ארכיון הנושא 'שיר כוח'
טורו אמאש'ך

כולם מתלהבים בכל רגע ורגע מן האלבום החדש של Toro y Moi, ורק אני לא יודע. את הצ'ילווייב שלי אני אוהב שברירי, ולא כזה שבטוח וגאה בעצמו ומנסה להיות עליז ומסיבתי לגמרי. אני אוהב את הספק שקיים בז'אנר הצעיר הזה, את תחושות החמיצות בפה וסנוור העיניים שמהן הוא בנוי. אני פחות אוהב את אווירת הפורנו הרך/ ספינת האהבה/ הנהנתנות שהחלה משתלטת על מוחותיהם של כמה מיודעי הדבר, ע"ע צ'זוויק בונדיק (הוא טורו אי מוי). את הנוסטלגיה הצ'ילוויבית המדומה אני מעדיף לזרוק אל שנות השמונים והתשעים וקצת פחות לסבנטיז.

ובכלל, אם כבר לעוף על החיים – מהלך מגונה בפני עצמו – הרי שעדיף לעשות זאת בתוך המים ולא על גבי יאכטה. כך בדיוק זה מרגיש בשיר הכוח הפנטסטי של Colour for a Rebel הבריטי. הבחור הזה מבקש תרומות בכל מיני אתרים שהוא מפעיל, אז הערב, לאחר שהאזנתי ללהיט הלא מלוטש שלו הנושא את השם Haze (קלישאה שכזו, כן), השקעתי 2 פאונד בשיר המדובר. מאז, פחות או יותר שעה ככה, אנחנו חיים בתוך לופ שיסתיים כנראה באיזו מסיבה שבה אשמיע אותו להנאתי. כן, כן, ביחד עם Toro y Moi גם כן.

Colour for a Rebel :: Haze

מאובנים של דינוזאורים

בחורף 1995, קצת לפני הבר-מצווה שלי, הבנתי בפעם הראשונה בחיי כיצד אמור אדם להמתין בסבלנות, בבגרות, להתגשמות פנטזיה מוזיקלית קטנטנה. באותם ימים למדתי יותר ויותר על העולם המועדף עליי, והפנמתי כי אני מחבב מבטא בריטי בשירה, פרצופים רציניים וגיטרות אשר אינן מרמזות על כישרון נגינה יוצא מגדר הרגיל. לימים הבנתי שאני מהווה חלק מכת חובבי "בריט-פופ הכדורגל", בניגוד ל"בריט-פופ הבנות". לבית שלנו מותר היה להכניס רק Oasis, Bluetones, Charlatans ו-Ocean Colour Scene. שנים לקח לי ולאחי להתגבר על הפחד המשוגע מפני Blur, ולמעשה נדמה לי שאחי מעולם לא ממש האזין להם בחייו יתר על המידה.

באחת מן הפעמים המיוחדות בהן המתנתי לאלבום בריטי חדש, אז באותו חורף, יצא אחי הגדול בשליחות משפחתית מעבר לקווי הצ'ק פוסט, בסניף טאוור רקורדס בחוצות המפרץ. הוא נסע בסיטרואן BX הישנה שלו כדי לקנות לי, או שמא לשנינו, את אלבום הביכורים של Cast מליברפול, All Change שמו. ישבתי בבית וחיכיתי, והייתי משוכנע שהלילה ההוא יהיה אחד היפים בחיי הקצרים. אולם כמיטב המסורת החיפאית המאכזבת, אחי חזר בידיים ריקות מן הקריות. "הם עוד לא קיבלו אותו", הוא הסביר לי, ואני ישבתי בחדר ומיררתי בבכי. השם ירחם, בכיתי בגלל ג'ון פאוור. הזלתי דמעות כי הרכב של ערסים אנגלים אכזב אותי ולא מוכן היה לבוא לבקר בחדרי. שבוע אחרי זה קיבלתי את הדיסק המיוחל, ונרגעתי.

קאסט. סיבה לדמעות?

בימים בהם אני גולש בין עמודים, בוחר לעצמי אלבומים על ימין ועל שמאל בהתאם לעטיפה, למצב הרוח או לשם הלהקה – כל עלילת קאסט והדמעות נשמעת לי תלושה מחיי. ובכל זאת, לעתים אפילו גנב שכמותי מצליח להתרגש כנער צעיר. כך למשל, את שלושת השבועות האחרונים העברתי בהמתנה פתטית משהו ל-EP החדש של הלהקה האהובה עליי, Beach Fossils. אחת לכמה שעות פקדתי את האתרים המועדפים עליי, ובדקתי האם What a Pleasure כבר הודלף אל העולם. כשחדשות טריות הונחו על שולחן עבודתי לפני כמה ימים, וגיליתי שאחד השירים באי.פי הוא דואט משותף עם ג'ק טאטום, סולן Wild Nothing – התחלתי להשתולל. אולם בשקט.

והנה אמש, כך בפשטות – זה קרה. ללא כל סיוע מאחי, מחברים או מהורים, זה פשוט קרה. ה-EP הזה, מוכן לספק את כל תשוקותיי, פשוט הונח שם באחד הבלוגים, מחכה שאבוא ואקטוף. קטפתי, התיישבתי על המיטה עם שניים מחבריי הרוסים, וביחד ערכנו האזנת בכורה. התרגשנו מאוד, וסיכמנו את החוויה כמוצלחת ביותר. עם זאת, כשהמוזיקה אזלה נותרתי עם תחושה משונה, ותהיתי האם ייתכן שילדים כבר אינם בוכים כיום כאשר האלבום לו הם מחכים לא נמצא בחנות. הייתכן וילד כלשהו, במקום כלשהו בעולם, בכה בכל אחד מן הימים האחרונים כאשר גלש בין הבלוגים השונים וחיפש את ה-EP המדובר של Beach Fossils ללא הצלחה? בכל מקרה, כדי להירגע מכל זה קניתי היום לאחייני, הבן של אותו אח גדול שלי, מתנה חביבה: ערכת מאובני דינוזאור גרמנית. נו, זה עם השפיצים, כמו שאיתמר ביקש ממני לפני כחודש בישראל.

Beach Fossils :: What a Pleasure
Beach Fossils :: Adversity
Beach Fossils + Jack Tatum :: Out in the Way
האי.פי המלא והמעולה

שיר יפה נוסף, ישן יותר, הכלול בחבילה גם כן:

הקיץ הזה יישאר פה לנצח

היום היה יום הלימודים הראשון שלי בגרמניה. הוא הסתיים בשעה מאוד מאוחרת ובסוג של סיפוק מהפכני, אבל בחיי שלא חשבתי שאת המהפכה הגדולה של היום אעבור דווקא בפייסבוק. אבל בטרם אתאר את המהפכה, אספק מעט רקע השייך לשנים האחרונות. כבר תקופה ארוכה שאני מקבל מדי פעם לינקים מכל מיני אמנים ישראלים כאלה ואחרים שרוצים שאאזין למוזיקה שלהם. אני מודה כי לרוב הדברים נחמדים מאוד, אבל מי שקורא פה מספיק יודע – שאינני כותב על דברים חביבים, אלא אך ורק על כאלה שנוגעים בי, הופכים אותי ומייללים בתוכי אחר כך במיטה ובמקלחת. לכן, כאשר פנה אליי הערב בחור צעיר בספר הפנים – ידעתי כי ודאי יש לו להקה מאחוריו. עוד לפני שהוא סיפר לי על כך, מצאתי את הלינק המתבקש בעמוד הפרופיל שלו.

ובום.

Cannons of Pedro היא להקתו הישראלית (אני מדגיש זאת במתכוון) של שגיא שחר. הוא בן 20, תושב מושב גת רימון, מנגן עם שלושה מחבריו, דיירי גבעתיים, מכבים ובאר יעקב – השם ירחם. אני אתקשה להסביר כעת מדוע אני חושב שהשיר שמצורף פה הוא הדבר הישראלי הטוב והאטרקטיבי ביותר ששמעתי בשנה האחרונה (לפחות), ורק אציין שהוא הוקלט בבית. אולי זו הגיטרה הנכונה ביותר ששמעתי במולדתי באחרונה? אולי זו העובדה שהמוזיקה הזו חפה מפוזה מתאמצת יתר על המידה? ואולי כל זה פשוט איכותי מדי בכדי שאאמין שזה אכן נולד בישראל. וכמה כיף לדעת שאין זה מגיע מתל-אביב, אגב..

התרגשות פה בהמבורג.

Cannons of Pedro :: The Summer is Here for Good
את ה-EP הראשון של הלהקה תשמעו במייספייס שלהם

על האירוניה השרמנטית של הניאו-רומנטיקן

כשהייתי בן עשר הורישה לי אחותי הגדולה טייפ כפול של Sharp ולצדו סטנד מרובע לקלטות. אף שתחילה השתמשתי בעיקר בהקלטות מתקליטים שהיו לאחי בבית, מהר מאוד לא נותרו לי ברירות והתחלתי לדרוש שייקנו לי גם קלטות משלי. אחת הקסטות הפחות מוצלחות שהתחננתי לקבל הייתה של All 4 One. לפני כשש עשרה שנה הם שחררו סינגל ראשון נוגע ללב, שבו הם נשבעו בכל מיני גרמי שמיים למען אהובותיהם, ואני נפלתי בפח.

כשתהיתי בקול בזמנו בפני אחי הגדול מדוע הוא לא מבקש אף פעם את הקלטת הזו כדי להאזין לה באוטו – הוא אמר לי שזה קיטשי מדיי. נדמה לי שהייתה זו הפעם הראשונה בה הבנתי את המילה המשונה הזו, והייתה זו גם כנראה הפעם האחרונה בה האזנתי לקלטת ההיא. הבנתי שבעולם של גברים חיפאים – מוריסי זה מותר, להקות בנים זה אסור. אולם מאז השתנו כמה דברים בעולם הזה. היום לאנשים כמונו, כמו אחי וכמוני, מותר לשמוע הכל, בשם האירוניה כמובן. אם אעלה מחר לפייסבוק את I Swear של הרביעייה האמריקאית המייאשת הזו, יהיו תמיד מספיק אנשים מגניבים שיהיו משוכנעים שזה ממש מגניב שכולנו ביחד נהנים מן הנוסטלגיה המגניבה הזו של להקות שמעולם לא היו ולא יהיו מגניבות. אבל זה בדיוק הקטע.

באופן הזה פחות או יותר רואות את העולם שלל להקות הגל הניאו-רומנטי שמכה בבריטניה בשנה האחרונה בניחותא נונשלנטית. חבריהן לובשים חליפות צרות, נושאים לבבות שבורים בתוכן ושרים שירים לא להם. כך לדוגמה, בריאיון קצר לטלוויזיה הבריטית רגע לפני הופעה חיה, השיב סולן Hurts למראיינת כי מקור ההשראה הגדול של חייו הוא "גארי בארלו המופלא". נשבע לכם. כששמעתי אותו אומר זאת לראשונה התפוצצתי מצחוק, אבל כעת אני מבין. בסופו של דבר, מקורות ההשראה של שנינו זהים במובן מסוים. הוא התחיל עם גארי בארלו, אני התחלתי עם ג'ון בון ג'ובי, ג'ורדי, טוני מורטימור ו-All 4 One ואינני מתבייש.

Mirrors המצוינים, שכבר הניבו להיט גדול אחד ב-2010, לא ירדו נמוך יותר מ-Enola Gay של OMD כשהם חשבו על הניאו-רומנטיקה שלהם. ואולי טוב שכך. באחרונה הם עשו צעד נוסף קדימה לקראת אלבום הבכורה כשירו לעברי EP חדש ששמו Ways to an End. ומה אומר ומה אגיד? שהקליפ הזה צובט אותי חזק ודוחק בי לעזוב הכול ולקנות חליפה משובחת באחת מחנויות העיר האירופית שלי? שמדגדג לי לזרוק את חומרי הלימוד ולייסד הרכב ניאו-רומנטי שייקרא Quiffs? שאני נרגש ורוצה לרקוד עם דמעות בעיניים? הכל נכון, הכל נכון.

Mirrors :: Ways to an End
Mirrors :: Broken by Silence

וכאן נשבר לבו של הסולן מול אנשי הפלסטלינה, בקליפ לגרסה החדשה של השיר הגדול של הלהקה הזו (אף שהגרסה הזו לא לרוחי):

עם עמר ואוטו בניו-זילנד

זהו סוף השבוע האחרון שלי כתושב ירושלים, והערב תהיה מסיבת המנדט האחרונה שבסיומה אני חוזר לביתי, למיטתי, לשקט שלי. מוזר קצת לחשוב על כל זה כך, אבל אלו הן העובדות. לא חשוב, בכל מקרה, על אף החום והעומס מצב רוחי טוב כל-כך, עד כדי כך שכאשר עמר (AKA עומר) שלח לי לינק לבלוג נשכח ובו להיט חדש – הייתי מוכן לנורא מכל. ואכן, הנורא מכל קרה: נמצא עוד שיר כוח קט ברחבי תבל, והפעם הוא ניו-זילנדי. עמר, אכן מדובר בשלאגר לא נורמלי.

Young Blood של העירומים והמפורסמים הוא השילוב האולטימטיבי בין Passion Pit ל-Chillwave, מספרים שהוא ניצח אפילו את קייטי פרי במצעד של ניו-זילנד הרחוקה, ועם קצת הייפ והכנות מוקדמות – הוא יכול לכבוש גם את יתר הפינות המתבקשות בעולם. הבוקר השמשי הרגוע הזה עוד יסתער עליי בקרוב בתחנה המרכזית במלוא כוחו החלוד, אך נדמה לי שאוכל לנוע במדרגות נעות ולומר לעצמי שהעולם כבר תרם את חלקו ליומי. או שמא היה זה עמר (עומר) שתרם זאת? אולי היה זה אביו אוטו שאחראי לכך? אולי כל זה הוא רק תעתוע? על כל פנים, זהו שיר כוח.

The Naked & Famous :: Young Blood

שמות מתחלפים, צבעים דוממים

בזמן שכולם אוכלים אבטיחים, אני אוכל את הלב ואת הציפורניים וכותב עבודה גרנדיוזית. אין לי מנוח זולת מוזיקה בארוקית אינסופית המסתחררת סביבי בעודי מסתחרר סביבה. כל כמה דקות מוחלפים הנזירים הקטלונים ששרים לי שירים קליטים בחבורה של נערי מקהלה מסרדיניה שאוחזים במילים פרנציסקניות ומתים על אלוהים. כמה שאני מת עליהם, ללא כל ציניות. אלא שאני יודע שכדי להרחיב בדיבור עליהם – זקוק אני להשכלה שלעולם לא תהיה לי, ולכן אשאר ילד הרחוב שאני ואפצה את פי על משהו אחר. נגיד, Sea Exchange (או שבעצם כעת קוראים להם Collider?).

אינני יודע לומר דבר ורבע על ההרכב (או שמא מדובר באדם אחד) אשר מותח את גבולות עצביי כבר כמה ימים ברגעים כאלו ואחרים, באמבטיה או במרפסת, בבוקר או בלילה. יש להם שני EPs שיצאו השנה, והם ממשיכים מסורת ארוכת חודשים של שוגייז מהול בצ'ילווייב שמסוגל לצמרר אותי ואת כל צמרות העצים שנושקות לדלת חדרי ברגע זה. ואינני מגזים. יום יבוא והם אפילו יועילו להעלות לרשת תצלום הגיוני שלהם, ולא יחליפו את שמם במקביל לכתיבת הפוסט שלי עליהם – ואז יוטב לי. בינתיים אני נאלץ להדוף את מילותיי לאחור ולהשכין מעט שלווה ושלום בצמרותכם רגע לפני הזעקה הגדולה הזו.

Sea Exchange :: Amarind Sashes
Sea Exchange :: Reject 14
Sea Exchange :: Scenes of Ourselves Vox
האי.פי הראשון
האי.פי השני

וכאן אצור גם הסינגל החדש של Cut Copy, מי שאחראים היו לאלבום השנה ולשיר השנה שלי ב-2008. קרנבל לא נורמלי.

קרוקס יפים

מוזר לי תמיד לשבת במקום אחד ולנסות לדמיין חיים אחרים לגמרי, שאמורים באופן חד פעמי להיות החיים שלי. מוזר לי לשבת מול last.fm ולסמן וי ליד אחת עשרה הופעות שאראה החל מעוד חודשיים במקומות שכלל אינני מסוגל לחשוב איך ייראו. יד אחת שלי צפה על המקלדת, ואילו השנייה אוחזת בראש, מונעת ממנו ליפול ולהתעורר. מעולם חלומותיי המוזיקליים לא היו חצויים כל-כך. פתאום אינני משוכנע שאכן עשרות הופעות בשנה, לבד בתוך הקהל, זו חוויה רומנטית נכונה. כלומר, ארוחת ערב ביתית לבד בעיר זרה – זה כן. אבל 40 או 50 הופעות? אינני בטוח.

על כל פנים, ארשה לעצמי כעת לעוף על קרוקודילים. הצמד האמריקאי שמגיע מסן-דייגו בדרך לאלבום חדש, ושומר על קו מופלא של מוסכים, גולשים ומנועים שכולם ניו-וייב נטול כל אלקטרוניקה. את שמם הם גנבו מהאלבום הגדול של Echo & The Bunnymen, והסינגל החדש שלהם הוא הדבר הכי קרוב שקיים כרגע לרגיעים המוצלחים ביותר של איאן מק'קאלוך וחבריו מליברפול. אני מודה, היום האזנתי ל-Sleep Forever כבר 15 פעמים, ואין לכל זה סוף צפוי. זהו שיר כוח לחיפאים בלבד ככל הנראה, אבל אני חיפאי גולה – ועל כן, אטיף לכולכם על חיפאיות. שימו לב, אגב, לשיר השני מהסינגל החדש: מאש-אפ של קאברים לנערי החוף ול-Dee Lite ביחד. קרנבל.

Crocodiles :: Sleep Forever
Crocodiles :: Groove is in the Heart / California Girls

קאבר ל-The Pastels היקרים:
Crocodiles :: Nothing To Be Done

ועוד שיר ישן:
Crocodiles :: Summer of Hate

העמוד הבא :: העמוד הקודם