ארכיון הנושא 'שירים של אנגלים'
חלומות שלא העזת לחלום

כשהייתי בן 16 וחצי העולם כולו הכין את עצמו לקריסת מערכות כוללת בשם באג 2000, אבל אנחנו בחיפה שקענו בתענוגות מוזיקליים. השבועות שקדמו לחגיגות המילניום היו גדושים בסיכומי האלף, המאה, העשור או השנה בכל תחום שאדם יכול היה להעלות על הדעת, אבל סיכום אחד היה חשוב מכולם. אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה, אבל במסגרת התכניות המיוחדות של נדב רביד ב"קצה" בזמנו, הוא הקדיש שעתיים שלמות לז'אנר שבזמנו לא שמעתי על כותרתו מעולם, Shoegaze, וכמעט כמו אתמול אני זוכר איך בחדר החשוך שלי, בעודי שוכב במיטה וגומע כל דקה בסקרנות נעורים חסרת קץ, החל מתנגן אליסון של Slowdive. ישנם הרבה רגעים כאלה בחיים שאותם אני זוכר לפרטי פרטים אך ורק בשל הממד המוזיקלי הזהוב, המזעזע, המהפכני שמוטמן בגרעינם. זה היה אחד החשובים שידעתי.

באותן שנים גידלנו כולנו שיער, התיישבנו על רצפות חמות בכרמל בשעות אחר הצהריים, ואל הגיטרות החשמליות שלנו התחלנו להוסיף אפקטים. זה שהיה אהוב במיוחד על כולנו היה הדיליי, כי איתו היינו יכולים לשחק בפסיכדליה ולייצר מחרוזות ארוכות שהתבססו על אקורד וחצי וזרימות אינסופיות של צלילים מושהים. מה שלא ידענו עדיין בזמנו זה שעם מאריכים עוד קצת את הצליל ומוסיפים עליו קצת דיסטורשן, הזרימה האינסופית הופכת למפלים ארוכים של דיסטורשן, חומות של סאונד. אני לא יודע למה, אבל ברגע ההוא שבו הפציע הפזמון של אליסון, משהו בי התבקע, זהות שלמה התגבשה, והבנתי שאם הייתי הופך לצליל – זה הצליל שהייתי חולם להיות: ארוך, מתרסק באיטיות, רך, מלודי. לא כיוון שכך אני תופס את עצמי, אלא כי לשם אני חושב שכל צליל אמור לשאוף.

המהפכה הייתה מהירה למדיי במונחי סוף שנות התשעים בכרמל הצרפתי. דנה העבירה לי עותק צרוב של Just for a Day, האלבום הראשון של Slowdive (שעד היום לא ברור לי כיצד היא הצליחה להשיג), וכך נפלתי ונתתי לו להכתיב לי את מצב הרוח. בזמן ההרקדות השנואות בהפסקות בתיכון, וכשלא היה לי חשק לאף אחד מהחבורה, הייתי בורח עם הדיסקמן לפיר המעלית שהיה בבנייה בזמנו, מסתתר בתוכו ובוהה בים התיכון. כך בסתר הייתי יכול להתאהב כל פעם מחדש, ולהאמין כי אין בעולם עוד צליל שיכול להידמות לזה של בוהי הנעליים הללו שהפכו בין לילה כמעט לחצי מעולמי. המחשבה על כך ש-Slowdive, כמו מרבית חבריהם לז'אנר לא זכו להצלחה עולמית משמעותית כי מולם עמדו ענקי הגראנג' האמריקאיים רק הפכה את כל הרומנטיקה הזו למשלהבת עוד יותר. הרי בגיל 16 אין דבר נחמד יותר מאשר לחלום שהאהבות הגדולות ביותר שלך זכו לקהל אוהבים קטן במיוחד. או שכך קל היה להאמין רגע לפני סוף האלף.

מה שהפך את החוויה המוזיקלית המתמשכת הזו למיסטית במובן מסוים היה שאף על פי שחלפו שנים בודדות מהרגע ש-Slowdive ועמיתיהם בוהי הנעליים פרשו לחייהם והפסיקו לדרוך על פדלים, סיפורם כבר הפך להיסטוריה. בשיאה של שנת 1999 לא נראה היה שיש מי שיקים את הפרויקט הנימוח הזה לתחייה. כמעט כל הלהקות ההן שאת אלבומיהן מתחילת הניינטיז הורדתי בדרכים עקומות בעזרת נאפסטר ואודיו-גלקסי קבורות היו קבורת חמור תרבותית שלא כדאי היה לגעת בה. אם רוצים להבין כמה משונה היה המצב בזמנו, די בלספר כי כשרציתי להדפיס לי תמונה של Slowdive כדי לתלות על הקיר, לא הצלחתי לאתר ברשת אחת כזו שגודלה היה גדול מגודלו של בול, כך שלמעשה גם לא היה לי שמץ של מושג איך נראים חברי הלהקה. בהתאם, אני לא חושב שהייתי מסוגל לדמיין ש-17 שנה אחרי ההתאהבות ההיא שלי הלהקה הזו תתעורר כפיניקס מוזהב הבוקע מלבה של עיר זהב נסתרת, ותקליט אלבום קאמבק שישתווה באיכויותיו להקלטות המקוריות ועוד יצליח להמם ולשכנע כפי שהוא מצליח. פשוט, לפעמים יש חלומות שעדיף שלא לחלום, ויש תקוות שעדיף שאפילו לא יעמדו לרגע על הפרק – כי הופעתה של תקווה היא גם רגע לידת האכזבה. ובכל זאת, לפעמים קורים נסים.

האלבום החדש, הרביעי במספר, של Slowdive הוא נס.

שלום 2014, אלה 30 השירים שתרמת לחיי

לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך »

60 השירים של 2013 שלי

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. כי הרי אין זה הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, כי היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא יהיה קר לעולם. עם כל המטען החורפי הזה אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. הנה הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

פתח דבר, אחרית דבר,

הפעם הראשונה שבה תקלטתי את המוזיקה שאני אוהב במסיבה אמתית היתה ב-2003. ביחד עם כמה מחבריי הנצחיים, בלישה, רעותה ודנושה, הגשמתי חלום אינהרנטי, כשבדאנס-בר קטן בעיר התחתית בחיפה ארגנו לראשונה מסיבת "מנדט" שכל כולה היתה אנחנו, מלאה במוזיקה בריטית, מרעננת, כזו שעוד לא נשמעה בחיפה אז. הכי הרמנו, את כל ההמון הקטן שהגיע, אבל בעיקר את עצמנו. כמה לילות לפני כן ישבתי שיכור עם טימי הג'ינג'י, וניסיתי להסביר לו מה אנו עומדים לעשות, מדוע אנו עושים את המסיבה הזו, ומדוע בעצם – בעיקר לאור היותנו חיפאים כאלה – לממש את הדחף הבסיסי הזה, לחלוק עם אחרים את השירים שאנו אוהבים, את השירים שהפכו אותנו למי שאנחנו, את השירים שחיברו בינינו והפכו אותנו לחברים כאלה, זה הדבר הגדול ביותר שעלינו לעשות בחיים. אז עשינו את זה.

ומאז חלפו עשר שנים שבהן השתנו המון דברים גדולים בחיים. צמחו לי קצת שערות על הידיים, עברתי בין דירות, בין ערים ובין מדינות, למדתי לחלוק את החיים גם עם אחרים ואפילו מצאתי לעצמי כל מיני נתיבי הנאה אחרים. ובכל זאת, שני דברים נותרו יציבים, יציבים מדי, כל המוזיקה הזו וכל החברים ההם, האלה. השבוע כל אחד מאתנו התפזר לחלוטין בתפוצות, כדי לחגוג במדויק את אהבתנו המוזיקלית. בלישה רקד בהופעה של Beach Fossils בקופנהגן, אוהד ושי מתרגשים להם בפסטיבל פרימוורה, רעותה עפה לפריז כדי לגעת בספארקס ובכריס כהן, ניצניה השתחלה לשורה הראשונה בהופעה של ביונסה בברלין, דנושה מסוחררת מכל מה שקורה בבלוק בסופ"ש ורק על עמר חירבן עטלף ברחובות ניו-יורק (אני מציין זאת, כי זה הצד המוזיקלי שאליו הוא התחבר השבוע). לכאורה, אני לא עשיתי דבר מיוחד בכל הנוגע לבמות והופעות, אבל זה סתם עיוות של פרספקטיבה.

אמש, בערך בשתיים בלילה, השמעתי מוזיקה בפעם המי יודע כמה בפאב התקליט בירושלים. מאז שעברתי לבירה לראשונה לפני שש שנים (פאק, שוב, זה מלא זמן), השמעתי שם מוזיקה עשרות פעמים, היכרתי אנשים נפלאים שבאו במיוחד כדי לרקוד את המוזיקה הספציפית שאני אוהב, והתאהבתי בחושך היחסי של הרחבה הקטנה הזו שלמדתי להכיר כל כך טוב עם הזמן. ובכל זאת, משהו אחר קרה אמש, דווקא כשהחלפנו את הצלילים ולא כולם רצו ליהנות אתנו עוד. בין סוזי והבנשיז ל-Gang of Four, נתקעתי עם חבורה יפים ויפות בנפשם ששרו בקולי קולות כמה פיסות סמיתס, ואיכשהו אותה שנייה כה שגרתית הפכה לממיסה, למלכדת, לדתית. כל מה שאי פעם עשיתי, אהבתי, שנאתי, רציתי – התנקז אל תוך הזמן ההוא. כל כך הרבה זיכרונות דגדגו לי את העין ואת האוזן, עד כי שבעתי. עשר שנים אחרי הפעם הראשונה שניסיתי להשמיע מוזיקה לאנשים, הרגשתי שלם.

הלכתי לישון בחמש והתעוררתי בשבע, יצאתי למסע קטן ברחובות רחביה, חזרתי הביתה, רקדתי עם דמעות בעיניים לבד עם עצמי על השטיח המלוכלך, חשבתי על העלמה שאני אוהב, על החברים שאוהב לנצח, על השירים שהכי אהבתי ועוד אוהב תמיד – ובצורה הנדושה ביותר, התמוטטתי. יש בי כנראה יותר מדי רגש בכדי להבין את עצמי כמו שצריך. כדי להירגע, כדי לנסות ולא להרגיש דבר לרגע, עצרתי הכל, הפעלתי את האלבום החדש של These New Puritans ושתקתי. אני חייב ללמוד לשתוק יותר.

These New Puritans :: Fragment Two

These New Puritans :: Organ Eternal

These New Puritans :: Dream

האלבום המלא, הקשה והמייסר והיפה והמצמרר

שובו של החלום

אני חייב להודות שהיה זה רק עניין של זמן באחרונה, עד שאתחיל לחוש שוב בצורך לברוח מפה. אני מביט על הרצפה בחדרי ורואה עשרות ספרים שעליי לקרוא מתישהו, אני פותח את המחשב, עובר בין הספריות השונות ומזהה עשרות מאמרים שעליי לסיים ממש עכשיו, אני מתבונן על האדניות היבשות שזרוקות על הגדר בחוץ ויודע שגורלן נחרץ, ולבי נחמץ. אני פאקינג צריך חופש, לשם החופש, בשם הצורך, זה הטבעי והריטואלי. בא לי לעמוד בצידי כבישים ביוון, להישרף בשמש, לחכות שמכוניות יעצרו לנו בין סלוניקי לחוף כלשהו, להזיע את נשמתי בשורטס קרועים וגזורים, ופשוט לנוח. אני רוצה להשתכר מהבוקר עד הצהריים, לאכול משהו, ואז להשתכר שוב מאחר הצהריים ועד הלילה. כדי לעשות את כל זה אני חייב לסיים פה משהו, ואז אהיה מוכן. עם זאת, החלום – או החלום – הוא כבר מסודר על המדף, רק מחכה לי. עוד רגע.

וכמו תמיד בשלב הזה של השנה, המוזיקה מתחילה להצטמצם לכדי תמצית מרוכזת של מסיבתיות נטולת סיבתיות, ולבד מבלילות הקצרים – הרעיון הכללי הוא פשוט: אני צריך צבעים, כי מולי עמודים בשחור-לבן, עשרות אלפי עמודים בשחור-לבן. אז היכן משיגים את הצבע הזה? נגיד, כאן:

Thumpers הם צמד לונדוני קליל, מחויך, הנע באיחור קל על המסלול המהיר שבין Passion Pit לבין כל מה שאי-פעם אהבתי ב-Chillwave. כלומר, לכאורה מדובר בפסקולים מושלמים לקיץ 2010, אבל איכשהו זה עובד נכון גם היום, וזה מרגיש כמו משהו נפלא כדי להתחיל איתו את החיים. להרכב הזה עוד אין אלבום, אלא רק כמה שירים, ובאחרונה יצא להם הסינגל שלעיל, ואם הם יהיו זריזים מספיק – נדמה כי קיץ 2013 יכול להיות שלהם. בינתיים, עד שדבר מן הסוג המיוחד הזה יקרה, אני תקוע כבר כמה ימים בלופ איתם, מחכה ששיר חדש יגיח (מה שלא נראה שיקרה בקרוב), ובעיקר חדור אמונה שבעזרת הצבע שלהם, גם הדפים שלי, על אלפיהם, ייצבעו במשהו. נאמר, בירוק וצהוב.

Thumpers :: Unkinder

Thumpers :: Dancing's Done

Thumpers :: Sound of Screams

כך הם יכבו לה את האור

בחדרי הירושלמי יש מרפסת, ולמרפסת הירושלמית שלי יש דלת, ובדלת הירושלמית הזו יש שמשה, ודרך השמשה הזו נשקף אליי בחצי השנה האחרונה סלון ביתה של אישה אנגלו-סקסית בשנות השמונים של חייה. למעשה, ביני לבין אותה גברת טיפוסית לשכונה הישנה הזו לא היתה מעולם כל אינטראקציה, אלא אם כן מחשיבים את המחמאות שהעניק לי בסתיו בנה על שום דגל דנמרק הקטן שהתנוסס מן האדנית שלי. בלילות החמים שהיו כאן פעם, כשהיא ואני עוד היינו מתפרעים ונמוגים אל תוך הלילה בחלונות פתוחים, הייתי נרדם לקולות מגוון הסדרות הבריטיות שבהן היא צופה בטלוויזיה שבסלונה. יש לה שם מנורת שולחן יפה המאירה באור צהבהב וצנוע שרשרת דיוקנאות של נשים ערומות וגם את המטפלת הפיליפינית שלה. אינני יודע מה שמותיהן של כל אלו.

אלא שבאחרונה דבר מה החל להשתנות אצל השכנה המזדקנת שלי. שורה של סוכני נדל"ן החלו לפקוד את המרפסת שלה, בכל פעם מצוידים בלקוח פוטנציאלי כלשהו – מרביתם חרדים צרפתים. וכשהם באים, אף פעם אינני רואה, שומע או מרגיש אותה. ברור לי שהמקום הזה שבו היא חיה כבר שנים, הסלון הזה שבו היא צופה באיסטאנדרס כל שבוע, עומד לשנות את צורתו בעוד זמן מה. סביר כי הבעלים החדשים יגנזו את התאורה העמומה, יסירו את וילון השיפון הלבן וככל הנראה כבר לא יתרגשו מדגל דנמרק שלי – שגם כך נקרע בסופת השלג של ינואר. וכשזה יקרה, סביר שגם החדר שלי, הבית הקט שלי, ישנה את צורתו. לא אבהה עוד בחלונה הקרוב. זה יהיה הסוף של משהו. בינתיים אני מנסה להבטיח לעצמי שבטרם זה יקרה אנופף לה לשלום ואחייך אליה פעם אחת ודי.

אם הייתי יכול לעשות יותר מזה גם הייתי עושה. נגיד הערב, בין נהרות הספרים שמציפים את החדר, אני באמת מנסה למשוך את תשומת לבה בהאזנה מתומצתת לאלבום החדש, החלקלק, המעודן והנעים של Still Corners הלונדוניים. עברו כשנתיים מאז הפעם הקודמת שבה יצא להם אלבום, ובזמנו התאהבתי כל כולי בקול הכה הופ סנדובלי של טסה מאראיי הסולנית. הם היו בעיני כהתגשמות חלום שכולו מיזוג פרחוני בין ביץ' האוס לצ'ילווייב. ובכן, גם אם האלבום החדש – Strange Pleasures – שאמור לצאת בחודש הבא, מעט יותר מופק מקודמו (אם בכלל מדובר בגנאי), הוא עדיין יפהפה עד כדי כך שאינני מהסס לנסות לגרום לשכנה מבוגרת להתייחס אליי בעזרתו. חבל שהיא לא רואה.

Still Corners :: The Trip

Still Corners :: Beginning To Blue

Still Corners :: Berlin Lovers

האלבום המלא והיפהפה

כי אם כבר להיקבר, אז רק לצדו של כרמל

בשנתיים האחרונות לחבריי ולי יש הרגל חיפאי משונה. כמעט בכל פעם שאנו באים אל עיר נעורינו, אנו מזדמנים שלא במקרה לפאב קטן בעיר התחתית שבו נוהגים לשבת לרוב רק גברים בני 50 פלוס, כאלה שעשו כמה שעות מחייהם על מנוף בנמל, או שמא זו רק חזותם הרומנטית בעינינו. בפאב הזה, שאותו אנו נוהגים לכנות "מועדון חברים" בשל שלט המתכת הקטן שדבוק לדלתותיו, משמיעים כמעט ורק מוזיקה מזרחית או יוונית, ומדי פעם מגיע זמר כלשהו ושר בעצמו את השירים לצלילי קלידים שכאלה. בפעמים הראשונות שנכנסנו לשם, הסתכלו עלינו בפרצופים עקומים, היו גם מי שצחקו על האשכנזיות התל-אביבית המתפרצת שלנו, אבל אנו בשלנו המשכנו להיכנס עם הראש בקיר, ואיכשהו עם הזמן (לא שעבר זמן רב או שאנו כאלו משמעותיים למקום) למדו חברי המקום לקבל אותנו, או שבעצם אנחנו למדנו לקבל את הנוכחות שלנו במקום הזה, שכל כולו חיפה כמו שחיפה אמורה היתה להיות.

בשבוע שעבר, בשישי בצהריים, התיישבתי שם לבד על הבר מצויד במצלמה העתיקה החדשה שקנתה לי גל. מזגו לי שלוש בירות קלות, הגישו לי ארבע צלוחיות גדושות בשקדים לחים, בוטנים, זיתים וחמוצים, ועשו לי טוב, אבל ממש, ללא כל כוונה. סביב שולחן ארוך אחד ישבה שרשרת כרסתנים מבוגרים שחגגו יום הולדת 80 ומשהו ליצחק אחד, וזמר צעיר בדיוק חיבר את המיקרופון בדרך למחרוזת שירים יווניים בעברית. לידי התיישב גבר אחד שלא ראיתי מימי, פיטר שמו – ומהר מאוד הבנתי שהוא האיש שעל שמו נקרא הפאב הזה באופן רשמי "פיטרס". הוא גם זה שניהל את המקום במשך 25 שנה עד לא מזמן. 25 שנה עם הקולות של חיפה שמזכירים את פיראוס.

פיטר סיפר לי שפעם, בסוף שנות השישים, הוא נחשב לגבר הכי יפה בחיפה, זה שיצא עם חמש מלכות יופי, דגמן לבתי אופנה בעיר ובתל אביב, ניהל את חנות הבגדים הכי לוהטת בהדר, וכן – הוא גם היה החבר הכי טוב של מייק בראנט. הוא דיבר, הדליק לעצמו סיגריה אחרי סיגריה, לגם מהבירה שלו, וגרם לי לקנא. כל כך קיוויתי שאיכשהו הוא יצליח לגרור אותי איתו לסוף שנות השישים ההן, לזמן שבו משהו באמת קרה בחיפה תחתית, לימים שבהם הייתי יכול להתגלגל ברחובותיה בשישי אחר הצהריים ובאמת לחשוש שמישהו ידרוס אותי. בשלב מסוים בשיחה הוא חשף בפניי תצלום ישן שלו ושל מייק, שוכבים על הבטן בחוף השקט בבת גלים ב-1969, וגילה לי איך הסביר לתחקירנית כלשהי לא מזמן שלא קיים כל סיכוי שבעולם שהחבר הכי טוב שלו היה הומו ולכן התאבד. שאלתי אותו עשרות שאלות, עד שבשלב מסוים הבנתי שמי שמתרגש משנות השישים-שבעים האלה בחיפה זה בכלל לא הוא, אלא אני. זה היה גם השלב שבו לא היתה לי ברירה רפלקסיבית אחרת לבד מלשתוק ולשכוח מכל זה. כי כל זה לא שלי.

פיטר ומייק לוהטים ב-1969:

וחיפה כבר יותר מדי זמן לא שלי, וגם לעולם לא תשוב ותהיה שלי. עיר החלומות הנימוחה הזו, יתומה מאלפי בניה ובנותיה, מצמיחה עלוות כמו שירושלים מצמיחה אבנים. את הימים שבהם חבריי ואני חלקנו אוזניות והאזנו ל-Stone Roses באי התנועה ברמת התשבי שמתי בצד, כמו גם את הלילה ההוא שבו השמענו Futureheads מדיסק צרוב לבעלים של פאב כלשהו ברחוב הבנקים, ואפילו את ההופעות המטופשות שעשינו על גג החנייה של אוהד והוריו. וזה כואב, כואב כמו שחורבן בית קט יכול להיות. בדיוק כמו הכאב שחש פיטר כשמייק שלו קפץ או "נזרק", כפי שהוא מתעקש, מחלון המלון בפריז.

עוד כמה דקות אארוז תיק סקנדינבי קטן, ושוב נצא אל הצפון, בתקווה שמשהו השתנה ושמישהו כבר טרח להסיר את פרסומת הענק לסרט שעלה לאקרנים לפני שנתיים שתלויה בכניסה לעיר. את כל הדרך הזו אשתדל לעשות עם שירים שנשמעים כמו פעם, תמימים, רעננים, פשוטים. כמו השירים הרבים של This Many Boyfriends. חבורה של צפון-אנגלים שכותבים להיטים על בחורות שנואות שלא אוהבות את The Pastels, ומקפידים על Twee חינני ובהיר שיכול לגרום לי למוטט את עצמי עד אין קץ. בשנה החולפת יצא להם אלבום בכורה מקסים (מילה מחורבנת). לא הייתי משמיע אותו במועדון חברים, אבל לפחות בדרך אליו.

This Many Boyfriends :: (I Should Be A) Communist

This Many Boyfriends :: Young Lovers Go Pop

This Many Boyfriends :: Number One

האלבום המלא והמעולה

העמוד הקודם