ארכיון הנושא 'להקה עם זקן'
סנאי, עכברוש ועכברים בהמבורג

עצוב מאוד מה שקורה כאן. לראשונה בהיסטוריה של האתר האהוב עליי, האייפוד רעב כלומר, חלף חודש שלם כמעט מבלי שהוצאתי הגה. אולם יש לי הסברים ותירוצים. בכל זאת, עזבתי את ירושלים לפני שבועיים ועברתי לחיפה, ומשם עברתי בדיוק לפני שבוע לכאן. כלומר, להמבורג. במשך תקופה קלה הייתי נטול חיבור לאינטרנט, אך שכנה טובת לב עשתה את חיי מרוככים יותר. אז כן, בשנה וחצי הבאות לפחות אכתוב בעברית מכאן, ואנסה לשדרג את עצמי מבחינה אקדמית כלשהי בצפון גרמניה. רשימת ההופעות אותן אני צפוי לראות ארוכה כעת כמו הקיץ הישראלי, אך הסתיו הצונן של אזור זה נראה ארוך לא פחות. וזה, כמובן, טוב מאוד.

מדהים איך שינוי מזג האוויר דפק לי את הרגלי ההאזנה. ביום הראשון שלי פה כבר התייצבתי בחנות מכשירי החשמל הענקית, אותה חיפשתי כשעה, ורכשתי לי רמקולים גדולים וסאבוופר (באמת שאלה היו הכי יקרים יחסית בחנות) – ורצתי לחדרי הקטן בחזרה. מאז כמעט כל שאני שוטף בו את אוזניי זה פוסט-רוק ישן (ברור מדוע) ומוזיקה ניו-יורקית. משום מה, ולכך אין לי הסבר מדויק, למן הרגע הגרמני הראשון שלי – התחלתי לחלום רחוק יותר, על מנהטן ועל ברוקלין. הצלילים עצמם, גם הם כמובן, מושפעים מכך ומן הגשם שיורד כאן כמעט ללא הפסקה כבר כמה ימים.

באופן זה, יש לי אלבום פייבוריט ראשון לשהותי בהמבורג: What it Means to be Left-Handed של יקיריי מרובי המשתתפים Mice Parade, הניו-יורקים קצת, כצפוי. יש בו את כל המרכיבים הישנים ההם שפעם, על המרפסת בבית הוריו בחיפה, חלקנו אוהד ואני- רגע לפני ששנינו התגייסנו. מצד שני, יש פה מקצבים אחרים, משוחררים, צבעים וריחות שלא היו באלבומיהם הקודמים. כל כך הרבה סנטימנטים אחזו בי בשבוע האחרון, שנדמה כאילו ארך כחצי שנה – ולאלבום הזה יש תפקיד משמעותי בו. אחד הטובים של השנה הזו, שגם היא, ככל הנראה, קרבה לסיום. הרי חורף בחוץ כבר. לפחות אצלי.

Mice Parade :: Kupanda
Mice Parade :: Fortune of Folly
Mice Parade :: Do Your Eyes See Sparks
Mice Parade :: Old Hat
האלבום המלא והמעולה

עם הטנא בדרך לרוסטוב

דברים מוזרים מאוד קורים לי בשנה האחרונה. אחד מהם – אשר קשור באופן מפתיע בקשר ישיר למוזיקה – הוא חלום גחמתי לנסוע לרוסיה. מתחשק לי לארוז את בלישה, רעותה ועמר בתוך תא קטן ולנסוע מסנט פטרבורג ועד ולדיווסטוק. בדרך נישן ארוכות, ניתן לגורמים מקומיים לבחון אותנו, נשתה מעט סמגון, נבקר בערים אפלות בלב סיביר ונרקוד בצוותא, מחובקים ואהודים, עם המקומיים ועם קירגיזסטנים מחויכים שיעשו דרכם הביתה בפשטות מכאיבה. החלום הזה הוא סטייה, אך יום יבוא ואני מבטיח כי הוא ייצא אל הפועל. בצניעות כמובן, כדי שאיש לא ישדוד אותנו באופן כזה או אחר.

ומאין הגיעו המחשבות הרוסיות הללו? התשובה פשוטה למדי: Motorama. חבריי מרוסטוב שעל הדון (שכבר ביקרו כאן פעם אחת וגם פעם שנייה) הם הסלאבים האהובים עליי בכל הזמנים. בסופו של דבר, בניגוד לרבים המקיפים אותי באוניברסיטה אין לי כל עניין במדיניות החוץ של חרושצ'וב, אף שפושקין באמת מקסים אותי. כבר למעלה מ-12 חודשים שאני ממתין, ביחד עם עוד כמה אנשים וקוראים אותם אני מכיר באופן אישי, לאלבום הבכורה של החמישייה הזו שנושמת חיות איכותיות, מדים ישנים, איאן קרטיסים ושלג. והנה אמש הוא הגיע, מחולק חינם על-ידם לכל דורש, ולי קשה שלא לתהות – האם אכן מדובר במתנת החג היפה ביותר שאקבל השנה. בינתיים, זו המתנה היחידה, ודי לי בה.

Motorama :: Warm Eyelids
Motorama :: Alps
Motorama :: Northern Seaside
האלבום המלא והמעולה

משיכה לספרנים

נעים להוריד את הראש ולהסתכל על הרצפה. הרצפה מכוסה בעשרות ספרים. והספרים – חלקם כבר נקראו בשבועיים האחרונים, בעוד האחרים עוד ייקראו בנחת כשיגיע בקרוב הרגע הנכון. נכון שאינני יכול לגמרי להתפשר, להתגמש ולדחות את הקץ, משום שישנן חובות שעליי לסמן עליהן במהרה וי. וי גדול. אולם אין צורך לחשוב שאינני נהנה. סוף השבוע הקרוב עומד בסימן ים המוזיקה שטרחתי להוריד בבולמיות השבוע בעקבות, התפנית שחולל בי ג'יימס מרפי (כמצוין בפוסט הקודם). כך, אשב עם עצמי לכתוב את הרצאת יום ראשון – ואקרא את כל התווים שחיברו לי מכל העולם בשבוע האחרון.
ראשונים לכבוש את זמני הם Librarians, שהוציאו באחרונה אלבום שני, Present Passed, ויודעים כי קיץ עכשיו. ישירות מווסט וירג'יניה הם נוחתים מבלי לחדש דבר, כמו טעמה של לימונדה קרה. הם קצת יותר מדי דברים שאני אוהב, אך לפעמים אין בכך כל רע. זה קצת כמו תצלום של אדם אהוב, כזה שאינך זקוק כל-כך להוכחות לשם הבנת רגשותיך כלפיו, המעורר בך מחדש את ההבנה. לכן, כאשר הם נשמעים לי כמו Yeasayer בשעת אחר צהריים – אינני משתעמם. כך גם כאשר הם נשמעים לי כ-Panda Bear עם ערב. בסופו של דבר, מדובר באלבום סופשבוע, כזה עמו הייתי שמח לשתות תה קר עם קשית בעוד כשעתיים.

Librarians :: Hard to Unwind
Librarians :: So What
Librarians :: Polar Opposite
האלבום המלא

אין עוד טיפה של רעש

היום יצאנו לטייל. ירדנו אל בורות המים של כנסיית הקבר, שרקנו שם פיסות מהברנדנבורגים של באך, ספגנו את ההדים שבראנו בעצמנו. רצנו בין סמטאות בדרך לשולחנות עץ חומים ועגבניות עליהם, וסיימנו עם זאכר טורט בהוספיס האוסטרי. הכל נסחט על-ידי הגשם האחרון, קפא כמו פעם כשהיינו ילדים והאמנו ברוח. ואז שבנו הביתה, עמר החל שוב לפתור תרגילים – ואני הפעלתי את אצבעותיי כדי להשמיע את Julianna Barwick שכבר כמה ימים לוקחת אותי למקומות הנכונים.
היא ניו-יורקית, נטולת ליווי, מזמזמת מנגינות אל תוך קירות של רעש פרי ידייה, ואינה באמת שייכת למחוזות ממנה היא באה. פספסתי את הנויז שלה לגמרי ב-2009, אך גיליתי אותו במקרה ונפלתי אל השק. כעת היא יכול לשאת אותי בתוכו על גבה, קצת מתחת לכתפה השמאלית, בעודה מנסה לארגן את קולה שוב בתוך צרורות החלומות שלה עצמה. אם הייתי מתקלט הערב, היא היתה איתי שם עם ה-EP היפהפה שלה, Florine. אולם אינני מתקלט. ועל כן, היא תישאר פה לבד.

מי שכן מתקלטת הערב היא תמר, והיא תעשה את זה בסטרדאסט בליין החדש שלה המכונה !Drang ויורכב מהלחנה מודרנית, קראוט-רוק ופוסט-Pאנק. כמו שכולנו תמיד אוהבים, כך Für immer.

Julianna Barwick :: Cloudbank
Julianna Barwick :: Anjos

ורגע לפני הופעה מצולמת שלה, הנה הסינגל החדש של להקה אהובה לא פחות:
Foals :: This Orient

תמונות צרודות של חול

לפעמים, במצב רוח מסוים שאותו אוכל להגדיר בפשטות כמעורפל, אני חולם על מצלמת 8 מ"מ עתיקה. הייתי נותן לה לקחת אותי לחוף צהוב כדי לצלם את הגלים האפורים דוהים על החול. ביום אחר הייתי מטפס לגן ציבורי ירוק וגדול, מתעד את האפלים שבבני האדם בעודם מדדים במדרון אל עבר קונסוליות של חרס המתנפצות על הפילם במרחק. הייתי מרקיד את הסרט כולו עם פסנתר כנף שהיה משחק בתמונות כבשלו, מצטרד, משתעל וחוזר לשחק. כך, השמש היתה כמו בחלומותיי, והצלילים היו צליליי. או לפחות כאלו התואמים את החזיונות שאני גם כך מצייר במוחי. לפעמים את הפסנתר הייתי מחליף ב-Adrian Crowley.
תמר אף פעם לא אהבה את הרומן שלי עם הבחור האירי הזה, משום שהוא היה סוג של סימבול לעצובתי. פעם צפינו בו ביחד מחמם את Damon & Naomi בטרייבקה שבניו-יורק, ומבלי שהיכרתיו בכלל – דמעתי. ובאמת שהייתי מאושר, אף שאיש ודאי לא יאמין לי. היום, כך סתם, מצאתי את עצמי מאזין לאלבומו האחרון שיצא בסתיו לפני כמה חודשים, ולהפתעתי גיליתי כי הוא, אדריאן, רק משתבח עם השנים, ואפילו זוכה סוף-סוף לקצת נחת והכרה במדינתו המוריקה. קודם ישבנו במרפסת, טאקי שותפי ואני, והוא טען שמדובר בזמר בעל קול נהדר, גברי ונקי. לא בוכה בכלל, ועדיין עגמומי ונוטה להרס. אלבומו המדובר קרוי Season of Sparks, ואין טוב משם זה כדי לתאר את כל שמתחולל בתוכו. תודה לך, אדריאן, שבאת כך שוב.

Adrian Crowley :: The Wishing Seat
Adrian Crowley :: Summer Haze Parade
האלבום המלא
הפעם הראשונה בה כתבתי עליך, אדריאן

אוברטורות לאביב

12 מעלות. עורבנים חוצפנים שמנסים לחקות פעמוני כנסיה מתרחקת. רעידות צפופות של חוסר תבונה בקצות האצבעות. שערות בהירות ארוכות ועקומות של כלב על גרבי צמר שחורים. שלוליות זערוריות הישנות על מדרגות אבן ישנות. כוסית קטנה של יין פורט עם גרגרי תבלין נוכרי. שק ירוק מלא בכעשרים ספרים לא שלי. לבלובים מחמיצי לב על עצים ערומים אשר איש אינו מעוניין להלביש. עייפות בלתי מתפשרת. ארבעה שעונים מעוררים. מכתבים מכל פינות העולם. מכתבים לכל פינותיה של אירופה. גלויה ישנה ובה תצלום עתיק של אלכסנדר פלאץ. מפגש זריז לקפה ומאפה עם שישה כסאות. שישים וארבעה אלף איש בראש, ואדם אחד בלב. הנס קסטורפ. פליקס מנדלסון ברתולדי. טימות'י גרטון אש. חמאת עזים שמעולם לא טעמנו. דפיקות על שולחן ונביחות מתוזמרות. ניחוח של אביב ירושלמי שעשוי להוליד קוצים חד-גוניים.

ההתבוננות האחרונה שלי על העולם הנוגס הולידה אמש מפגש מרתק עם Wild Nothing, הוא ג'ק טאטום מווירג'יניה, צעיר חובב נוסטלגיה, אובססיבי לאסתטיקה של עננים סגולים. אין לו הרבה להציע מלבד כמה סינגלים שהוציא בחצי השנה האחרונה, אך תזכורות למינימליזם הפשוט שתמיד מרכך את מחשבותיי – הוא מצליח לספק כמעט ללא מאמץ. נוח לי לדמיין אותו יושב בחדרו, ממולל את שיערותיו, לוקח את הגיטרה ליד ומזמר בעזרת מחשבו האישי המתקדם. הוא שר על השמש הנופלת מן השמיים, וגם אני כמוהו כבר מתחיל להתפלל. יש הטוענים כי אלבומו הראשון יהיה למן ולנופת לאנשים כמוני, ועל טענות כאלו אינני יכול שלא להגיב בחיוך ולומר – "אכן, ייתכן". הוא הפופ הכי נכון בעולם לשעת אחר צהריים נטולת אלוהים זו.

Wild Nothing :: Summer Holiday
Wild Nothing :: Promise
Wild Nothing :: Cloudbusting

רגע צועד, רגע לא

הרבה מאוד זמן לא קפצתי לבקר. ימים רבים מדיי לא פסעתי ביערות הדמיוניים שציירתי במשך שנים ארוכות, לא טבלתי במים חמים הנובעים כך סתם באמצע החיים, ואפילו שלג לא מעכתי מחויך נטול כל חלום אחר. והנה, זה קרה שוב. נעשיתי חיוור, שכחתי את כל שרק באחרונה למדתי לזכור, סירקתי בפראות את הדשא הירוק שחשבתי כי שתלתי בנחת, והתגלגתי במדרון של חצץ אל עבר השקיעה. אין טוב מזה, אין נורא מזה. יש את זה, וזהו.
ועכשיו אני יכול להתגלגל ולהשתמש בפסקול ראוי, עגמומי, מעייף ומעורר כאחד, שבא לידי ביטוי באחד עשר השירים המרכיבים את האלבום החדש של Frightened Rabbit. בשל סיבות ברורות, דווקא בשבוע נטול מוזיקה כמעט לגמרי מבחינתי (זולת התשיעית של מאהלר בחמישי), אני מתרפק על הסקוטיות השברירית הזו (פעם שנייה תוך שלושה חודשים). אין בה טיפה של גאווה, יש בה כבוד רב ליגון רך, לעצים מתים המתרסקים על כבלי חשמל מזדקנים עם בוא הרוח. The Winter of Mixed Drinks אינו האלבום שכל אחד מכם פה בישראל ירצה לשתות בתחילתו של אביב, אך כמו שתמיד אמרתי – ולמדתי על בשרי – כל אביב מסמן את בוא הקיץ. וקיץ? דבר אינו פורח בקיץ.

Frightened Rabbit :: The Loneliness and the Scream
Frightened Rabbit :: The Wrestle
האלבום המלא

העמוד הבא :: העמוד הקודם