ארכיון הנושא 'שירים של סקוטים'
אפשר להתחיל לשחות

אתמול בבוקר, דחוס בין אוקיינוס זקני קו 18 בדרך להריסות העיר החדשה, זה קרה: התחלתי לחשב את סיכום שנת 2009 שלי. כבר בישרתי לאוהד שאין לי כל רצון לסכם את העשור הזה, וכי עיניי נשואות בכלל אל עבר העשור הבא – זה שאותו אסיים בגיל בו היה אבי ביום נולדתי. אולם בין לבין לא תהיה לי ברירה אלא לגעת בשנה החולפת, זו שחיבבתי פלוס פלוס, ככל הנראה. אבל לכל זה יש עוד חודש של המתנה. בינתיים, עליי להתקדם, 2010 בפתח.
סנונית ראשונה משנות הטיפש-עשרה כבר כאן, והיא איתי מאז סופהשבוע החורפי הקודם, אלא שהתקשתי למצוא פינת פנאי לתארה במילים. ל-Frightened Rabbit הסקוטים, עמיתי המחקר המעודנים של The Twilight Sad, יש אלבום חדש באופק, המשך ל-The Midnight Organ Fight מאשתקד, אשר אמור לצאת באביב הקרוב. לפי הסינגל הראשון מתוכו, שמצורף כאן למטה, אין כאן כל רצון בחלודה – הוא חינני, רך וגדוש בסוכריות קופצות הנמסות על רקע הטייטל הקודר והמדכא שלו. במידה ניכרת הייתי אומר שמדובר בגרסת יום ההולדת של iLiKETRAiNS, אך אין לי כל אינטרס לעשות כן. פשוט שיר דומע.

Frightened Rabbit :: Swim Until You Can't See Land

סתיו עכשיו

דווקא היום, פה במרכז אמריקה, חשבתי לפתע על כמה רגעי ילדות משונים. בזמן שעמדתי ליד עץ טרופי גדול ורטוב (במשתלה מקומית) נזכרתי בפעמים בהן היינו נכנסים לתוך חביות נפט מלוכלכות, ומגלגלים אחד את השני במורד הוואדי החיפאי שלנו. הייתי אז בן 8, לדעתי, וביחד עם ניר וניסן לא ממש חשבתי על העתיד שלי – אז התגלגלתי. לכלכתי את הבגדים בבוץ ובזפת, והייתי מרוצה מן החיים. כעת כל הסיפור מצטייר לי כטינופת אחת גדולה, כחוויית DDR חלומית וכמקור לאהבת האורבניות שלי. אותה הוקרת עירוניות שגורמת לי להעריך ולהשתולל מלהקות אפורות כמו The Twilight Sad.
לפני שנתיים בחרתי באלבום הבכורה שלהם, Fourteen Autumns & Fifteen Winters, לאלבום השנה שלי, מתוך הבנה שרק הוא יכול היה להפיל אותי לצמיתות בוודאות באותה שנה קסומה. הרבה חמסינים באו והלכו מאז, אבל את החורף, את העיר ואת האפרוריות טרם זנחתי. לפיכך, ההמתנה בת השנתיים לפרק ב' במגילתם המוזיקלית של הסקוטים הללו חייבת היתה להסתיים מתישהו ברגע של נחת. והנה הגיע המומנט המיוחל. Forget the Night Ahead החדש כאן איתי, והוא מורכב כצפוי ממנות היגון הנכונות ללילות קרים וארוכים ומהרבה מבטא כבד עם רי"ש מסוגננת.

The Twilight Sad :: I Became a Prostitute
The Twilight Sad :: Interrupted
The Twilight Sad :: That Birthday Present
האלבום המלא

ללא שינוי, וטוב שכך

כמו שניצל של אמא, הלחנים והעיבודים של סטיוארט מבל אנד סבסטיאן, הם טעימים להפליא, ובו זמנית צפויים להחריד. בדומה לאותו שניצל, יש דברים ששומרים על טעמם לאורך שנים, הכמיהה אליהם לא משתנה.

הפרוייקט החדש של סטיוארט הוא אסופת שירים שמערבבת בין קאברים לבל אנד סבסטיאן (Act of the Apostle, Funny Little Frog), דואט על ניל האנון מהדיווין קומדי, מלודיות מתקתקות בהובלת סטיוארט ושותפותיו (שוודאי נראות נפלא וודאי יש להן דעות שובות לב על אומנות ופוליטיקה, שומעים את זה). אגב, האלבום הזה הוא בכלל פסקול לסרט שייצא מתישהו ב-2010. אם H&M לא יטרפו גם את קולנוע לב ועדיין נוכל לראות סרטים בעשור הבא, יש לי תחושה שגם הסרט הולך להיות מעניין.

בתמונה, קת'רין איירטון, הזמרת המובילה במרבית השירים באלבום ותגלית משמעותית בפני עצמה (זאת אומרת, גם ללא כלי הקשת של סטיוארט).

God Help The Girl – Musicians, Please Take Heed
האלבום

העבר הכי מתאים


ובכן, מרגש. זהו פוסט הסיכום הראשון של העשור הראשון בו התקיים האייפוד הרעב. העשור הכי משמעותי ועמוס אירועים בחיים שלנו, והעשור ששמענו בו הכי הרבה מוסיקה.

החלטנו שלעשות דירוג אלבומים או שירים זה קשה מאוד, ובעיקר יומרני. אין זו זכותו של אף אדם להעמיד פנים שהוא יכול לראות בפרספקטיבה את קורותיו בעשר השנים האחרונות. אז מה שנעשה זה פשוט לכתוב מדי פעם לאורך חמשת החודשים הקרובים על שירים, להקות, ורגעים שהיו משמעותיים מבחינתנו בעשור החולף. אם זה ילך טוב זה מה שנעשה גם בעשור הבא. צפו לכך.

הדבר הראשון שאני רוצה לכתוב עליו הוא אלבום מופת מתחילת העשור. המקום – סקוטלנד, או אולי חיפה. הזמן – לא הרבה אחרי שהתאכזבתי (באמת) שבערב המילניום לא עפו מאות טילים גרעיניים מעל הקוטב הצפוני ושלכולם התאפס חשבון הבנק. אני לא בטוח שבשלב הזה של החיים שלי הסכמתי להודות בפה מלא בקיומם של סינטסייזרים, מכונות תופים, סמפלרים ושאר מרעין בישין. כנראה שגם הדלגדוס לא. לשמחת כולנו אין בכך שום חסרון, כי הם פשוט יודעים לכתוב שירים כמו שצריך, והצליחו להוציא לאויר העולם אלבום אינדי-רוק-עם-כלי-קשת מצוין. שני השירים הראשונים מתוך האלבום הנפלא הזה, "The Great Eastern" עושים לי את זה כל פעם מחדש. הם עמוסים במלודיותיהם ומסובכים במקצביהם אבל בצורה הכי טובה.
בטח הייתי בן 12 כשצילמו את זה


The Delgados – The Past That Suits You Best
The Delgados – Accused Of Stealing

רק נראים ילדים

רק נראים ילדים

אני מתקשה להיזכר מתי התרגשתי ככה מלהקה בריטית חדשה בפעם הקודמת. השנה הזו רעה מאוד לכל מי שעושה מוזיקה בין דנדי לסאות'המפטון. הכול נשמע ממוחזר למדיי בעבורי, ניו-רייבי מדיי או פשוט בריטי מדיי. מדי פעם היו כמה הבלחות, אבל אלבום שלם? הפתעה גדולה? כלום. עד הבוקר, או אם להיות מדויק יותר – עד ש-We Were Promised Jetpacks העירו אותי ב-6:51.
אני מתבונן על תמונותיהם, מנסה להעריך בני כמה הנערים הללו – 18 או 22 – ולא ממש מצליח. אבל אולי זה בכלל לא חשוב, כי מה שיוצא להם מהמגברים נשמע בכל מקרה גדול ממידותיהם, עד כי אינני מאמין שהרביעייה הסקוטית הזו היא זו שבאמת מנגנת. חתומים ב-FatCat האגדי, הם ממשיכים את הז'אנר הסקוטי החדש שנולד בשנים האחרונות על-ידי The Twilight Sad והארנב המבוהל – אבל אני נשבע לכם שהם הרבה יותר גדולים. היתרון כאן הוא בניחוח הרעננות המכביסטי שנודף בין השורות. זה חורפי במקומות הרכים ביותר, מקפיץ בנקודות שבהן קשה במיוחד להקפיץ – ומחולל ניסים.
הרבה מאוד זמן חיכיתי לרגע שאוכל לבוא ולומר לכלל העולם כי שמעתי אלבום אשר כבר בשמיעה הראשונה קרא לי "גם אני אלבום השנה 2009!", והנה אני בהאזנה השלישית – ועודני ממושמע ומשוכנע. לא בכל רגע השנה אני מתרגש כך. לא בכל בוקר אני מזיל דמעה ענקית למשמע שורה כמו "אני צעיר שוב, אני צעיר שוב, אני צעיר שוב" שמובלטת בשיר הכוח האולטימטיבי פה למטה. לא בכל בוקר יש לי תקווה. תורידו את These Four Walls ותזכו בחסד.

We Were Promised Jetpacks :: Quiet Little Voices
We Were Promised Jetpacks :: It's Thunder And It's Lightning
We Were Promised Jetpacks :: Roll Up Your Sleeves
האלבום המלא

פוסט יום הולדת

*(פוסט לעוד שעתיים וחצי)

יום הולדת שמח אביעד !

סקוטים עם אוטו

לכבוד יום ההולדת שלך החלטתי לאחל לך : שתצליח לפענח את סוד הקסם האיסלנדי; שתמצא דרך להשאיר פה את החורף ללפחות עוד חודש ואם אפשר אז גם כמה מטרים של שלג שנשאר לישון ללילה בירושלים; שתרקוד בסלון כשמד הטמפרטורה האלחוטי מראה לכל היותר מספר חד ספרתי לפחות שישים פעם בשנה; שהאלבום החדש של המכבים יהיה לפחות מה שאנחנו מצפים לו ולמען האמת, די צריכים; שסיכום העשור שלנו יהיה ממצה, מדויק, ומרגש כמו שאנחנו מתכננים; שהשיחות שלנו לא יתדרדרו עד כדי כך מהר להערכות כה קודרות לגבי המשך קיומו של המין האנושי על כדור כחלחל זה; שיהיה מישהו שימשיך לשלוח לי אסאמאסים הזוים על עוד להקה אוסטרלית שטרם הספקתי להאזין לה בעודי נמצא במציאות שונה, לחלוטין; שתהנה מ-Copy Haho הנפלאים, שהם סקוטים שללא ספק הצליחו להניח את ידיהם הסקוטיות על דיסק של פייבמנט בשלב זה או אחר של חייהם.

יום הולדת שמח.

Copy Haho – This Retro Decade
Copy Haho – Cutting Out The Bad

שוב אותו אביב מייאש

יש!
איזה כיף! לבל וסבסטיאן יש אלבום חדש!
אה, אלה לא בל וסבסטיאן?
אבל, אבל, גם החבר'ה האלה סקוטים, לא?
והם תמיד נשמעים מתוזמרים בדיוק כמו סטיוארט מרדוך ושות'.
נו, אני מדבר על Camera Obscura, שאוטוטו מוציאים אלבום חדש ואביבי למשעי, כהרגלם. שוב, זה לא נשמע יומרני יותר מאשר האלבום הקודם שלהם ואין פה כל כוונה להתרחק מתחושת הפלגיאט הקבועה. אבל בחייאת, יש כזאת שמש היום בחוץ, שאפילו התולעת הירוקה, הגדולה והזדונית שמכרסמת לי את עלי המרווה באדנית שוקלת לזרז תהליכים ולהפוך לפרפר נאה עוד הערב – אז שאני אתלונן? בסופו של דבר, יצא לי לרקוד לצלילו של השיר הפותח (French Navy) את האלבום החדש הזה, My Maudlin Career שמו, כבר חמש פעמים לפחות מאז חמישי בערב, אז למה שאחרים לא ירקדו גם כן?

Camera Obscura :: French Navy
Camera Obscura :: The Sweetest Thing

בכל מקרה, אני בכלל מנסה עדיין להירגע מ-Sin Fang Bous, כך שלרגש אותי יתר על המידה, אלא אם כן קוראים לכם המכבים, תהיה משימה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת.

העמוד הבא :: העמוד הקודם