ארכיון הנושא 'להקה עם זקן'
שירים של שנה, 2011

רשימה זו היא כמו יומן פתוח של חיי בשנה האחרונה. היא נעה על הציר שבין דצמבר 2010 ובין דצמבר 2011, מהמבורג ועד לתל אביב. כל השירים פה ראויים היו למלכות, בין אם בממלכה גדולה השולטת בנתחי תבל גדולים ובין אם בנסיכות קטנה באלפים. את כולם, בכל מקרה, אקח איתי אל הנצח.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2011 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

ועוד כמה הערות חשובות: ראשית, לצד כל שם שיר מופיע סימן קטן של פליי. לחצו עליו. שנית, לכל שיר מצורף וידיאו מתאים. שימו לב, "רגעי האמת" המצורפים לכל שיר, נוגעים לגרסאות המוקלטות – ולא לקליפים. שלישית, בסופה של הרשימה תמצאו שני לינקים שיאפשרו לכם להוריד את כל אסופת 50 הגדולים הזו.

המשך »

כשהעיר נושמת

ביום שאחרי הסערה הקטנה, הוכתמו השמיים בקישוטים כחולים כהים שניסו להשתחל בין פיסות קרועות של עננים.
אני אוהב את הימים שנולדים מיד כשהסערה גוועת. הרחובות ההמומים הומים אז רק דממה יחסית שאינה מאפיינת אותם ברגעי אביב או קיץ. לפתע, לצעיר הרזה מחנות המשקפיים אין עוד סיבה להגביר את המוזיקה יתר על המידה, כי בכל מקרה איש כבר אינו זקוק למשקפי השמש שאותם הוא מציע – לפחות לא בדחיפות גבוהה. בני האדם כולם, אלה שנדהמו אמש כילדים מן הרעמים של שלוש לפנות בוקר – גם אם בדיוק באותו הזמן הם ישנו – מחשבים את צעדיהם באיטיות, נוגעים זה בזו בשקט יחסי, נושמים אחרת. הים המחולל שלהם סגור, אין עוד לשם מה למהר. אך לא רק הם בולמים יותר, אלא העיר כולה, זו שאמורה לפעור את פיה ולבלוע לעצמה כל חוויה וחוויה – אך בבוקר שלאחר הסערה נבלעת היא אל תוך עצמה. הכוננות תמה, וצליל אורבני בהיר יותר נולד: שקט יחסי של עיר גדולה. כמו בגרמניה אשתקד, כך גם פה.

וכשעולה הדממה העירונית הזו, במיוחד ביום של מחלה כמו זה, שב וזורח הדחף הטבעי לשקוע אל תוך כמה שיותר אלבומים. כך, בין EPs עתיקים של Ride לאלבומי פוסט-רוק שחששתי שכבר לא יגעו בי שוב לעולם – צנחתי הכי רחוק שהייתי יכול: בניו-זילנד. שם, במקום הזה – שבו כנראה אף פעם לא אבקר, פועל צמד מופלא למדי הנקרא Wet Wings. לוסי ודאריאן החמודים שמרכיבים אותו יודעים כיצד לשלוט בשקט, וזו מחמאה אדירה.
אלבום הבכורה שלהם, Glory Glory, אמור לכאורה להיות עצוב ומייאש כל כך – אך עשרות ההפתעות המתחבאות בשיריו, לא מאפשרות לו להיות כזה. גם כאשר הוא חותך אותך ברכותו, מיד נשלף מקצב תלוש המרפא את המחשבה כולה. אין בו כל מובן מאליו. כל שלכאורה פשוט, מתגלה כאמת פשוטה. סוג של אלבום של נצח.

Wet Wings :: Feeeel It
Wet Wings :: Stockholm
Wet Wings :: Grace
האלבום המלא והכה מעולה

עיצוב חדש, שועלים חדשים

אנחנו גאים להציג את העיצוב החדש. ניצן, מעצבת מוכשרת, דיג'יי בחסד ואחותי, עשתה אותו. כשראיתי אותו בפעם הראשונה, זה מה שחשבתי:

אם הייתי יכול, בעולם בלי הבעיות של התדלדלות יערות הגשם, ההתחממות הגלובלית, מחירי הנדל"ן והעדר הממון, הייתי שולח לכם מגזין הביתה במקום לכתוב פוסט. מגזינים בפרט ודפוס בכלל זה מדהים. אין תחרות ותחליף לריח של נייר שמודפס עליו משהו יפה, ואם זה בא ביחד עם מוסיקה מרגשת ותמונות מרהיבות של אנשים מוכשרים ומזוקנים שגנבתי ממישהו אחר, זה בכלל היה יכול להיות נחמד. אבל הגענו למצב שבו אין ברירה וחייבים להתגמש ולקבל את הקידמה בזרועות פתוחות. אז בלוג.

אני לא אכחיש שיש לבלוג כמה יתרונות, אבל בעולם המודרני כל יתרון מסתיר מאחוריו נוסטלגיה למשהו עם קסם שעובר מהעולם (רשימה חלקית: פולארויד, תקליטים, מכונות כתיבה, ספרים, גלויות, עיתונאים, אינטרקציה בין-אישית). כנראה שפשוט נאלץ להתרגל. אני חושב שהעיצוב הזה הוא הכי יפה שהיה לנו אי פעם (שזה כבר די הרבה זמן), ושמה שאני אוהב בו זה שבא לי להדפיס את כל הפוסטים ולתלות אותם על הקירות. זו דרך מצוינת להתרגל לקידמה. עוד לא לגמרי התאקלמנו בעיצוב, אולי עוד נשנה דברים בזמן הקרוב או הרחוק.

זה רובין

לרגל העיצוב החדש, חברינו מה-Fleet Foxes החליטו להוציא אלבום חדש (קראו לכך ביצה ותרנגולת, אם תרצו). מיותר לציין שהדבר שהכי מעורר בי חרדה זה אלבום חדש של להקה שכל הדברים שהקודמים שהיא הוציאה היו מצוינים. זה כמו להוסיף עוד קומה לבניין קלפים עצום. הפעם נראה שהניתוח עבר בהצלחה, ולמרות שהאלבום הזה פחות עצוב, יותר מופק, יותר מסובך, וכל הדברים האלה שנוהגים לחשוש מהם באלבום שני – הצלחה מסחררת. בעיני לפחות. עיני הם עיניו של גרופי בן 28 בכל מה שקשור ללהקה הזאת.

אריך הנגן נקרא Helplessness Blues אבל הוא ממש לא מורבידי כמו שזה עלול להשמע, והוא יוצא בשלישי למאי בחנויות התקליטים הקרובות למקום מגוריכם.

Fleet Foxes – Montezuma
Fleet Foxes – Helplessness Blues

אם מישהו מוצא באגים בעיצוב או משהו כזה, הוא מוזמן להסב את תשומת ליבנו לעניין.

נעים מאוד

שלושה ימים לא הפסיק לרדת גשם. לא הפסיק במונחים אירופיים, אני מתכוון. שלושה ימים בהם לא היתה דקה אחת של הפוגה, שלא לדבר על אור כלשהו. מספרים שבעירי יש כמעט 90 אחוזים של ימי גשם בשנה, כך שאני ממש מתחיל להאמין. קשה מאוד למצוא את האיזון המוזיקלי הנכון בסופי שבוע מן הסוג הזה, אשר מתחילים בצעידה בין שלוליות בדרך לסניף הדואר, ממשיכים בריצה לילית בין שכונות עם אזניות וקאט קופי, ומסתיימים הלילה בהופעה של Twin Shadow. על כל פנים, בהשוואה לכל המתוכנן בעתיד הקרוב – אינני יכול להתלונן. אסור לי. על מנת לשמור על זריחה נשמתית, אני משמח את עצמי עם השמחות של אחרים, נאמר עם האלבום החדש של Papercuts.

כמה עדינים הם ג'ייסון רוברט קוויבר וחבריו מקליפורניה, כמה נאיביים הם, כמה על-זמניים. כל שיר ושיר באלבומם החדש Fading Parade (שם שמשקף לגמרי את הצלילים המדוברים, אגב) יכול היה להיות חלק מאותם אלבומי Sadcore ניינטיזיים שידעתי בחיי, או לחלופין פשרה מדומה בין יו לה טנגו ו-Fleet Foxes. סוף השבוע האחרון היה משותף, לי ולהם, בתאורה העדינה הרגילה שאוחזת במושבי לצלילי הרוח הצפון אירופית העייפה. זו אשר נושבת לעתים בכוח, רק על מנת לזרוע מעט אביב באדני החלונות. ללא הצלחה מרובה.

Papercuts :: Do You Really Want to Know
Papercuts :: Charades
Papercuts :: Do What you Will
האלבום המלא, זה היפה

הדרך הביתה

לכל אחד יש כל מיני אמנים שהם באנקר בחייו. מדובר בכאלו אשר אלבומיהם תמיד זולגים אל הפלייליסט שלנו בין אם יצאו לפני 20 שנה ובין אם לפני רגע, והם תמיד יהיו שם – על המדף, על הרצפה או על המחשב – כאשר תבקשו סוג של נחמה אשר מחזירה הביתה. ואין זה משנה אם הבית הוא המקום בו זה כואב או המרחב שבו הלב יושב ונח. לי כבר לא נותרו הרבה להקות כאלו ברשימה, שכן מרביתן איכשהו התנדפו לאורך השנים או הוכנסו שלא במודע לנישה אשר אינה רלבנטית לחיי באופן קונסיסטנטי. אחת הבודדות שעדיין משריינת את המקום הזה היא Mogwai. זה נשמע די ברור מאליו לאור ההיסטוריה המשותפת שלנו, הכוללת את ימי התיכון, הצבא, החופש שאחרי, הטיולים בין לבין, הזירה הסטודנטיאלית והערבים הכואבים – אך אין זה המצב. מדוע? פשוט משום שלהתרגש מאלבום חדש של הרכב הפוסט-רוק הסקוטי הזה בשנת 2011 אינו דבר מתקבל על הדעת, בחיי.

אולם הנה, רק התחלפה לה סיפרה בלוח השנה והדלפה מוקדמת ומיוחדת הגיעה בדמות אלבום האולפן השביעי של חברינו מגלאזגו. כבר לפני כמה חודשים התקבלה הידיעה על השם האדיר של הדבר הזה, Hardcore Will Never Die, But You Will, ובזמנו לא ממש התרגשתי. שני האלבומים הקודמים של מוגוואי לא הצליחו לדרדר אותי במדרון ההתרגשות האמנתית האהוד כל-כך, ועל כן נותרתי פסיבי. אולם הופ, הפתעה, או ליתר דיוק הפתעה אשר קל היה לחזות את בואה מראש. גבירותיי ורבותיי, קבלו את האלבום הגדול הראשון של השנה החדשה.

פיסת הדרמה המיוחדת הזו מצליחה לרתום אותי למסע אינסטרומנטלי שזור ברובוטיקה עדינה, אשר אינני יכול שלא להיזכר בזכותה ב-Happy Songs for Happy People מ-2003. לאור נר גרמני ובתחושת חום של הסקה מקומית, אני יודע שאני מוכן לצאת לדרך חדשה. עם אזניות על הראש או בישיבה על השטיח. העוצמות המתאיידות המיידיות של האלבום הזה הן הזעם העצור בהתגלמותו, ללא יומרות וללא כל כוונה לייצר פה פטנט חדש. העניין הוא שמוגוואי כבר לא נדרשים למאמץ יוצא מגדר הרגיל. יש להם את הצליל שלהם, את דרכי הביטוי שלהם ואת הלגלוג הזה על כל מי שאוהב אותם. הם אולי ימותו יום אחד כלהקה (אף שאני בספק) – אך לבי יהיה שלהם לנצח. אל מול שלל החידושים וההמצאות שמציע עולם המוזיקה בכל רגע בעידן הנוכחי, טוב שיש גם בית כזה.

Mogwai :: Rano Pano
Mogwai :: White Noise
Mogwai :: George Square Thatcher Death Party
האלבום המלא והמעולה

השירים של 2010

אדם יוצא למסע ארוך שאת סופו הוא אינו רואה באופק. השורה הפשוטה, בעברית רגילה שאינה מתיימרת להיות דבר מה אחר, מחביאה בתוכה את כל אשר מסמלת 2010 בעבורי. הטיול של אחרי החיים אליו יצאתי בסוף 2009, התגלגל אל דרכים מפתיעות אמנם, אך מרכיב פשוט אחד מעולם לא נטש אותו – הערפל. כך, בכל שבוע שבו האמנתי כי אני רואה נר דולק במרפסת, הגיעו התודעה והתובנה והיכו בי. את ירושלים, שכה אהבתי, זנחתי ברגע, עליתי על מטוס והתמקמתי בעיר החורף החדשה שלי, המבורג, רק כדי לחוש אחת ולתמיד את החורף והבדידות במלוא הדרם, ללא כל מאמץ. והנה הגיע חודש דצמבר, יש לי חלון גדול וחדש, וממנו אני משקיף על סנטימטרים על גבי סנטימטרים של שלג לבן שהעלימו כל עלה, עשב או פרח. הפכתי לפרגמנט קטן של אושר/עצבות בתוך נחשול מחשבות ללא גבול. לצד כל זה, או שמא בתוך כל זה, ניצבים פסקולים קטנים של זריחה ושקיעה. כל אחד מהם זורק אותי לנקודת זמן אחרת, לזירת התרחשות שונה ולאקלים מתחלף.

כמו בכל שנה, אך אולי יותר מתמיד, רשימת 30 שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2010 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי. תחילה חשבתי לכלול כאן רשימה בומבסטית של 150 להיטים, אך לאחר שהרכבתיה חשתי זר ומבודד בתוכה. העניין הוא שאני מוכן להיות בודד, הרי כך אני חי כאן בגולה, אך אין לי כל כוונה לבודד עצמי גם בתוך האייפוד הרעב שלי. בשביל זה יש את פייסבוק. על כל פנים, סביר שאם קראתם בדפים אלו במהלך השנה החולפת – דבר כמעט לא יהיה זר לכם, זולת שיר אחד, יחיד ומיוחד, עליו כתבתי כאן בעבר, אך מעולם לא העלתי אותו להורדה.

איך אפשר להצטייד בשירים? באמצעות הורדתם אחד-אחד אל מחשביכם, או באמצעות הורדת שני האוספים המצורפים בתחתית העמוד, או סתם באמצעות האזנה להם או לקליפיהם כאן.

30
Women :: Can't You See


בחודשיים האחרונים אני מנסה ללמוד כיצד לצאת מן המיטה כשעוד חשוך בחוץ כדי להגיע לכיתה מסוימת לא רחוק מן הבית. שוב ושוב אני מגלה כי מדובר באחד מן הצעדים הקשים ביותר למימוש, שכן לא משנה כלל אם אני שותה קפה, תה או מיץ דובדבנים בכוס גבוהה – השמש לעולם לא זורחת בפועל. גם ביום שמשי היא תמיד שקועה מאחורי ענן אפור ודקיק כלשהו שרק מייחל למותה המהיר. על מנת להקל עליה את השהות בגרדום השמיימי, אני מקפיד לעתים די קרובות להשמיע לה את הקינה הנוגה הזו של Women. באותו רגע קל לדמיין כי לא אני הוא שאינני רואה, אלא היא – ורק היא. זה מרגיע אותי.

רגע האמת –> 1:33: זה השלב שבו כל הסיוט הזה גורם לי לבהות בשטיח ולהתבטל בפני העולם.

29
Mice Parade :: Do Your Eyes See Sparks


כשהגעתי אל המבורג קיבלתי דירה זמנית בבניין בו אני מתגורר גם כעת. היה בה חדר שינה קטן, מרפסת קטנה גם כן, ומטבח שהיה שמור בתוך ארון קיר. באותם ימים של סוף קיץ צפון אירופי נהגתי לשבת נטול אינטרנט, להאזין לילדים בגן המשחקים הירוק הסמוך, לקרוא ולהאזין למוזיקה. בכל הפסקה או בכל עת בה רציתי לחייך ולהירגע – תהלוכת העכברים חיכתה לי עם השיר הזה, אשר נשא בחובו תקווה לקור וחלומות על עתיד צבעוני. אין לי תשובה לגבי מימושו של חלום העתיד הצבעוני, אבל התקווה לקור – איך אומר זאת – כבר מיותרת.

רגע האמת –> 2:16: כל כך הרבה רגשות בקריאה פשוטה אחת של זמרת רכה. הלוואי וכל קיץ היה מרגיש כך.

28
Beach House :: Lover of Mine


לשיר הזה האזנתי לראשונה כחודש וחצי לפני סיומה של 2009 בכלל, אבל הוא שייך לשנה הזו בסופו של דבר, היות והיתה זו רק הדלפתו המוקדמת שזרקה אותו אל העשור הקודם. הזדקקתי לשנה שלמה כדי להבין עד כמה הדבר הזה הוא מיוחד, כאשר בתוך בונקר נאצי מימי המלחמה האחרונה של אירופה, ויקטוריה הרקידה, פשוט כך, את מאות האנשים שהגיעו לראותה. שיערה כיסה את עיניה, הפוני שלי ניסה לכסות את שלי, ורגליי נעו במקומן. זה אולי אינו השיר הטוב באלבום, אבל הוא השיר האהוב עליי.

רגע האמת –> 4:03: המלודיה מתחלפת לה בנונשלנטיות ולוקחת את כולנו ביחד אל הסוף.

27
LCD Soundsystem :: I Can Change


בשל סיבה לא ברורה לא התרגשתי יתר על המידה מן השיר הזה של ג'יימס מרפי כאשר האזנתי לאלבום בפעמים הראשונות. מי ששינה את כל עמדותיי כלפיו היה בלישה, חברי האהוב, אשר בעיצומו של סט התקלוט הטוב ביותר שנתן בחייו – הוא לחץ פליי על המנון השינוי הזה. החל מאותו רגע השתנתה דעתי, והבנתי כי הגיעה השעה לרקוד ללא הרף. בלישה היה שיכור כל כך, אני רק יכול לשער, אבל אני יודע שאהבנו כולנו ברחבת המנדט שלנו. אהבנו את הרגע, את הדקות, את התמונות ואת כל האהבה העצמית שלנו. בערנו. פעם.

רגע האמת –> 4:08: הדליקו את האור, עשו את זה לקל בעבורי, ביטה.

26
Sea Exchange :: Amarind Sashes


חודש יולי האחרון היה ממטרה אחת גדולה של מילים. סיימתי לקרוא אז עשרות ספרים לעבודה על גרמניה, עסקתי בתכנונים ביורוקרטיים לקראת נסיעה לגרמניה, והאזנתי למיטב הקלאסיקה שיצאה מגרמניה. ואיכשהו, בין לבין התנפצתי לילה אחד לרסיסים עם השיר הזה. הוא השיב לי תחושת נעורים, כזו אשר נפרדה מחיי מזמן, עם קלטת השוגייז שהקלטתי לטירונות ב-2002. פתאום ראיתי, ועודני רואה, את עצמי יושב בחדר הישן בבית הוריי, עם הראש המכופף, משחק עם הפדלים של הגיטרה החשמלית שלי, ומרעיש בצלילים ארוכים. תחושות כאלה, מלוות בנביחות כלב וברוח ירושלמית – חסרות לי לעתים קרובות.

רגע האמת –> 1:36: פתאום, כשצצים התופים, ברור מה חסר לי כל כך הלילה.

25
The Sunshine Underground :: A Warning Sign


את שירי המסיבות שלי אני אוהב שמחים ועצובים כאחד. כאלו אשר אינם נכנעים לקצב הטבוע בהם ומעלים חיוכים גדולים בלבד, אלא מסוגלים לזרוק אותי לרצפה לאנחות. כנראה שזה בדיוק הסוד של אחד משירי הכוח הגדולים ביותר שיצאו מאנגליה בשנים האחרונות. העוצמות הרבות שלו עלו לי ביוקר בסוף ינואר, כאשר הוא זה שגרם לי לנקות את המרפסת בחדרי, לסייד את קירותיה ולהשליך לפח חתיכת מיטה "עתיקה", שלימים יאלצני בעל הבית לשלם עליה לא פחות מאלף שקלים פיצוי. קרנבל.

רגע האמת –> 4:27: משהו בצעקה השונה הזו, בין גיבובי המילים, עושה אותה למסעירה במיוחד.

24
Tanlines :: Real Life


איכשהו נדמה לפתע שאני מצוי באווירת מסיבה תמידית, אבל כל זה הוא מקרי בהחלט. החיים האמיתיים של פסי השיזוף הוא שיר המסיבות הכי ביתי שלי, ולא במובן המצומצם של המילה "בית". מאז נחשפתי אליו בתחילת חודש מרץ האחרון, לא היתה פעם אחת שלא השמעתי אותו במסיבותנו. הסיבה היחידה שעשיתי זאת פעם אחר פעם היתה הידיעה הברורה שאין סיכוי שבלישה ישמע את צופרי הריקוד הללו, ולא יתחיל לזוז. כולנו פשוט אוהבים את האופן שבו הוא זז. לשיר הזה, וגם לבלישה, יש קסם מיוחד של חיי אמת.

רגע האמת –> 0:16: אזעקה נעימה שכזו.

23
These New Puritans :: Hologram


כמו רבים מבני האדם, גם אני נהנה לראות את עצמי כמי שמחבב אנדרדוגים. על כן, הרשימה הזו כוללת כמה שירים כאלו, אשר שייכים כנראה אך ורק לי – ואיש לא באמת יכניס אותם לרשימת סיכומי שנה כלשהי. וזו כבר בעייתו של אותו איש אחר. ההולוגרמה של הבריטים היפים האלה הפכה ב-2010, באופן בלתי מוסבר, לאחד השירים המושרים ביותר על-ידי בקרנות רחוב ובמדרגות של ספריות. אף פעם לא ניסיתי להבין לגמרי מדוע זה קרה, אך אולי הסיבה היא שמדובר בנקודת השפיות והרוגע היחידה כמעט באלבום היוצא מגדר הרגיל של הפורטינים החדשים האלה. או שאלו הן כל השפעות טרי ריילי שעושות את העבודה.

רגע האמת –> 1:31: כמה כלים נעימים, תזמור שכזה, וסוג של שבר בסוף כל הסיפור.

22
The Naked and Famous :: Young Blood


בבוקר אחד בעיצומו של קיץ יוקד מן הרגיל שלח לי עמר שפירא (מותג אנושי) לינק לווידיאו של הניו-זילנדים האלה, כחודשיים לפני שהוא הפך ללהיט של קולקציית הנעליים האחרונה של קסטרו. לקח לי רגע או יומיים ליפול לרשת הזו, אך לבסוף נכנעתי והבנתי כוח מהו. כשזה קרה, נאלצתי ללחוץ על כפתור הריפיט בנגן השירים שלי, וקראתי לכלב שהתגורר עמי באותם ימים כדי שינסה להבין על מה המהומה המשונה הזו שבכלל נשמעת כמו פסטיבל אביב שאיש מעולם לא ניסה לעצור. כך, בעוד רבים כל-כך מודים לעמר שפירא על הפוני הא-סימטרי שהחדיר לעולם האופנה הישראלי, אני מודה לו על פיסה מוזיקלית זו.

רגע האמת –> 0:01: די בצליל הבראשיתי הזה הפעם.

21
Best Coast :: Boyfriend


מעולם לא שרתי את השורות הדלות שבונות את הפזמון הזה לאיש, פשוט כי מעולם לא חיפשתי חבר אמת מן הסוג הזה. ובכל זאת, חרף היותי בחור מזדקן, אני יודע אהבת מתבגרים מהי ומצליח לדמיין את עצמי יושב ליד הטלפון בגיל 13, מתבייש להתקשר לביתה של נערת חלומותיי, תוהה האם היא יודעת שאני רוצה אותה. התוצאה היפה של המתנה מן הסוג הזה היא שדבר לא קורה בסיומה. שום חבר או חברה לא נולדים כך. מה כן נולד? שירים יפים, מרים ומתוקים, כמו זה. המרחק מקליפורניה אינו משנה כלל כאן, היות והרוח הינה אותה רוח.

רגע האמת –> 1:17: אני אוהב גיטרות פשוטות, את זה כבר ציינתי שלושת אלפים פעם בעמודים ישנים יותר. זו דוגמה חיה.

20
The Pains of Being Pure at Heart :: Say No To Love


בחודשים האחרונים אימצתי בחום את הסלוגן הטינאייג'רי הזה, תוך ידיעה ברורה כי הוא אינו אפשרי לגביי. ניצן ראשון מאלבום שני ללהקה הצנועה הזו, אותה ראיתי בהופעה ביחד עם רעותה ונטלול השבוע בהתרגשות רבה, לא יכול היה להיות קולע יותר לאופי העצמי אותו הם מנסים לשדר. כמו רבות מלהקות ה-Twee לפניהם, גם פיינז מנסים להתכחש לרגע להיותם נאהבים, אוהבים ושוברי לבבות כאחד. הכי קל להם לומר לא לאהבה. בסופו של דבר, להתנגד לה – עושה לעתים את החיים לקלים יותר. גם אם רק לרגע.

רגע האמת –> 2:36: הקונטרסט בין עדנת השירה לתופים הגרנדיוזיים לרגע של המתופף קורט.

19
Damien Jurado :: Cloudy Shoes


לילות המבורג שלי כוללים שורה ארוכה של שירי סתר אותה אשמור לעצמי כנראה לנצח. כל אחד מהם מזכיר לי חשכה אחרת לאור נרות, עם ספר אחר במיטה, עם ספל תה ועוגיות, ומחשבות על שנים שהיו ולא ישובו עוד לעולם. איכשהו, בין כל אלה בולטת העצבות חסרת הגבולות של דמיאן ג'וראדו, שבמילותיו הזכיר לי כמה מתהיותיי חסרות המענה בסתיו האירופי. כשהגיע לעירי זו כדי להופיע – לא הלכתי. ידעתי שדבר טוב לא ייצא מן המפגש העגמומי שלנו. כבר תקופת מה שאני מתחרט על ההחלטה המטופשת והמתפנקת ההיא. מאוחר מדיי.

רגע האמת –> 3:14: אני עדיין מנסה לתקן את הראש שלי.

18
Four Tet :: She Just Likes to Fight


לנצח נצחים, בכל פעם שאאזין לקטע המופלא הזה הלקוח מאלבומו האחרון של פור-טט אדמיין את צלילי הגלוקנשפיל של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אותם שמעתי בכל שישי בצהריים במרפסת ביתי הירושלמי. התגוררתי בסמוך לימק"א, מטרים אחדים מגן העצמאות, מרבדים ירוקים עם נחלי מים היו חלק מן הנוף הרגיל שלי בכל סוף שבוע, והשיר הזה רק ביטא מוטיב אחד מכל התפאורה הזו. בפעם הראשונה בה הוא כבש אותי ישבתי דומע, מנסה להתאושש ממחשבות על המבורג. כעת אני יושב לאור נר באותה עיר גרמנית, ורק מנסה להיזכר.

רגע האמת –> 1:45: סוג של מהפך קטן, מהפכון, בדרך לקולות פעמונים מזן אחר.

17
Peter Broderick :: Sideline


פטר ברודריק נוהג לספר כי כתב את השיר הזה תוך כדי נהיגה לפני כמה חודשים. הוא פשוט שר את המילים לעצמו, וכאשר הגיע לבית אליו נסע – התיישב לצד הפסנתר והוסיף כמה תווים. מה שהוא לא לקח בחשבון הוא שעם או בלי הפסנתר בפנים, הוא מנצח. לא הייתי יכול להתחבר לשורה שלו, "כל שאני זקוק לו הוא קרן שמש", אלמלא התגוררתי כיום במקום בו השמש לא זורחת כמעט אף פעם, גם כאשר היא דווקא כן עושה כן. ישנם שירים שצצים לחייך בהפתעה (כמו כל שיריו של ברודריק) וכמו נכתבו על הרגע בו האזנת להם לראשונה.

רגע האמת –> 1:12: דממה בת ארבע שניות שכולה עצבות רגעית.

16
Hot Chip :: I Feel Better


באמצע חודש פברואר טסתי לאיטליה כדי לבקר את רעותה האהובה. בצוותא קפצנו לפירנצה, היה קר מאוד, אז נכנסנו למסעדה ושתינו הרבה יין. כשיצאנו משם היא נעזרה באייפון שלה, וכערסים מצויים השמיעה לנו את השיר הזה בפול ווליום בעודנו מרקדים (יחסית) ברחובות העיר היפה הזו. מאז כבר יצא ללהיט הזה קליפ די משעשע ומחריד כאחד, ומאות אנשים רקדו לצליליו לנגד עיניי – אך הוא עדיין נותר חקוק כפיסה נאה של אושר בעיצומם של ימים משונים. נשבע שהייתי חוזר לאותו רגע איטלקי פעם אחר פעם, אחת לשנה, בכל שנות החיי הבאות.

רגע האמת –> 1:10: הקול הממיס הזה בא בדיוק בזמן.

15
Eluvium :: The Motion Makes Me Last


באמצע החורף הקודם ישבתי בתוך מטוס קטן, אבל באמת, מוקף בכשלושים נוסעים בלבד – וחגתי מעל להרי האלפים. על הברכיים הונח ספר ישן של כריסטיאן קראכט, ועיניי הצמטררו מבהייתן בלבן הגדול. מטוסי נשק לפסגות מחודדות ולבנות שכיסו בקור אדיר כפרים שחורים קטנים שנראו היו כלקוחים מהזייה חורפית של דב קוטב. אני יודע שאני עלול להצטייר כקלישאה של עצמי כעת, אבל זה היה אחד מן הרגעים המוזיקליים הקדושים ביותר שידעתי. האלפים שאגו תחתיי, האזניים צרבו מן הדמעות המלודיות החורפיות של אלוביום, ואני נדמתי עם השיר הזה דקות ארוכות – פעם אחר פעם. עד שהגענו לפראג הלבנה לא פחות.

רגע האמת –> 2:55: הפסנתר הזה. כך בדיוק כל זה הרגיש. לעצום עיניים מבלי לעצום לרגע.

14
Washed Out :: New Theory


או, הנה זה הגיע – רגע הצ'ילווייב הראשון של הערב. לא מזמן קראתי כי Ernest Greene, הוא הוא Washed Out, הוא נער הפוסטר של הז'אנר האהוב עליי מ-2010. הוא חתיך, כך כתבו, כותב להיטים ברצף וברור לכולם שהוא עוד יגדל להיות מישהו, כזה שחוצה ז'אנרים, ככל הנראה. בינתיים, הפנטזיה שבנה בשיר הזה מצדיקה את התואר לו זכה, ומסייעת לי לשכלל את יכולת השריקה שלי נגד הרוח. מה שכן, עד היום אינני מסוגל להפנים את המקרה המוזר שקרה לי בקיץ בירושלים, כאשר כמה ימים לאחר שכתבתי על צליליו של גרין, אחד משכניי בבניין ממול האזין לשיר הזה בפול ווליום. נו, נערי פוסטר תמיד מגיעים לכל פינה.

רגע האמת –> 1:04: תמצית הז'אנר.

13
Small Black :: Despicable Dogs


תחושה של חנק משתלטת עליי כאשר אני מתרכז בשיר העצוב הזה. כל היופי בו נוגע לחמקמקותה של עצבותו. בנקל הוא יכול לחלוף לידך, מבלי שכלל תבחין שהדבר הזה נועד לשבור, לצרוב, וכן – לחנוק. וכאשר אתה נחנק מן הגלים הלוהטים האלה, אתה נחשף לעוד אחת משורות הבדידות המוצלחות של 2010: "עשי זאת בלעדיי, עשי זאת כשאינני", ואתה מבין כי שוב מצאת אור, ולו רק לרגע. קל כל-כך להאמין שכל זה מוקדש בכלל לגולש מזדקן (כמו זה המופיע בקליפ), אבל ברור כי זה לא העולם האמיתי.

רגע האמת –> 3:10: כמה קריאות שבר מתחזקות מאחורי כל הגלים. פשוט לכסות את הראש בכרית.

12
The Seven Fields of Aphelion :: Michigan Icarus


מוזר להכניס לרשימת שירים את הקטע הבא, אשר נישא על גבי קטגוריה אחרת לגמרי שאינני באמת מסוגל לנסחה כעת. ברבים מלילות השנה האחרונה מצאתי את עצמי שוכב במיטה, קורא דבר מה מייסר או מענג, ומניח את הספר על החזה ברגע בו החל השיר הזה להתנגן. הוא ניצח את ולטר בנימין, את דן דינר, את היינריך היינה ואפילו את זיגפריד לנץ. ייתכן וזה עושה אותו לקדוש עוד יותר מהם, וייתכן כי שוב – כל זה הוא תעתוע אחד גדול אשר אמור בסך הכל להסתכם בכפתור הריפיט. חלום מרוסק אחד וגדול.

רגע האמת –> 1:59: אחרי כל ההתגברות מגיעה האנחה היוקדת, המסתלסלת.

11
Wild Nothing :: Chinatown


מסיבה מובנת לגמרי, אני די מתקשה לכתוב על השיר הזה. הוא ממוקם במקום השני ברשימת ההאזנות שלי ב-Last.fm ל-2010, הקליפ שלו הוא האהוב עליי מן השנה החולפת, הפתיחה שלו היא אחת היפות בהיסטוריה (אף שהיא מסומפלת משיר צרפתי ישן), והוא גם השיר שניגנתי ושרתי עם גיטרתי הכי הרבה פעמים השנה. בפי כמה ממכריי הוא כונה "השיר עם הקליפ העצוב", אבל אני עדיין חושב שכל הסיפור הזה הוא די מלבב, משמח וגדוש באופטימיות. אולי כי המקצב הזה תמיד לוקח אותי דווקא לתצוגות אופנה נוסטלגיות ולזינוקים על מזרן הקפיצים הזול שהיה לי ברחוב לינקולן. מעולם לא התעצבתי בעקבות צ'יינטאון, להיפך: הוא רכיב האופטימיות הגדול ביותר שמכילה רשימת השירים המדובללת הזו.

רגע האמת –> 0:45: כשג'ק טאטום מתחיל לשיר עם כל ההד הזה שלו, לכאורה, אני שלו.

10
The Drums :: Forever and Ever


הגיעה השעה לשמחת החיים הנאיבית, זו אשר אינה קשורה כלל למציאות כלשהי. חודש מאי הוכיח כי האלבום של להקת התופים לא יאכזב, בעיקר בזכות הסינגל הזה שדלף מעט לפניו. כל-כך הרבה סיבות למחולות הוא כולל, בין אם זה הפזמון האגדי ובין אם זוהי האווירה הקופצנית עד כאב כפות רגליים. ברור כי לא יישאר דבר מכל החגיגה הזו בבוקר המחרת, ובכל זאת – לשם כך נולדו סינגלים מוצלחים כל-כך. אפילו צ'ופצ'יק, הכלב הסקסי בתבל, אהב לראות אותי קופץ על השטיח לצלילים אלו. פעם אחת הוא אפילו ניסה לתקוף.

רגע האמת –> 2:52: ליין הבס נותר בחזית, וכולם עוברים לריקודים מאחור.

9
The National :: Sorrow


וכאן בדיוק מסתיימת החגיגה הקודמת. כאן בדיוק מתחילה הנפילה הרגילה, במסגרתה אינני מעוניין להתגבר על דבר – וכך נוצרת תוגה. כל שורה בשיר הזה חרוטה על חודשי השנה הזו על כל גווניהם, רצונותיהם וכמיהותיהם. גם אם ממש אתאמץ לא אמצא שיר מדכא יותר לפתיחת ימים ולנעילת לילות אבודים. בפעמים בהם חלקתי את האזנותיי לו עם אחרים, לא היה כל צורך במילים הללו, כי הן כנראה היו ברורות מדי. במרכזן עומד הרצון השלילי ביותר הקיים באדם כנראה, הרצון לדעוך ולשקוע אל תוך עצמו.

רגע האמת –> 0:10: היא מצאה אותו.

8
Yeasayer :: I Remember


אינני מחבב זיכרונות, אינני אדם נוסטלגי, ואני מעדיף לצבוע את העבר תמיד בצבעים הקודרים ביותר – גם אם לא תמיד הדבר אפשרי. ובכל זאת, אני אוהב לנבור באירועי העבר, לדוש בהם ולסייד בעזרתם את הקירות באפור. השיר הכמעט נשכח הזה, שמגיע מתוך אלבום מצוין שנקבר על-ידי המבקרים לשווא, התנפץ על בסיס יומי בעולמי בחורף הקודם, וגלש בעצב אל תוך האביב. אין בו קצב, אין בו התפתחויות יוצאות דופן, רק לינאריות פשוטה ומעיקה של געגוע. סתם רגש בנאלי שכל אחד גם ככה מכיר. ובכל זאת.

רגע האמת –> 2:39: ההבהוב המקסים של הקול, בדרך לעוד יום שני של עיניים דואבות.

7
Bye Bye Bicycle :: Navigation


השנה החולפת היתה השנה בה היכרתי את אחד האנשים המופלאים ביותר בתבל, טאקי שמו. השותף האמריקאי-יווני שלי, נגן האבוב המוכשר בישראל, הכיר לי עולמות חדשים, שטחים שלמים שמעולם לא חשבתי שאתקרב אליהם – לצד אופטימיות וחום אנושי שאיש מעולם לא ידע לנפק בסביבה המוכרת לי. השיר השבדי הזה היה המנון הבית שלנו תקופה ארוכה. בצוותא רקדנו אותנו, בצוותא שמחנו על קיומו, בצוותא זעקנו אותו בקולי קולות בשעות מאוחרות בעיצומה של שבת, ובצוותא חלמנו אותו. הייתי מוכן לחזור אל ערבי האוכל והאוזו שלנו רק כדי לרקוד את כל זה מחדש כמו שלעולם כבר לא ארקוד.

רגע האמת –> 0:00: אווירת הפורנו וספינת האהבה השבדית מתחילה כאן ועכשיו.

6
Mirrors :: Hide and Seek


השנה הזו גררה עמה לכותרות כמה וכמה הרכבים ניאו-רומנטיים בחליפות צמר חומות ועניבות דקות, אשר רצו לחיות את תחילת האייטיז מחדש – ללא כל ורוד או טורקיז בעיניים. הטובה שבהן, לפחות בעיניי, היא להקת "מראות". בעיצומו של האביב התגלגל לרשת אוסף של הקלטות לא מלוטשות של כמה משיריה, ובהם גם זה. ללא קליפ, יחסי ציבור מסודרים או רצון מאורגן בהצלחה מיידית – הוא כבש אותי ואת כל מכריי הקרובים. הוא יכול להישמע קיטשי לרגע כאילו מדובר היה בלהקת בנים מן הזן הישן, אך מנגד הוא בעצם להיט חסר תקדים שמעולם לא הפך לכזה – ואולי טוב שכך. הוא רך כל-כך ובאותה השנייה מחוספס ועטוף בשברי לב מדמם אשר אינו יודע מנוח. חזרתי אליו יותר מדי פעמים, והוא שב אליי בעצמו גם כשלא ביקשתי. מעולם לא היה לי האומץ להשמיעו במסיבות, אך ניצניה עשתה את העבודה בעבורי די פעמים ואפשרה לי לנוע כאחרון הרומנטיקנים בצמוד לקיר, כאילו היה הוא הפרטנר שלי לחיים שלמים.

רגע האמת –> 3:05: מיליון מיילים רחוק כדי שאוכל לראות, ועוד בקול גבוה ומרוח שכזה.

5
Beach Fossils :: Daydream


על השיר הזה כתבתי כאן בשיאה של 2009, כשעוד מדובר היה בהרכב של אדם אחד בלבד. עם זאת, הוא יצא בגרסה מלוטשת יותר באלבום הבכורה של מאובני החוף הללו במהלך השנה הזו, וגנב אותי מחדש. לפני כחודש זכיתי לרקוד אותו בהופעה חיה של הברוקלינים האלו, האזנתי לכל מילה ומילה מחדש, על אמת, ושרתי גם את המנגינות כאילו היו למילים היפות בהיסטוריה. מדובר בריף הגיטרות האהוב עליי בשנים האחרונות, בלהיט הניו-יורקי שלי לשנה זו, ובפסקול הנכון ביותר להתרוממות רוח. בכל פעם שהלכתי לעיר ביום שקט כדי לסדר את מחשבותיי כשלא היה לי מה לומר ב-2010 – ידעתי שאני עושה זאת כשהוא מאחוריי.

רגע האמת –> 1:12: הפזמון האמיתי אינו כולל אף לא מילה אחת.

4
Motorama :: Ghost


מעולם לא חשבתי שבמקום הרביעי של רשימת אהבות כלשהי שלי תופיע להקה רוסית. מילא אוקראינית, אבל רוסית? ועוד מרוסטוב ולא מסנט פטרסבורג? אך הנה זה קרה. רוח הרפאים המעוצבת הזו של הלהקה הכי אנדרייטרד ברחבי תבל, או שמא הלהקה הכי פחות מוכרת שעל עולם האינדי הרחב להכיר, היא יצירה מזוככת של קצב ונשמה משדות קרח המכסים שדות חיטה במקומות רחוקים. בכל פעם שהתופים הללו פוצחים בהקשות, תחושה של בית עוטפת אותי. ובית אינו דבר מובן מאליו כאשר כל בתיך זמניים וכל חדריך הרבים רק מנסים לגעת במושג הבית הנשגב. המצילתיים נשפכים פה כמו סוכר על סופגניה, והעולם המנוכר – מתקתק כל-כך.

רגע האמת –> 0:25: השורה הזו, ההד הזה, התעתוע האמיתי והאימתני הזה.

3
Wild Nothing :: Summer Holiday


הרבה זמן לא היתה לי חופשת קיץ טהורה, כזו שבה ניסיתי לנוח ללא לימודי גרמנית או מבחני שפה בערים משונות באירופה. אולי בשל כך, באופן סימבולי, חופשת הקיץ של ג'ק טאטום נפתחת גם היא בלשונות מדוברות להן הוא אינו יכול להתנגד. כל ניסיון לשחזר את המקומות, הרגעים, הפעמים ושעות היום בהם האזנתי לנעימה הזו יעשה עוול לזיכרונותיי. זכורה לי פעם אחת מיוחדת שבה ישבתי במרפסת חדרי בירושלים, בהיתי בעץ הירוק המתחדש והגדול רוקד ברוח, שתיתי יין ונתתי לחגיגה הזו להתנגן לפחות עשר פעמים ברצף. אני שמח שנפל בחלקי להתאהב בכל פינות השיר הזה, לחלום עמו את הקיץ הנעים הבלתי מושג ולתת לו לנצח מתי שמתחשק לו. חצי שנה הוא איתי – ועדיין לא נמאס לי.

רגע האמת –> 2:34: קולות הרקע העצמיים של ג'ק טאטום הם הדבר הכי חמוד ופשוט שהיה לתבל להעניק לנו השנה.

2
Foals :: Spanish Sahara


ישבתי על השטיח ובכיתי. בכיתי כמו ילד, כי ידעתי שהחורף – על צורותיו וצבעיו השונים – הגיע. הייתה זו האזנת בכורה דרך רדיו 1 הבריטי, שהוחלפה במהרה בווידיאו המתאים ביותר שיכול היה להיווצר לשיר הזה. השבוע ההוא בפברואר, זה שחלף בקצב של צב, ומרט את כל שערותיי עד שנאלצתי לנוח לרגע עם הספרים, הרשימות, החלומות והתהיות המחודשות, אותו שבוע מייאש בו אינני רוצה להיזכר לעתים, חושמל על-ידי יאניס פיליפאקיס, סולן Foals, שהתהלך בנחת במדבר הקפוא הזה באחד הפיורדים הצפוניים. קשה לי לנתק את תמונתו מתמונת החלום שהוא בנה לי, זה הקודר, המדכא והמאיים שאותו אני חי לעתים גם כיום – על השלג מתחת לבית. שם, אתו, הכל החל.
השבוע סוף-סוף זכיתי לראות את הלהקה המצוינת הזו בהופעה ביחד עם נטלי ורעותה. כשהם החלו לנגן את השיר החשוב הזה, לא ידעתי למה לצפות. ארבע דקות בתוכו, התפרצתי בידיים משולבות, ובכיתי ללא שליטה – שוב, בצורה הבנאלית ביותר. ניסיתי לעצור, ולא הצלחתי. אחר כך הסתבר שגם נטלי חוותה זאת בצורה דומה. כנראה שזו הבנייה, ההתגברות המתואמת, ההתרוממות השברירית הזו מעלה והקונוטציות שהשיר הזה מסוגל לרתום לצדו. בסופו של דבר, כולנו צועדים אל תוך הערפל במיליון דרכים מלוכלכות.

רגע האמת –> 4:12. זהו. די.

1
Memoryhouse :: Lately


ב-25 בפברואר סיפרתי כאן את סיפורו של השיר היפה ביותר שחדר לתוכי באותם ימים, מבלי לציין את שמו או את שם האמנים האחראים לו – פשוט כי התבקשתי שלא לעשות כן על-ידי מי שהראה לי את האור. זה אמור היה להישאר השיר של שנינו, כך סיפרו לי אז, ולכן התמדתי. השמעתי אותו פעם או פעמיים לבלישה בזמנו, ניסיתי להסביר לו מה זה עושה לי כל זה, אבל בשלב מסוים פשוט מאסתי בכל ההסברים. נשארתי ישוב עם עצמי, שוב ושוב, בכל פעם שבה רציתי לשבור את עצמי קצת יותר – והאזנתי לו. הוא הפך לתקווה המשונה שלי, להבנה הברורה לפיה לאחר כל נפילה – כעוף חול עמוס נוצות אותן בחרתי בעצמי, אני ממריא מחדש למקום אחר. ובאמת שהצלחתי להמריא, תוך כדי שינה אולי, למקומות אחרים.
כעת, מרחק עשרה חודשים מן הנדר ההוא לצד חלון המייספייס הפתוח, אכסניית הזיכרון (ששמה לקוח מאלבום המופת של Max Richter), כבר עומדת על סף אלבום ראשון, שיריה זוכים לחשיפה מוגברת ואני מכיר מעט יחידי סגולה אשר ראו את הפלא בהופעה חיה. לפתע, הזוג שמרכיב אכסנייה זו מתרומם בעצמו, מספר בריאיונות על חייו המוזיקליים, על חלומותיו, על משבריו ועל כמיהותיו הקטנות ביותר. בשלב הזה אתן לכל זה דרור, כדי שאוכל לחוש רגוע יותר. הנה, הוצאתי את זה מתוכי. קחו את זה בכאב.

רגע האמת –> חפשו לבד.

מקומות 30 עד 16 להורדה
מקומות 15 עד 1 להורדה

שירים לעמידה במקום

בכל עיר זרה בה הסתובבתי בחיי, יצרתי לי פסקולים לצעידותיי השונות. בפרייבורג נהגתי לספור את צעדיי לפנות בוקר לפי קצב מסוים של The Cribs אותו בחרתי מראש, בניו-יורק נהגתי לרוץ בעיניים עצומות בין השאטל לסאבווי מתחת לאדמת תחנת הגרנד סנטרל עם BRMC בדיסקמן, וברייקיאוויק רקדתי לקולותיה של הרוח ביומי הראשון בה. פה בהמבורג אני מסגל לעצמי תכונות חדשות של עמידה במקום. על כן, אין לי ברירה אלא לעמוד במקום עם משהו באזניות. בשבועיים האחרונים, כל עמידה וכל המתנה לרכבת כלשהי כוללת לרוב את השיר הנהדר הזה:

Parlovr הקנדים האלה, שיזמו במו ראשיהם את הקליפ שלעיל (אחד האהובים עלי בשנה החולפת), מגדלים שפמים כשמתחשק להם ואוהבים לספר על אהבתם הגדולה והחברית האחד לשני. לפני עשור הייתי מתקשה להאזין לאלבום כשלהם, על שלל הניחוחות האמריקאים הטמונים בו עמוק עמוק, אך כנראה שהשתניתי מאז גיל 17. מצאתי את עצמי השבוע עוצם עיניים ליד מכונת החטיפים המלוכלכת של תחנת רפרבאן, אחרי עוד הופעה נהדרת, מאזין לשלישייה הזו – וכמעט שפספסתי את הרכבת בגללם. ברגעי הקרים והבודדים ביותר בעת האחרונה – הם היו פה בשבילי במלוא עצמתם הכנה, ועל כן חב אני להם את תודתי.

Parlovr :: Pen to the Paper
Parlovr :: Archy & Mehitabel
Parlovr :: Speech Bubble/Thought Cloud
האלבום המלא והמהנה

העמוד הבא :: העמוד הקודם