ארכיון הנושא 'Chillwave: גלים של צינה'
60 השירים של 2013 שלי

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. כי הרי אין זה הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, כי היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא יהיה קר לעולם. עם כל המטען החורפי הזה אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. הנה הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

אוויר

המים הכי רותחים שרפו לי את הגב במתכוון, כי כך ביקשתי לנהוג בעצמי. עשר, אולי עשרים מעלות, מעל ליכולת הספיגה שלי הותזו רסיסים ארוכים על הכתפיים, דגדגו, צרבו, שרפו, ניקבו את כל הרגעים העגומים שצוירו במכה קטנה של מלל על כל המקומות שאותם אינני רואה. פתחתי מעט את החלון כדי שאוויר מסונן ולכאורה קריר, כזה תוצרת הרי ירושלים, ישחק בי עוד קצת, ושמעתי את אחד השכנים מזמר חזנות בחדרו, כמו תמיד בשעה הזו של היום. "הוא תמיד לא שוכח, הוא מסודר כל כך, חרוץ, אשכנזי", אמרתי לעצמי, "ממש כמו הציפורים שנערמות פה מסביב כל יום, בדיוק שעה לפני השקיעה, כדי לבשר על חורבנו של עוד יום".
הורדתי את הראש והחלפתי את האדים במים קרים, עד כמה שמים כאלה יכולים לשרוד בצינורות הישנים של בשיא הקיץ, התנתקתי מן החלון ודמיינתי עולמות ישנים. איך אספתי נרות גדולים בגרמניה והארתי איתם את החדר, כשבחוץ לא היו אפילו אפס מעלות ובפנים לא היה איש מלבדי; איך בסתיו האחרון, בשיאו ממש, ניסיתי להאיר גם את החדר העכשווי הזה בנר גדול מאיקאה, כשבחוץ היו כל כך הרבה אנשים אך לא רציתי באיש; איך אין מקום לשום נר ברגע הנוכחי הזה שבו כל אוויר הוא דומם כמאות הגלויות שניסיתי להחיות על הקירות. פיסות פיסות של סיד קרעו את השקיעה.

הרבה זמן לא הייתי פה, בבית הזה שלי, כיוון שלא הייתי מסוגל. כל שורה שרצתה לצאת ממני נאלצה להתעמעם לתוך מערבולת מראי מקום בעבודות אקדמיות, וכשנאלצתי לנשום – נשמתי במובנים אחרים. גם אם לרגעים סבלתי ונרות לא הדלקתי, מצאתי את השניות הנכונות להתאהב באלבום כפי שלא התאהבתי בשום אלבום אחר בשנה הזו. אבל כבר בנובמבר ידעתי שכך ודאי יקרה לכשיקרה. Skyer, אלבום הבכורה של השלישייה השבדית Postiljonen הוא הפנטזיה החלומית/הממתקית/הפרחונית הטובה ביותר שכל מי שמנסה או ניסה בשנים האחרונות לעשות Dreampop איטי, סמיך ואפל היה רוצה לחלום. בשבועות האחרונים הוא הצליח להרים ולהוריד אותי, לדפוק לי את הראש במשקוף הדלת ובמעקה המרפסת, להצחיק אותי בכל פעם שלא התחשק לי – ובעיקר להבריח אותי מכל הזאבים הקטנים שהחלו לטייל פה בשוחות שמתחת לבית. ישנם רגעים שבהם הוא בכלל מחליף אותם בפרפרים תכולים זוהרים, קטנים וגדולים, בינוניים ביכולת הישרדותם – אך ענקים ברוחם. שבדיה חוזרת, גם אני.

הפעם הקודמת שלהם פה

Postiljonen :: Atlantis

Postiljonen :: Skying High

Postiljonen :: Plastic Panorama

Postiljonen :: Supreme

האלבום המלא והמעולה

שובו של החלום

אני חייב להודות שהיה זה רק עניין של זמן באחרונה, עד שאתחיל לחוש שוב בצורך לברוח מפה. אני מביט על הרצפה בחדרי ורואה עשרות ספרים שעליי לקרוא מתישהו, אני פותח את המחשב, עובר בין הספריות השונות ומזהה עשרות מאמרים שעליי לסיים ממש עכשיו, אני מתבונן על האדניות היבשות שזרוקות על הגדר בחוץ ויודע שגורלן נחרץ, ולבי נחמץ. אני פאקינג צריך חופש, לשם החופש, בשם הצורך, זה הטבעי והריטואלי. בא לי לעמוד בצידי כבישים ביוון, להישרף בשמש, לחכות שמכוניות יעצרו לנו בין סלוניקי לחוף כלשהו, להזיע את נשמתי בשורטס קרועים וגזורים, ופשוט לנוח. אני רוצה להשתכר מהבוקר עד הצהריים, לאכול משהו, ואז להשתכר שוב מאחר הצהריים ועד הלילה. כדי לעשות את כל זה אני חייב לסיים פה משהו, ואז אהיה מוכן. עם זאת, החלום – או החלום – הוא כבר מסודר על המדף, רק מחכה לי. עוד רגע.

וכמו תמיד בשלב הזה של השנה, המוזיקה מתחילה להצטמצם לכדי תמצית מרוכזת של מסיבתיות נטולת סיבתיות, ולבד מבלילות הקצרים – הרעיון הכללי הוא פשוט: אני צריך צבעים, כי מולי עמודים בשחור-לבן, עשרות אלפי עמודים בשחור-לבן. אז היכן משיגים את הצבע הזה? נגיד, כאן:

Thumpers הם צמד לונדוני קליל, מחויך, הנע באיחור קל על המסלול המהיר שבין Passion Pit לבין כל מה שאי-פעם אהבתי ב-Chillwave. כלומר, לכאורה מדובר בפסקולים מושלמים לקיץ 2010, אבל איכשהו זה עובד נכון גם היום, וזה מרגיש כמו משהו נפלא כדי להתחיל איתו את החיים. להרכב הזה עוד אין אלבום, אלא רק כמה שירים, ובאחרונה יצא להם הסינגל שלעיל, ואם הם יהיו זריזים מספיק – נדמה כי קיץ 2013 יכול להיות שלהם. בינתיים, עד שדבר מן הסוג המיוחד הזה יקרה, אני תקוע כבר כמה ימים בלופ איתם, מחכה ששיר חדש יגיח (מה שלא נראה שיקרה בקרוב), ובעיקר חדור אמונה שבעזרת הצבע שלהם, גם הדפים שלי, על אלפיהם, ייצבעו במשהו. נאמר, בירוק וצהוב.

Thumpers :: Unkinder

Thumpers :: Dancing's Done

Thumpers :: Sound of Screams

חורים שכאלה

זה קרה אתמול, אבל משום מה הסרבר לא עבד – אז רק עכשיו זה עולה:

לא ידעתי את נפשי מרוב ______ כשהמבול המפתיע החל להכות בזגוגית. הטיפות הללו היו גדולות מ____, ____, כמו טיפות שמגיעות באמצע שעה לא להן. האוטו עמד במקום באמצע רחוב _____, כמה סטודנטים רצו להסתתר מתחת ל_____ קטן שכנראה נשבר בסופה האחרונה שהיתה פה מזמן; ואני פשוט קיוויתי שהזמן _____. פעם חשבתי שגשם באמצע שומדבר, מבשר על _____. אולם בפעם הזו, היום, הרגשתי ____, ____ במיוחד, עצמתי עיניים, בלעתי עוד בועות רוק מהולות ב_____ והמשכתי הלאה. קיוויתי שעד שאגיע _____ כל זה פשוט _____ או לכל הפחות ______. זה _____ לי. היו מספיק _____ בחיים האלה שבהם _______ כמו ____ זדונית ובעלת ____, כשהיה לי את הכל. היו גם מספיק _____ זדוניים שבהם _____ כמו אדם _____ ונטול _____ כשלא היה לי דבר. את כל מה שיש לי היום לא הייתי מחליף בדבר. הייתי רק לוקח עוד ועוד. כמו ראשון המורעבים.

איכשהו בתוך כל זה ה-EP החדש של ______ ____ מתפקד על תקן התשובה הכי ______. הוא מצפצף על ה_____ האחרונים שבהם _____ על הצד, הוא מתנגן כשריקה מלודית של ____, _____, _____ צבעוניים – כמו השמש המתפוררת בשבוע האחרון. כבר מרגיש לי ____ לכתוב פה אחת לכמה חודשים על האופן שבו ג'ק טאטום ____ בי. אך הוא לא ____ רק בי באופן הזה. לאורך השנים האחרונות פגשתי מספיק מכרים, ידידים וחברים שבחרו לומר לי שהמוזיקה הזו שלו _____ אותם. באחרונה אפילו הגיעה לשעת הקבלה שלי _______ עם _____ של הלהקה. זה שימח אותי. הלוואי וכל בני האדם, בכל עיר, בכל כפר יחזיקו ב____ גם כן _____ חולצה של ______ ____. או אז, גם כשיגיע גשם מפתיע אני מבטיח כי ____ __ ___ _____, ובמיוחד את ____ _____.

Wild Nothing :: The Body in Rainfall

Wild Nothing :: A Dancing Shell

Wild Nothing :: Data World

ה-EP היפה כל כך

כך היא לימדה אותי לאהוב את השמש

אני קלישאה מהלכת. קלישאה מהלכת של אהבת חורף, של רדיפת שמיים אפורים, עלי שלכת מיובשים ורוח שורקת בסמטאות שנוצרות בין החלון הפתוח מעט לבין הקיר. כמעט כל מי שבאמת מכיר אותי, וגם אלה אשר אינם באמת מכירים, יודעים שאין דבר שלכאורה אני אוהב יותר מאשר לילה של סופות רעמים, המלווה בברד ובתחזיות המבשרות כי עוד אין רואים את סוף הסערה. לפני כמה שנים רעותה קנתה לי באמריקה מד טמפרטורה דיגיטלי, כזה שמודד את המעלות בבית אך גם מחוץ לו, רק בשל כמיהתי לקור לא נגמר. אבל החורף תמיד נגמר, תמיד תמיד נגמר, ואז הוא מרבה לנדוד דרומה ביחד עם שאריות מצב הרוח שלי. החורף הזה, גם אם הוא אינו מרגיש זאת, הוא אחד מתחביביי החשובים. אני אוהב לראות ולשמוע את שלל בני האדם שסביבי מתלוננים על כך שאפור להם, מייסר להם, מנוכר להם, מדכא להם. אני אוהב לשמוח לאידם – אני מת על זה. אני מת שהקיץ שלהם ימות. או לפחות אהבתי זאת.

בחודשים האחרונים, ככל הנראה בשם האהבה לגל – כי שם הכל מתחיל ונגמר – אני מוצא את עצמי בדיסוננס לא רגיל: אני חפץ בשמש, אני רוצה שהקיץ יבוא וימיס אותי. אני רוצה לשים על עצמי את כל השורטס שקיימם בעולם, אני רוצה שיהיה לי חם, אני רוצה להזיע. כן, ייתכן שכל זה נובע מהידיעה, מהעובדה בעצם, שאת הקיץ הזה לא אעביר בערי הלחות הישראליות – ובכל זאת, נדמה לי שמשהו בי נפרץ. אני רוצה את הקיץ כי אני רוצה לראות את ההמון, אני רוצה להזדעזע מכאבי הקרניים הצהובות על הדשא, אני רוצה שהכל ייחרב, אני רוצה לחיות. ייתכן שאיבדתי משהו בדרך, או שאולי אני סתם שוכח כמה רע כל זה יכול להיות, אבל אני רוצה. ממש רוצה.

כפועל יוצא של התופעה האישית חסרת השליטה הזו, אני בעיקר מחפש באחרונה את פסקול הקיץ שלי. בשבוע האחרון, למשל, ויתרתי על תחנת הרדיו השוויצרית שלי שמסייעת לי להירדם עם סונטות עתיקות, והחלפתי אותה כשהלכתי לישון בפלייליסטים רקידים למדי. שלשום התעוררתי בבוקר עם האלבום החדש של הרכב האלקטרו-פופ הצרפתי Le Femme, ובחיי ששמחתי. עם זאת, כל זה לא הספיק. לא לי ולא לכרית שאותה חיבקתי. למזלי, אמש נפל דבר: האלבום החדש של Small Black דלף.
הרביעייה האמריקאית הזו, שהיתה לאחת ממכתיבות הקצב של חיי ב-2010 עם כל הצ'ילווייב הקצבי והמעודן שלה, חזרה – כפי שקיוויתי שתחזור – וכל כולה שמש. כל שירי האלבום הזה, Limits of Desire, אמורים בכלל ללוות אותי בנסיעה לחוף כלשהו, כמו בפעם ההיא לפני שנים שבה נסענו כולנו למכמורת, יחפים, מנסים ללעוס גת ללא הצלחה. אז, כשקפצנו על החול וישירות למים. בין אם ארצה בכך ובין אם לא, החלום המצהיב שלי עומד להתגשם: מצאתי את פסקול קיץ 2013 שלי. לפחות את אחד מהם.

Small Black :: Breathless

Small Black :: Only a Shadow

Small Black :: Free at Dawn

האלבום המלא והכה מעולה להורדה

כך הם יכבו לה את האור

בחדרי הירושלמי יש מרפסת, ולמרפסת הירושלמית שלי יש דלת, ובדלת הירושלמית הזו יש שמשה, ודרך השמשה הזו נשקף אליי בחצי השנה האחרונה סלון ביתה של אישה אנגלו-סקסית בשנות השמונים של חייה. למעשה, ביני לבין אותה גברת טיפוסית לשכונה הישנה הזו לא היתה מעולם כל אינטראקציה, אלא אם כן מחשיבים את המחמאות שהעניק לי בסתיו בנה על שום דגל דנמרק הקטן שהתנוסס מן האדנית שלי. בלילות החמים שהיו כאן פעם, כשהיא ואני עוד היינו מתפרעים ונמוגים אל תוך הלילה בחלונות פתוחים, הייתי נרדם לקולות מגוון הסדרות הבריטיות שבהן היא צופה בטלוויזיה שבסלונה. יש לה שם מנורת שולחן יפה המאירה באור צהבהב וצנוע שרשרת דיוקנאות של נשים ערומות וגם את המטפלת הפיליפינית שלה. אינני יודע מה שמותיהן של כל אלו.

אלא שבאחרונה דבר מה החל להשתנות אצל השכנה המזדקנת שלי. שורה של סוכני נדל"ן החלו לפקוד את המרפסת שלה, בכל פעם מצוידים בלקוח פוטנציאלי כלשהו – מרביתם חרדים צרפתים. וכשהם באים, אף פעם אינני רואה, שומע או מרגיש אותה. ברור לי שהמקום הזה שבו היא חיה כבר שנים, הסלון הזה שבו היא צופה באיסטאנדרס כל שבוע, עומד לשנות את צורתו בעוד זמן מה. סביר כי הבעלים החדשים יגנזו את התאורה העמומה, יסירו את וילון השיפון הלבן וככל הנראה כבר לא יתרגשו מדגל דנמרק שלי – שגם כך נקרע בסופת השלג של ינואר. וכשזה יקרה, סביר שגם החדר שלי, הבית הקט שלי, ישנה את צורתו. לא אבהה עוד בחלונה הקרוב. זה יהיה הסוף של משהו. בינתיים אני מנסה להבטיח לעצמי שבטרם זה יקרה אנופף לה לשלום ואחייך אליה פעם אחת ודי.

אם הייתי יכול לעשות יותר מזה גם הייתי עושה. נגיד הערב, בין נהרות הספרים שמציפים את החדר, אני באמת מנסה למשוך את תשומת לבה בהאזנה מתומצתת לאלבום החדש, החלקלק, המעודן והנעים של Still Corners הלונדוניים. עברו כשנתיים מאז הפעם הקודמת שבה יצא להם אלבום, ובזמנו התאהבתי כל כולי בקול הכה הופ סנדובלי של טסה מאראיי הסולנית. הם היו בעיני כהתגשמות חלום שכולו מיזוג פרחוני בין ביץ' האוס לצ'ילווייב. ובכן, גם אם האלבום החדש – Strange Pleasures – שאמור לצאת בחודש הבא, מעט יותר מופק מקודמו (אם בכלל מדובר בגנאי), הוא עדיין יפהפה עד כדי כך שאינני מהסס לנסות לגרום לשכנה מבוגרת להתייחס אליי בעזרתו. חבל שהיא לא רואה.

Still Corners :: The Trip

Still Corners :: Beginning To Blue

Still Corners :: Berlin Lovers

האלבום המלא והיפהפה

60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

העמוד הקודם