ארכיון הנושא 'Chillwave: גלים של צינה'
שבדיה, די נו

אני רץ למרחקים קצרים שמעולם לא זכה לשיעור במרחקים הארוכים יותר, וזאת בשל מחסור בתשוקה. על הרמץ שתמיד הונח לידי, זה שהדיף ניחוח עצים רטובים שנאלצו לבעור על פי רצונם של אחרים, נהגתי לשוטט עם אצבעותיי, מבלי לתת להן להיכוות – רק כדי להרגיש הכי חזק. אבל חזק מעולם לא הייתי, אפילו לא בימים שבהם הייתי יורד לרחוב כדי לשחק כדורגל במשך שלוש שעות עם ילדים חיפאים שהתגנבו משכונה שבה לא גדלתי. ובאותה ילדות הייתי מסוגל לרוץ המון. ידעתי אפילו להאיץ לקראת הסוף מבלי שאיש שם לב, ותמיד סיימתי ראשון, שני, שלישי, חמישי. אבל תשוקה לא היתה לי. כי את התשוקה נתתי לאחרים. אולי לשבדים, כדי שהם יהרגו אותי בכל פעם מחדש.

שבדיה גונבת לי את כל הרעיונות, את כל החושים. שבדיה גוזלת ממני את החורף בכל פעם שהוא מתחיל, והיא גם מייסרת אותי במילותיה, אלו העמוסות המבטא הנעלם, המתחסד, זה שאינו מורגש בהשוואה לאחיו שבדנמרק. באותה ילדות שבה רצתי יותר, לא דמיינתי ולו לרגע אחד שתגיע שעה כלשהי בחיי שבה אתמסר כך למדינה סקנדינבית, גם אם אינני באמת מסור לה אלא רק ללהקותיה, לזמריה ולזמרותיה. ולמרות זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות להשתולל עם עצמי, להתכרבל בשמיכות של אחרים למשל, או לחלופין להזדהות עם מלודיה כלשהי – שבדיה הזאת מגיעה. סעמק עם שבדיה הזאת. אינעל רבאק עם הרכות שלה, עם הטינופת הססגונית שלה שכל כולה סוכריות קופצות בצבעיהן של אלפי קשתות בעננים. אוף. אוף על כך שאני כנוע כל כך.

הפעם נכנעתי לשלישייה בשם Postiljonen, אבל מה זה משנה מה שמם. כמעט ואין להם שירים, בין שלושה לשבעה בלבד – אינני בטוח, אבל כל שיר – מופת של פופ זערורי וצנוע הוא. על ציר מקסים שמחבר בין Destroyer ל-Washed Out ממוקמים היפים התורנים האלה, שביומיים האחרונים – בין עוד האזנה למוטורמה לעוד האזנה למוטורמה – מחייבים אותי בלופ מיוחד במינו שמוקדש להם. במקרה הנוכחי, בניגוד למקרים אחרים בעת האחרונה, הציפיות שלי בשמיים. תנו לי עוד, פוסטיליונן, תני לי עוד לפני שגם הצליל הזה ייאלץ להיעלם מן העולם.

Postiljonen :: How Will I Know/All That We Had is Lost

Postiljonen :: We Raise Our Hearts

Postiljonen :: Rivers

אילן לקח אותי

היתה תקופה במהלך השנים האחרונות שבה נאלצתי להתעורר לעבודה כל בוקר ב-6:45 רק כדי לשוב לישון חצי שעה מאוחר יותר, ואז לקום מחדש לעבודה ב-7:45, ולשוב לישון חצי שעה מאוחר יותר. זה סיפור אמיתי. באותם ימים כתבתי שדרות קצרות של מילים על כלכלה ושלחתי מבזקונים לאחת מתחנות הרדיו, אבל כל זה לא היה מעניין יותר מדי, אלמלא התובנות המעושות שצברתי בזמנו. אחת מהן היתה שרגעי הבוקר הראשונים, הדוממים יותר, אלה שבהם אבי בחיפה כבר מגולח ולבוש לעבודה משום מה, הם הרגעים הטובים ביותר למוזיקה. אין צליל או קצב שלא מתאים לשעות האלה. הייתי יכול להתפוצץ אז בחצי שעה של מסיבת אלקטרו אוסטרלית או לשקוע בדמדומי ערות עם נבל וזמרת מייסרת. הכל עבד והכל לכד אותי. בשבוע האחרון כל זה מעט חוזר, לפרקים.

כל בוקר נפתח בריצה במדרגות בית האבן הזה כדי לסיים פרוצדורה עירונית קטנה בסביבות 7:50, שעה מאוחרת עבור הורים צעירים וכד', אך כזו שבה השמש עוד לא מאירה את המיטה שלי. ובכל פעם שהריצה הזו מתחילה, אני חייב להריץ משהו קטן בראש – שיר, דרך, סיפור, ממתק. למעשה, ברוב הפעמים בשבוע וחצי האחרונים אני מפיל על עצמי, או שמא מפעיל את עצמי, עם אלבום המופת החדש של Taken By Trees השבדית, Other Worlds. האלבום השלישי של ויקטוריה ברגסמן הוא מחווה להוואי, לטענתה, אך יש הטוענים בנחרצות כי הוא מחווה לשחרים של אחרי שכרות לילה קלה. כמו שהוא מגרה אותי, כך הוא מוליד כמיהות קטנות להתרפקות בתוך כרית נוצות מאיקאה, דוקרנית ורכה גם יחד.

מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שבהשוואה לאלבום ההודי משהו שהיא הוציאה בפעם הקודמת, זה שהכריח אותך למרות הכל לדמיין את עצמך בשארוול בורדו שאינו נוגע אליך באמת, הפעם אתה מחויב לתנועה קלה עם הידיים באוויר, להתמתחות ארוכה ולניפוץ אננסים על רצפות מרפסות של אחרים. כך נולדים בקרים מטלטלים עם שמש בעיניים, ללא כל סנוור. ואז לאחריהם שוב צריכים לרוץ לאנשהו.

Taken By Trees :: Large

Taken By Trees :: Dreams

Taken By Trees :: Only You

Taken By Trees :: In Other Words

האלבום המלא והמעולה

פולחן הפרידה

במבצר החיפאי החמים שבו ניסו לטפח אותי הוריי קשה היה להימלט מסערות הנפש, הקטנות והמיותרות, הגדולות והמוצדקות וגם הגדולות והבלתי מובנות. כשהייתי בן 11 אחותי הגדולה ירדה מהארץ, אף שמעולם לא שמעתי איש במשפחתי משתמש במונח הזה. אחותי עברה לגור בארץ רחוקה ומוזרה דוברת ספרדית, בין פנמה לניקרגואה, ולראשונה ראיתי אז את הוריי בוכים. כלומר, אני משוכנע שראיתי אותם בוכים לפני כן, אך לא באמת הבחנתי בכך. וכשראיתי את הוריי בוכים בראשונה, בכיתי גם אני.

מאז אותו נובמבר ב-1994, הפכה הפרידה למרכיב חיוני ברקמת החיים המשפחתית שלנו. אחת לשנה לפחות, ידענו כולם שצריכים להיפגש, ואז להיפרד. באותן שנים, שמרנו על קשר משונה באמצעות פקסים ארוכים ומתנות פעוטות. אחותי היתה שולחת לי קלטות של מנגינות חלילים דרום אמריקאיות, ואני הייתי כותב לה סיפור קצר ושולח. היא היתה משגרת אליי בובות של תוכים צבעוניים, ואני הייתי מתרוצץ כדי לאסוף מספיק חוויות עד המכתב הבא. אם היה דבר ששנאתי היו אלה הפרידות הארוכות לאחר כל ביקור שלה או שלי – בשדה התעופה, ברחוב הלוהט מתחת לבית הוריי, בכביש עטוף הדשא שלצד ביתה האקזוטי. לא ידעתי כיצד לבלוע את הנפנוף האחרון, את תחושת הפספוס, את הידיעה שרגע לאחר סגירת הדלת – לא יודעים יותר איך המציאות נראית באמת. לא סוף העולם, אני יודע, אבל הייתי ילד או נער. אין זה משנה. בראשי החמצתי עולם ומלואו.

הלילה הזה הוא אחד מאותם לילות. בעוד כמה שעות שוב נאמר להתראות אחותי ואני, ונמשיך להתבגר במרחק 12 אלף קילומטרים האחד מהשנייה. למראה ערימת המזוודות אני כבר רגיל – הוא אינו נוגס בי כבעבר, אך פולחן הפרידה עודנו פה. הפולחן הזה מחייב אותי להתרכז במשמעויות הרגילות של הדממה שאחרי, והוא זקוק לקולות ולצלילים. כבר חשבתי שאין לי צלילים מתאימים לפולחן הנוכחי, ואז הופתעתי: האלבום החדש של Wild Nothing התרסק לפניי.

הכלום הפראי הזה, הרכב הדרים-פופ הפנטסטי של ג'ק טאטום מווירג'יניה, כבר סיפק לי את המנוני התלישות והפרידה מחיי הירושלמיים ב-2010. האלבום הקודם שלו, Gemini, פתח וסגר לי ערבי ייאוש של התעסקות באריזה, בחלומות על אריזה, בביטולי תוכניות אריזה, באריזה של ארגזי כאב וגעגוע. הוא הפך לאלבום משמעותי כל כך בראייה ארוכת הטווח שלי, עד כי באמת שלא נזקקתי ליותר ממנו בכל הקשור ל-Wild Nothing. זו גם הסיבה שבגללה ניגשתי אל הפתעת הערב הנוכחי, אלבומו השני – Nocturne – ללא כל ציפייה מיוחדת. אלא שאז.

אלא שאז התברר לי שאני מוכן לתקופת השינויים והפרידות – הכפויות והיזומות על ידי – כי יש לי מלווה. הרכות ההיא של 2009-2010 עדיין פה, אך צורפו אליה תעתועי שמחה קטנים, מלודיות בניחוחות שבדיים ממשיים והפקה מלכותית יותר. הילד טאטום נעשה לעלם חמודות, והצליח לייצר אלבום שטכנית – לפחות כך נדמה בינתיים – מתעלה על קודמו. אמנם אינני יכול עדיין לדעת איך ארגיש בחברתו בגשם האמיתי הראשון של נובמבר, אבל אני יודע מה הוא עושה לי כעת כשרוח המזגן המלאכותית מלטפת לי את הפוני. אני מוכן לפרידה נוספת.

Wild Nothing :: Nocturne

Wild Nothing :: Midnight Song

Wild Nothing :: This Chain Won't Break

Wild Nothing :: Only Heather

Wild Nothing :: Shadow

האלבום המלא והמעולה, כנראה

התפוצצות שלמה של כוח

אני אוהב להתעורר בחיפה. תמיד מרגיש פה בקיץ כאילו קונפטי שלם של לחות ושמש שולט ברחובות והוא מלא בצבעים ובאורות. כלומר, זה לעולם לא מרגיש כך, אני רק מנסה לשרוד את העיר הזו בעזרת הדמיונות האלה. כדי להתמודד עם תופת החום פה, כבר כמה ימים שאני יודע בדיוק מה אעשה בעיר שבה גדלתי, בחדר הישן הזה שאינו שייך עוד לאיש. מאז יום שני בבוקר לפחות הייתי משוכנע שארקוד פה באמצע החלל הקטן לצלילי אלבום אחד שכובש אותי בהפתעה בעוצמות שאותן נדרש אדם שכמותי להגדיר רק במילה פשוטה כמו: כוח. ולא טעיתי. האמת, לא חשבתי שאזכה שוב בצורה שלווה שכזו לנופש מוזיקלי אקזוטי סטייל 2010, אבל The Palace Garden של Beat Connection פשוט ניצח.

בפעם הראשונה שהתראינו, Beat Connection ואני, ירד עליי ים של גשם (הנה, תראו) אירופאי, והם הצליחו להמציא את אחד מלהיטי הצ'ילווייב החשובים ביותר כנראה (אם יש משהו חשוב באמת בז'אנר הזה) – In the Water. הפעם הם נחתו באמצע מבול של מחשבות אחרות, וכל החיבוק הלא מיידי בינינו החל להתרומם לגבהים מיוחדים יותר. דהיינו, לא ציפיתי.

האלבום החדש של הצמד מסיאטל, ג'ורדן קופלוויץ וריד יונגר, אינו מהפכני, אינו חדשני, ואפילו אינו יוצא מגדר הרגיל. הוא פשוט כולל כמה להיטי אש ומים שעם הרמקולים הנכונים יכולים לשנות את פניהן של ערי שדה שלמות בעולם. ניקח, למשל, את באקו. אני מוכן להישבע שאם היו משמיעים שם את Further Out שלהלן – לא כל שכן את Saola – ברמקולים אדירי מימדים, התוצאה היתה אחת: כל גברי העיר האזרים היו מתחבקים זה עם זה, מגלחים שפמיהם ומפיצים אושר לכל עבר. ובכן, בינתיים, אני פשוט רוקד עם עצמי, בלב לבה של עיר אחרת, נטולת גברים משופמים. שיהיה.

Beat Connection :: Further Out
Beat Connection :: Saola
Beat Connection :: Palace Garden, 4am
האלבום המלא והיפה הזה

שירו לי שינוי

בכל פעם שהעולם סביבי מתחיל להאיץ את מהירותו, אני נוטה לבלום את עצמי, לעצור, לעמוד במקום, לבהות בשיירה המתרוצצת ולפנות לדרך אחרת. כבר שנים אחדות שאני מסתובב עם המשפט הזה בראש, שבצורתו השלמה הומצא לו בעת נסיעה ארוכה מקופנהגן להמבורג בחורף של 2011. באותה נסיעה הייתי בדרך מן הנקודה הצפונית והקרה ביותר שהייתי יכול לצייר בתוך החיים, נפרדתי מחברי ומחברתו בדנמרק, ושבתי אל ביתי הריק בגרמניה של מרקל כדי להמשיך ולארוז ספרים שמנים לתוך ארגזים צהובים של DHL. מאז רק הדרמתי והדרמתי בהתרסה, נגד חלומותיי, נגד עצמי, נגד כל מה שציפיתי מעצמי. במובנים מסוימים פשוט עצרתי כדי לבהות בשמש עם (ובמשך יותר מדי שעות ביום) או בלי אזניות. משהו מכל זה נשבר השבוע ככל הנראה, וכמו שזה מרגיש – או כמו שזה נראה – אולי אתן לעולם להמשיך להתרוצץ ואלך למקום אחר שוב.

זו תחושה מופלאה, זו בריאה. אפילו לא עצם המעשה, כמו עצם המחשבה על כך. זו בריאה הנעשית במודעות גמורה, תוך בחירת התפאורה, הוספת צבעיו של החשש והחדרת השירים הנכונים לכל זה. ובשבוע האחרון, לצד האלבום המופלא של DIIV שלו לא ממש הפסקתי להאזין ברוב שעות היום הפנויות – הפעלתי פעם אחר פעם את ה-EP החדש של Spell Hound, בחור ובחורה צעירים מקנזס סיטי שאליהם נחשפתי בהמלצתה של RIVKA, זמרת מוצלחת שעליה כתבתי פעם וביקרה בישראל לא מזמן.

השניים האלה, שנראים ילדותיים מדי מכדי שאאמין להם, הצליחו לגעת בי במכה אחת – לקרוע את עיני מהספר שהונח לי על הברכיים ולחלום, שוב. כי זה הזמן לשוב. אין לי הסבר הגיוני לחיבור שלי אליהם באזניות, על האוטובוס הריק באמצע היום. אולי זו הדינמיות החביבה שמאכלסת את השירים שלהם – ערבוביה של צ'ילווייב, Grimes, קריסטל קאסלס ובית מכשפות. בעקבותיהם, כמו ילד, ציירתי כל השבוע משולשים שווי צלעות על היד בעט, ולו רק כדי להכתים את כל השולחנות הלבנים בעבודה. זה עוד לא ירד לי לגמרי מן היד.

Spell Hound :: Circling
Spell Hound :: Tooth and Nail
Spell Hound : I Challenge You
ה-EP המלא ונאה

הפרחים שלנו

אתחיל כעת מן ההתחלה, כי מתחשק לי לברוח. אתחיל כעת מן ההתחלה, כי אם הייתי יכול הייתי אוסף את חבריי הטובים ביותר אל תוך מכונית גדולה אחת, נותן לאחד מהם את המפתחות, פותח את הגג ויוצא לחצות את אמריקה ממזרחה אל מערבה. או להפך, אין זה משנה. אתחיל כעת מן ההתחלה, כי באמת שעבר זמן רב מדי מאז שהייתי כאן, מאז שחשתי צורך גדול לומר מילה על מוזיקה שאותה אני שומע – כי כך זה לעתים בחיים, כשהחשק או כשהפנאי זזים הצידה. אתחיל כעת מן ההתחלה, כי האביב הזה לגמרי גומר אותי, ממלא ומרוקן אותי מאוויר גם יחד. כעת באמת אתחיל מן ההתחלה, כי אני מת על הדבר הבא.

אלא שהדבר הבא הוא בעצם הדבר הקודם, הרגיל, הכמעט שגרתי שתמיד אהבתי. פשוט משום שבכל מה שקשור ל-Craft Spells אינני זקוק להרבה חידושים. גם ב-EP החדש שלהם – Gallery – הם עדיין מקליטים באיכות ביתית כמעט, ג'סטין הסולן מתקשה שלא לזייף מעט פה ושם, והם אינם מנסים להתרחק יותר מדי מהשפעות New Order הקבועות שלהם. את כל הטוב הזה הם עושים תוך כדי פיזור פרחים על גבי פרחים בכל הרקיעים הקיימים פה ושם.

בכלל, מאז ששבנו רעותה ואני מפאריז בתחילת נובמבר, נדמה כי צעדים רבים שלנו מחושבים בצוותא בסיוע הלהקה הזו – כמו היינו נערים שוב. אנו מודעים לתחלואיה, ועם זאת נדלקים ממלודיותיה. איננו באופוריה מלהיטיה המוצלחים ביותר, שכן ברור שהחיים גם ככה לא מספיק נוצצים כדי לאכלס אופוריה כזו. אנו פשוט חולמים בגוונים שעמם Craft Spells מציעים את מיטותנו.

Craft Spells :: Warmth
Craft Spells :: Burst
Craft Spells :: Leave My Shadow
ה-EP המלא המעולה

רוח הרפאים רוקדת בסלון אחר הערב

החודשיים האחרונים הם כנראה היפים ביותר שידעתי בשנים האחרונות. לפעמים, בשעות המתח הגדולות של סגירת העיתון, אני מתעורר, נעמד באיזו פינה, ומנגינה נורבגית כלשהי נשרקת מפי, בעוד אני מניע את כפות הרגליים בקצב הנכון. אני מתעוור אל מול המציאות הישנה, או שמא היא – אותה מציאות רצוצה ונשכחת – נעשית עיוורת לנוכח החלום החדש שנרקם לו בעולמי. כל זאת בין גנים צבעוניים, מול מפרצים מסתערים, לנוכח שניות עצומות של אי-פחד, אי-בהלה, אי-יגון ואי של שפיות חושית.

בתוך קלחת הג'לי הוורדרד הנוכחית אני נעמד, מביט סביבי ורואה את 2010 כולה. אותה שנה הפכפכה – זו שבה בכל פעם שטיפסתי אל חודו של צוק, גם צנחנתי ממנו נטול כל אמצעי הגנה – ניצבת כסימניה פעוטה של לילות השקט המרובים – והיא נודמת. שירה הקודר מעט, בין עצי ירושלים המאובקים לעצי המבורג לבושי העורבים השחורים, הופך בעת הזו לפזמון נטול פספוס, ולו הקטן ביותר.

אין פלא כנראה שמרבית אהבותיי המוזיקליות הגדולות של סיבוב החיים הקודם קמות לחיים באחת, מכות באצבעותיהן על מיטב הזגוגיות השבירות שנעטפו על ידי ברגע אחר. כך למשל, איוון אביל ודניס נוביון, הם Memoryhouse, מדגדגים את הזמן שבו ייצא אלבום הבכורה שלהם. הצמד הקנדי היפה הזה, אשר אחראי לשיר השנה העגמומי שלי ב-2010, כבר הספיק החודש לפנק את העולם בשני שירים ראשונים מתוך הדבר הגדול הזה שלהם – ונדמה כי נשמותיהם שינו כיוון, או שמא זהו אני בלבד? את רוח הרפאים שטיילה בסלונם בעבר, הם המירו במקצב חדש, עם גיטרה חדשה וכוונה חדשה. זו אולי אינה מוזיקת המסיבות המתבקשת ביותר, אבל זה אחר. אחר מכל מה שהם ידעו לתת לי בעבר, ועל כן מוטב לי.

והם אינם לבד, שכן ג'ק טאטום, הג'ינג'י האחראי על Wild Nothing, עוד אימפריית 2010 קטנה, מתכונן לדליפתו של אלבומו השני – והוא עושה זאת בסיוע אנדריאה אסטלה מ-Twin Sister. מסופר כי זהו השיר הראשון אי-פעם שאותו הוא הקליט עם חבריו באולפן ולא על המק בבית, ואין לי אלא לומר כי גם את זאת אהבתי אך גם את זאת. אם איש לא יעצור אותי, אותם, או אותנו – זו עוד עשויה להיות השנה של חיי.

Memoryhouse :: Walk With Me
Memoryhouse :: The Kids Were Wrong
Wild Nothing :: Nowhere

העמוד הבא :: העמוד הקודם