהעולם ישתולל. ובכל זאת, מהצליל הראשון של All I Wanna Do הזה שלהם, שהוא בכלל הדבר הראשון או השני שהם שחררו לעולם, אני הייתי שלהם. כי בפשטות לא מוסברת נולדים להיטים אישיים קטנים, ובמורכבות די ברורה – אני רץ בחזרה לאנגליה ונדבק לגבה. אני מעריץ את להיטיה יותר מכל להיטי הפלנטה.

SPLASHH:: All I Wanna Do

SPLASHH :: Vacation

SPLASHH:: Washed Up

כשממתינים לרעמים

אני רועד מקור. אני רועד מקור ויש לי סחרחורת קלה של תחילת סתיו, של קריאה נמרצת של טקסטים איטיים להחריד, של בקרים שמתחילים מוקדם מהרגיל, של לילות שחורים קטנים שרקומים בחוטי צבע שמצאתי בקיץ האחרון ושל שתיית בקבוק מרטיני שלם בעצמי אמש. על כל פנים, גם אם הייתי בוחר להתייחס לכל ההתפתחויות האלה בצורה שלילית מסוימת, הייתי נכשל מעט שכן אין לי זכות להתלונן על דבר. מאז יום שבת שעבר אני נכנס למיטה, למיטות, וכעבור כמה שעות אני פוקח עיניים מבלי לזכור כלל באיזה אופן נרדמתי. כי אין לכך כל משמעות. מה שאני כן זוכר בכל בוקר זה את השיר שפתח את ניסיונות ההירדמות שלי – אך במקביל גם עצר אותם ביופיו, האט אותם בייחודו.

כבר שבוע שעל רקע Motorama אני גם גונז לעצמי באהבה גדולה את אלבום הבכורה של Halls, הוא סם הווארד הבריטי. בחור צעיר, בן 21 בערך, הוא הווארד הזה, ולמרות זאת כל כולו גבריות מרוסקת לרסיסים – של ביטים, מלודיות, שירה כבויה ומסעות בין שלוליות חצי קפואות. האלבום שלו, Ark, נע כל כולו על הציר המדכא של ג'יימס בלייק והרכבי Glitch מתחילת העשור הקודם, הוא חשוך, מייסר ומרכך לי את הלילות ואת הימים האחרונים, במיוחד במוניות השירות הצפופות, בזמן שגברים גדולים מצמידים את ברכיהם לשלי בלית ברירה אחרת.

אלא שהאלבום המלא אינו הסיפור כאן. הדבר הגדול האמיתי ש-Halls הביא לעולם הוא בכלל שיר אחד בודד, White Chalk, השיר השני באלבום, זה שלכבודו הייתי שותל מאות אלפי אלפי שיחי ורדים רק כדי לגזום את הפרחים ולהניחם על לפתח ביתו של הווארד לכשיזדקן ואיש לא יזכור מה הוא עשה לי עם הפסנתר והקול שלו. אני נוטה לגרנדיוזיות לעתים, ולאור זאת אינני מסוגל לעצור את עצמי כעת מלומר שזהו אחד השירים היפים ביותר שהוקלטו (וגם צולמו) בשנה הזו. אני בטוח שבמקום כלשהו בעולם יש מישהו שמשוכנע שזהו השיר היפה ביותר של 2012, ואם יש אדם כזה – אני אתקשה להיאבק בו.

Halls :: White Chalk

Halls :: Roses for the Dead

Halls :: I'm Not There

האלבום המלא והמעולה

כמו תפוחי כסף

כשהיא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, סיפקתי לה תשובה ארוכה בת לפחות 750 מילה. במונחים הפרוזאיים ביותר של עולמי, הייתי יכול למלא בתשובה ההיא עמוד נטול פרסומות בעיתון, אבל עם תמונת שלושה טור ושני טיזרים לפחות. כשהיא החמיאה לי על התשובה המנומקת, סיפקתי לה בתגובה שלל משפטים שבורים על ילדות, נעורים, בגרות, זקנה, משבר מעמד הביניים, חיפה, תל אביב, ירושלים, המבורג וקופנהגן. בקיצור, נחנקתי ליד שולחנה התשוש. כשהיא חייכה ואמרה שנדמה לה שעליה להסביר לי כמה דברים בסיסיים, סיפקתי לה חיוך קל ושתיקה ארוכה שנחתכה רק על ידי הנהונים רכים ותנועות ידיים מגושמות שאינן אופייניות לי. היא מצדה המשיכה בשירת הנימוקים וההנחות היסודיות. כשהיא שאלה אותי אם אני שומע את חריקות המזגן, העדפתי פשוט לומר לה שלא. בסופו של בוקר, בשיאו של קיץ, בתחילתם של חיים, לא מכבים מזגנים. במיוחד לא משום שהם חורקים. כששוב היא שאלה אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול, חרקתי שיניים, נשכתי שפתיים ואמרתי לה שכבר הייתי גדול, ושכבר הייתי מה שרציתי להיות, ולכן אין כאן כל שאלה של ממש.

חשבתי לומר לה גם שאני עדיין מסוגל להתאהב ברגע – להזות שדות שבהם קוטפים ביחד גם פרחים מוגנים – לכתוב שירים קטנים על דעיכות נטולות מזור – לרקוח תמיסות פטל מתוקות שאותן מושחים על ידיים ועל שפתיים – להרכיב מושבים לאופניים ולרכוב בשדרות אירופיות בקור בלתי נתפס – לקנות וילונות בצוותא ולא לתלות אותם לעולם – לשיר לבד – להתרגש מאלבום מצוין בעודי אוסף פירורי לחמניות מהשטיח – לישון. אבל לא אמרתי דבר נוסף. היססתי. שתיקה נולדה. שתיקה של עירום לא סביר שאינו אמור ליצוק כל תוכן ליחסים בינינו. אז התלבשתי ונתתי לה לשמוע את צלילי הלילה הנכונים.

מבלי להתאמץ יותר מדי היא הבינה על מה אני מדבר. פשוט שנינו הגענו מאותו הבית, לא רחוק משוחות הכרובים המשקיפות על גבעות ערמוני הבר שכבר תופחים בשלב הזה של השנה. ביחד האזנו לאלבום החדש של BEAK, ההרכב המחוכם של ג'ף באראו מ-Portishead, דילגנו שנינו בין חורים קטנים שצצו בסלון, וניתרנו ממוקש ימי אחד לאחר עד שהגענו אל המטבח התל אביבי הקטן. ושם, על השיש, ליד הכיור, נפרדנו בפשטות. כי יש רגעים שבהם עדיף להיות לבד. כבר שבוע שאני יושב לבד ומאזין להמנוני הבס האלה בגפי, נזכר בכל מה שרציתי להיות פעם, במה שהייתי פעם, ונמוג אל הרים פחות ירוקים מאלו שבהם גדלתי. שם, כנראה, משהו בכל זאת מסתתר.

BEAK :: Yatton
BEAK :: Spinning Top
BEAK :: Deserters
האלבום המלא והמעולה

העמוד הבא :: העמוד הקודם