ארכיון הנושא 'שיר כוח'
הדובים באים

הרבה זמן חלף מאז שעצרתי את נשמתי לרגע למענו של להיט גדול בשל הקליפ הגדול עוד יותר שלו. אולם זה מה שקרה לי לפנות ערב בדירתי עטופת רוחות החורף המתחדשות. בחרתי לצפות בווידאו לסינגל החדש של Bear in Heaven, אחת מאותן להקות עידן ירושלים שלי, אחת החשובות שבהן – ונדהמתי. פעם הם שרו על הטינאייג'רים חולי האהבה שהם גילו, וכעת הם שרים על השתקפויות בעיניה של מישהי, אך אין זה משנה כלל בעצם. עודני בוהה. בהו גם אתם בדבר הזה:

הלהיט הזה הוא הבטחת הפסח שלי. אם האלבום כולו, היוצא בתחילת אפריל וייקרא I Love You, It's Cool, יישמע כך – או דומה לזה – הרי שלא יהיה אכפת לי כלל מן המצות והחמסינים. אני אוכל לנוע לי במרחבי הארץ המצהיבים בתחושה של היעדר קיפוח, של מי שהוענקה לו תשורת האביב המופלאה ביותר. בינתיים, עד שהאלבום ייצא מאפשרת השלישייה מברוקלין להאזין לו באתרם, אך במהירות נמוכה ב-400,000% מן המהירות הרגילה שבה הוקלט – אינני מגזים, כך הם מסבירים בעצמם. אם זה מספק אתכם, אז הסתפקו בזה. אני מוותר על כך הפעם.

על כל פנים, בטרם תורידו את הסינגל הזה אל מחשבכם – דעו לכם שבחמישי הקרוב אני מתקלט בבר "התיכון" בחיפה בערב שנקרא זעם מתוק של חלומות נעורים. זה קורה ב-1.3 כאמור, בשעה 23:00 בערך והכתובת היא בלפור 2 פינת הרצל (בית הקרנות). אם במקרה אתם בחיפה בגשם, בואו. (עוד מידע כאן)

Bear in Heaven :: Reflection of You

והנה האלבום, הוא הודלף: כאן

לנֶצַח

רוב חבריי הטובים ביותר פרחו אל תוך חיי בשנתיים הראשונות של חטיבת הביניים. עוד בטרם התחלנו לגדל שיער ראש מגוחך, ולפני שהתחלף לכמה מאיתנו הקול – הפופ היחידי שהיינו מסוגלים לשאת היה כזה הצמוד לתחילית "בריט". באותם ימים התנהלנו כאחוות מוזיקה קטנה, שברטרוספקטיבה אפשר לתארה כדבר החמוד ביותר שקרה אז בחיפה.

אחרי שעות הלימודים היינו מתחרים, במיוחד דנושה ואני, על רכישת בוטלגים של Oasis של הלייבל האיטלקי KTS. פשוט, אם הייתי מפספס את האוטובוס למרכז הכרמל, שם הייתה ממוקמת חנות הג'אנק הנשכחת, דנושה הייתה מקדימה אותי וגונבת את Step Into 1996 או את Black on White – שניים מהבוטלגים החשובים של הלהקה ההיא. דנושה, אגב, הצליחה להניח את ידה לפניי על כמה בוטלגים חשובים יותר, אך שמם פרח מזכרוני. כנראה שבצדק.

באותם ימים, שבהם למדנו רובנו באותה הכיתה (לבד מעמר ורעותה שבכלל טיילו בבית ספר אחר), היינו חורטים על שולחנות שמות של להקות ומנהלים ויכוחים הזויים מעט על הקשר שבין Stone Roses ל-Cast, מבלי להבין עד כמה משובשת מחשבתנו. עוד לא למדנו לאהוב את עצמנו, היינו נאיביים, אך סלדנו מכל היתר: אלה אשר חיבבו יותר מדי את רוברט מיילס, מוזיקה מזרחית של קרית שפרינצק או מטאל רך לסוגיו השונים. עם זאת, יותר מכל הרחקנו את עצמנו מכל לובש חולצת פלנל שסבור היה שהגראנג' – על כל להקותיו הצרודות – הוא הוא היכל תהילה בפני עצמו. אנחנו העדפנו להתכסות בערפילי איים צפוניים. כנראה שכבר אז היינו רומנטיקנים נטולי מודעות.

אחת החוויות המתוקות של אותם ימים – ממש כך – הייתה חנוכתו של שיר חדש בפרהסיה. זה לא חייב היה להיות שיר שבדיוק הודלף לעולם, כי אז דברים מעין אלה לא קרו בצורה הזו, אלא פשוט שיר שאותו איש מאתנו לא הכיר קודם לכן, ועל כן חייב היה לחלוק אותו עם האחרים.

מנגנים בבית של אוהד, ילדים

כך למשל, ביום חם בכיתה ח', ממש בתחילת 1996, ישבנו על ספסלי הבטון בחצר הפנימית של בית הספר עם שני דיסקמנים וערימה של סינגלים של אואסיס, שכמה מאתנו רכשו. העברנו את האוזניות בינינו, וסקרנו את המשמעויות החדשות שקיבלנו לחיים: שירים שאותם לא היכרנו עד אז של הלהקה האהובה עלינו. עפנו על העולם. אוהד, כן אותו אוהד שחולק עמי את האייפוד רעב, בחר אז את Rockin' Chair כשיר האהוב עליו – אף שהוא כבר ודאי שכח זאת.

ומדוע אני מגולל את כל הכרוניקה הזו? פשוט כי השבוע נזכרתי שוב שהיא מעולם לא נעלמה מחיי. ביום ראשון האחרון, ישירות אל תוך הצ'ט הקבוצתי שאנו מנהלים באחת מאפליקציות הטלפונים החכמים, אוהד הודיע כי האלבום החדש של The Maccabees הודלף. כל אחד בשעתו הפנויה הוריד אותו אל מחשבו, ובמשך יומיים – שוב, מעט כמו פעם – ניסינו לשתף ברשמים קטנים מהתחושות החדשות שלנו.

חגגנו בצוותא את אהבתנו למוזיקה, את תחביבנו המשותף הישן והלא נגמר ללהקות המיתרים הבריטיות. ממש כמו דיון נשכח עם רעותה על השיר הטוב ביותר ב-Sisters EP של פאלפ בגיל 16. ממש כמו וויכוחים בלתי סופיים עם אלושה על הדמיון בין השרלטנז לבין Stone Roses בגיל 14. ממש כמו להקליט קאברים אצל אוהד בחדר בעל התקרה הגבוהה בשדרות הנשיא בגיל 15.

למעשה, אם יש סיבה אמתית שבגללה לנצח אוהב את The Maccabees – זו כנראה המחשבה הפשוטה על כך שכל עוד הם קיימים לא אהיה לבד בעולם.

The Maccabees :: Went Away
The Maccabees :: Child
The Maccabees :: Feel to Follow
האלבום המלא והמעולה

2011, הסיכום של אוהד

זה סיכום שנת 2011 שלי. אביעד התחיל את שנת 2011 בקור המקפיא של המבורג, ואני התחלתי אותה עם כוס מיץ אננס טרי באקוודור. במקום כלשהו לאורך הדרך הצטלבו דרכינו ובסופו של דבר שנינו מצאנו את עצמנו מסיימים את השנה בכתיבת סיכומי שנה אישיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, תל-אביב.

אין לי שום יומרות להגיד שאלה הם השירים הכי טובים שנוצרו בשנה הזאת. לכל היותר, אלה השירים שמצאו את דרכם אלי, ובאותו הרגע הייתי מספיק חכם כדי לתת להם את תשומת הלב הראויה.

אין שום חוקיות למספר השירים שבחרתי, לסדר שבו הם מופיעים, ולדרך שבה המוח שלי מתנהל באופן כללי. לא העתקתי שירים שאביעד כבר כתב עליהם, טובים ככל שיהיו, כדי לשמור על רמת עניין מינימלית בקרב הקוראים (אבל אציין מה הם, בסוף). אפשר להוריד את הכל בבת אחת בקובץ הזה אם אתם רוצים.

המשך »

שירים של שנה, 2011

רשימה זו היא כמו יומן פתוח של חיי בשנה האחרונה. היא נעה על הציר שבין דצמבר 2010 ובין דצמבר 2011, מהמבורג ועד לתל אביב. כל השירים פה ראויים היו למלכות, בין אם בממלכה גדולה השולטת בנתחי תבל גדולים ובין אם בנסיכות קטנה באלפים. את כולם, בכל מקרה, אקח איתי אל הנצח.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2011 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

ועוד כמה הערות חשובות: ראשית, לצד כל שם שיר מופיע סימן קטן של פליי. לחצו עליו. שנית, לכל שיר מצורף וידיאו מתאים. שימו לב, "רגעי האמת" המצורפים לכל שיר, נוגעים לגרסאות המוקלטות – ולא לקליפים. שלישית, בסופה של הרשימה תמצאו שני לינקים שיאפשרו לכם להוריד את כל אסופת 50 הגדולים הזו.

המשך »

לא ציפיתי

לא מזמן ניהלנו אוהד ואני שיחה מסוימת, שאותה – אני מודה – כבר הספקתי לשחזר מספר פעמים גם עם אחרים, אבל דעותיי טרם השתנו. טענתי בפניו שבעיני, בעידן הנוכחי מוזיקאים חייבים כל העת להקליט, לשחרר דברים לרשת ולחנויות, כי אחרת לא יישאר מהם דבר. אם פעם ידעת שהלהקה האהובה עליך מוציאה אלבום ואז עליה לקחת שלוש שנים לסיבוב הופעות, מנוחה, כתיבה, הקלטה, סיבוב הופעות נוסף ואז עוד מנוחה בטרם יציאתו של אלבום חדש – הרי שכל זה לא יכול עוד לאפשר לה שמירה על מקום בתודעה. לא בעידן ה-Bandcamp, ה-Vimeo ו-100 האלבומים המודלפים לרשת על בסיס יומי. מי שייקח לעצמו זמן לנוח, להתבגר, לחשוב ולהנציח – יסיים את דרכו כמו ה-Klaxons.

בפועל, המודל לחיקוי לכל מוזיקאי בעשור העשרה של המאה ה-21 צריך להיות הסמית'ס, נדוש ככל שזה יישמע. כמעט כל שנה אלבום, ושורה ארוכה של סינגלים ושירים. לא חייבים להגיע לרמה של מוריסי ושות', אבל כן – צריכים להישאר בעולם, במיוחד אם באמת רוצים קהל מרוענן. מי שלמדו דבר או שניים מהמודל המנצ'סטרי המוצלח ההוא הם The Drums. פחות משנתיים מאז ה-EP הראשון שלהם, קצת יותר משנה מאז אלבום הבכורה – והנה השבוע הגיע האלבום החדש, Portamento. נשבע לכם שהייתי בטוח שזו עומדת להיות נפילה, הייתי מוכן לרע מכל.

אבל אני סתם אפס. האלבום החדש של ג'ונתן פירס וחבריו הוא פנטסטי, מעורר, תמציתי ואחיד כל כך. מקשה אחת גדולה של פופ המאלץ אותך להסיר ממך חוליים, כאבים וטרדות ולהתחיל להניע את הידיים מצד לצד, בתנועה הקבועה הזו שמלווה את כל שירי הלהקה. היצירה הנוכחית שלהם כוללת פחות גיטרות, הרבה יותר בס מלודי ואותו מינון של קולות רועדים. איכשהו, כל זה מרגיש כמו מוזיקת של גולשים שהגיעו לים ביום בלי שמש וגלים, וחזרו הביתה לבכות על כך. התוצאה היא אלבום טוב עוד יותר מזה שבו זרחה החמה. הלוואי ואזכה לרקוד גם אותו בהופעה צפופה עם מאות זרים.

The Drums :: I Don't Know How to Love
The Drums :: Money
The Drums :: I Need a Doctor
The Drums :: Please Don't Leave
האלבום המלא והמעולה

לדהור בעמידה

החל מאמש אני חש כמי שחווה הפיכה קטנה. זה קורה אחת לתקופה בעידן הנוכחי, וזה קורה תמיד כאשר אני חושש שתשוקתי לדבר מה מתמוססת לה. לרגע לא חשבתי שתשוקתי לכל המוזיקה נעלמת לה, לא. אבל כן, חשתי כאילו אהבת ההתרגשות הבלתי ניתנת לעצירה שלי, שמניעה אותי ממקום למקום כל חיי – מתעמעמת עם הזדקנותי. והנה, כרגיל, הילדות מנצחת. אני על הגל, אני על גג העולם לרגע, אני על הסוס.

ואת הסוס הגדול הזה אני מחזיק חזק, מנסה להתייצב, רק לא ליפול. אמש חשבתי שכל זה היה רק בגדר חלום, אבל הבוקר התעוררתי והסוס חיכה לי בסלון, על השולחן. יצאנו יחד לדהירה ארוכה, על הרים שמזכירים את דרך הפילוסופים בהיידלברג, אהובתי, הוא פיזר את רעמתו, ואני נעמדתי עליו ברגליים דרוכות ובפנים מושחרות. לא נפלתי, כיאה לדון קרלוס היהודי שבי, אלא התרוצצתי ללא הרף עד שמצאתי מנוח באחו. אמש, צפיתי בקליפ השנה שלי. זה הכל.

הפעם הקודמת שבה התקרבתי לקבוצת קנדה היתה בעקבות הקליפ המהולל שהם עשו לבומביי של El Guincho. היו שם מאות אלגוריות ויזואליות ומוזיקליות, משחקי אסוציאציות והרמזים, עד שלא הייתי יכול שלא להתהפנט. בקליפ החדש שהם עשו ל-The Vaccines הבריטים, כבר ניכרה עליית מדרגה נוספת. הם לקחו את אחד מתחביביי המטופשים ביותר – צפייה בקליפים של הרכבי Witch House אלמוניים – ועשו לו הומאז' לא נגמר. אורגיה שלמה של אפלה ותשוקה, תשוקה חשוכה, סדום ועמורה בין לונדון לברצלונה.

The Vaccines, אגב, הם חבורה נחמדה למדי. הם נשמעים כמו הצעד הבא בהשפעות ג'וי דיוויז'ן הבריטיות. כאשר הם מצליחים להתנתק מהגשם הם נוטלים את Surfer Blood קרוב לחזה, ומנפחים בלון נפוח של פזמונים בריטיים קלאסיים. כמובן שכיאה ללהקות הדור הנוכחי בממלכה הם קצת אובר-מופקים, אבל לפחות יש להם חן גדול. למעשה, כך בדיוק היו נשמעים ה-Editors לו רק היו מסוגלים לקחת את עצמם קצת פחות ברצינות, והיו מודעים קצת יותר לחולשותיהם.

אלבום הבכורה שלהם, What Did You Expect from the Vaccines, יפה למדי. הוא יפה עד כדי כך שברגים מסוימים בו אני נעצב על כי אין לי בביתי כל MTV2 יותר, ועל כי אני כה סקפטי כלפי כל התרבות המוזיקלית שיצרה אותי. אותה תרבות שכל מטרתה לשמח יושבי ברים פשוטים ולא היפסטרים חסרי תקנה בשדרות ברוקלין השונות. אבל בעצם, הלהקה הזו – על זמירות הגולשים היחסיות שלה – היא לא ממש התגלמות בריטניה הקטנה בעצמה.

The Vaccines :: All in White
The Vaccines :: Under Your Thumb
The Vaccines :: Wreckin' Bar
The Vaccines :: If You Wanna
The Vaccines :: A Lack of Understanding
האלבום המלא והמהנה

קונפטי במיליון צבעים

רסיסים גדולים של אושר. אין לי רצף מילים אחר לתאר את משמעותה של Friendly Fires לחיים שלי ושל האנשים הקרובים אליי ביותר. עשרות פעמים זכינו ללחוץ על כפתור לפני אחד משיריה של הלהקה הזו, וחזינו בפלא גדול של ידיים מורמות לאוויר ושירה קולנית. אינספור פעמים חייכנו זה לזה, חלמנו שאנו בפריז, שאנו קופצים לתוך בריכה או נעים כשלדים במרחב. פתיתי נייר התעופפו באוויר (באמת) והבוקר נראה רחוק מתמיד. בכל כך הרבה הזדמנויות זכינו לאהוב את החיים, את היותנו צעירים, רעננים ומרעננים, ואפילו התאהבנו בעצמנו – בזכות השלישייה הזו.

אולי בגלל זה, אמש, כשבלישה ואני התיישבנו להאזנת בכורה לאלבום החדש שלהם – Pala – שיחקנו אותה מאוכזבים. כאילו ציפינו לחוות את כל רגעי העיוורון האופטימיים האלה בהאזנה הראשונה, חצי שיכורים בארבע לפנות בוקר. התעוררנו היום בתשע (אני התעוררתי, והערתי את השכונה איתי) כדי לתת להתחיל את האלבום מבראשית. באופן לא מפתיע, כל זה התחיל לבעבע, לרקוד מעצמו, לחיות. הלהיטים כאן, הכוח פה כדי להישאר, וטוב שיש מסיבה באופק.

נזכרתי הבוקר בפעם הראשונה שבה צפיתי בקליפ הישן של Paris שלהם, בדירה אחרת באותו רחוב שבו אני גר כעת. תמר ואני חזינו בנס הזה ביחד, ואף על פי שבאותה העת, קיץ 2007, חצי מהמוזיקה בסביבה נשמעה כך פחות או יותר – באוויר כבר ניכרה ההכרה בקשר המיוחד של Friendly Fires עם הלב שלנו. זה פשוט נוצץ כל כך. זו הדרך הרכה ביותר למתג הנאה. אולי רק Cut Copy יודעים לעשות זאת טוב יותר.

Friendly Fires :: True Love
Friendly Fires :: Blue Cassette
Friendly Fires :: Pull Me Back To Earth
Friendly Fires :: Running Away
האלבום המלא (והמעולה?) – גם אם האיכות עוד לא אופטימלית

וחדשות נחמדות: בערב יום העצמאות החבורה שלנו מתקלטת במועדון הבאסס בירושלים את כל הדברים האלה שעליהם אנו כותבים. הכניסה חינם, וכמו בכל המסיבות שלנו בבירה – יהיה לוהט. עדיף להיות שם מאשר ברחובות המטונפים.

העמוד הבא :: העמוד הקודם