ארכיון הנושא 'דור העתיד'
מלנכתון

זה לא הוא

בפעם השלישית בחיי קראתי היום את השורות המתארות את עריפת ראשו של מיכאל קולהאס. האוטובוס שבו נסעתי היה ריק לגמרי, והנהג האיץ לפתע כדי למנוע ממני את ההגעה אל השורות האהובות האלו. שורות קצרות המסיימות את מסע הנקם הארוך והארור של סוחר הסוסים הגרמני בן המאה ה-16. כשירדתי אל המדשאה הגדולה, זו שמוצפת תמידית בזריחת חמה רחבה, נותרתי דומם לרגע. הספר הזה נשאר בידי, ואלף זיכרונות הציפו אותי בשלוש שניות. כ-333 תמונות בשנייה שסינוורו אותי ללא רחם.

ראיתי מדרגות, עמודים ירושלמיים, עצי חרוב, אדניות עם עשבי תיבול, עגלות של תינוקות, אמהות צעירות, כובעי קש, טילון, ספסל בגן ציבורי, ערפל, עננים סגולים, קקטוסים, בתים ערביים, סוסים חומים, סוסים שחורים, סוס לבן, תירס, פירות טרופיים מוזרים, גרבי צמר, עלי גפן, שקיות תה, נהר גדול, כבשים, אוניות קטנות, ספינה גדולה, אגרוף, היפופוטם, בגדים שחורים, גזירי נייר, בקבוק פלסטיק ישן, ראש של גתה, ראש של שילר, ספר צהוב עבה, אצטרובלים מנופצים ושקיות דקות של מים שיצאו מהן כל חיים. ראיתי הכל, ובלבה של השמש הגוססת הזו – קפאתי.

כל הזמן הזה Holy Other ליווה אותי. הבריטי המדובר, צעיר ממנצ'סטר שעבר לברלין, חושב שהוא עושה Witch House, אבל הוא רגיש מדי לעונות השנה, ולכן זה לא הכי עובד לו. באחרונה הוא הוציא EP בשם With U בלייבל – שימו לב – Triangle, והוא אחת מיצירות הז'אנר הטובות ביותר שהוקלטו עד כה, לטעמי. את המורבידיות המעיקה אך הנדרשת הוא החליף בסקס אפיל של לווית זמר סול, ואף שהוא מסוגל ללוות עריפת ראשים גרמניים כאמור, הוא רוצה גם לחבק. לחנוק לרגע. ולחבק. בימים האחרונים הוא גם נושך אותי בברכיים בכל פעם שאני מנסה לעוף. וזה בכלל מרגש.

Holy Other :: Touch
Holy Other :: Yr Love
Holy Other :: Feel Something
ה-EP המלא והמעולה

Touch yr love, feel something

מחר הוא רק עוד יום

התחלתי להתגעגע לגרמניה. לראשונה מאז חזרתי אני מסתכל על תמונות האביב של העיר שעזבתי, ותוהה איך חיי היו נראים אם הייתי נשאר שם. סביר להניח שהייתי מסתובב ברחובות המלבלבים ככאב הראש שלי, הייתי חוצה את בית הכנסת החרב בפעם השלושת אלפים בדרך להופעה של Friendly Fires, ואני יודע כי דבר לא היה מזיז אותי מתחושת הזחיחות הקלה הנקשרת מיידית לכיבוש. כיבוש הרגש את התבונה. לסינג צדק, כאדם חדש אני יודע להבחין בין טוב לרע, אני בוחר בקלות את שאני רוצה – מתוך שיקול דעת כלשהו, ובכל זאת. רק לחשוב שבזמן שאני צועד בשמש יש שמנסים להבין את הדממה שעוטפת את חייהם בדרך לעוד הגשמת חלום, זה אינו עניין פשוט.

בימים האחרונים אני עומד בתחנות האוטובוס השונות של רחוב אלנבי התל אביבי, ממתין. מחכה שדבר מה מסעיר יתרחש. את הגשם של שבת פספסתי בשל שינה ארוכה מדיי, אך את השמש של ימי החול אינני מפספס – והיא זדונית. אני מביט בצועדים אל חוף גאולה כמי שרק היה רוצה לבוא ולצלמם, נוגעים בגלים, משתכשכים בפינות תשוקת הקיץ המתממש – ומיד אני נאלץ להוסיף פסקול לכל זה. למזלי, הפסקולים רבים. חלקם, או לפחות אחד מהם, מגיעים מבחור בריטי אחד המכנה את עצמו Chad Valley, אבל שמו האמיתי הוא הוגו מנואל. בחיי שהוא שווה את השורות הבאות.

מנואל הוא צ'ילווייבר כמו שכתוב בספרים. הוא מצליח לאגד אל המחשב שלו את כל הכמיהה הפוטנציאלית לים שקיימת בבחור שאינו רואה ים מספיק. הוא מגיע מאוקספורד, ולאחרונה אפילו הופיע בסוג של ערב ביזאר עם המוני סטודנטים מהאוניברסיטה המפורסמת של העיר – בעודם לובשים חליפות מיותרות. מוזר לחשוב שהוא ניגן את כל הלהיטים הלא קיימים שלו, לאנשים שבעבורם להיט הוא חפת מסוגנן. על כל פנים, הייתי מוכן להיות כפתור בחולצתם המגוהצת כשהם הזיעו לתוכה בעוד מנואל ניגן ברכות. ה-EP החדש של הבחור הזה, Equatorial Ultravox, מגדיר מחדש את גבולות המונח נער הפוסטר של הז'אנר ולוקח את Washed Out למקומות רקידים שעושים לי חשק לצאת ולתקלט שוב. טוב, בעוד שבועיים זה יקרה עוד פעם, אתנחם בזה.

Chad Valley :: Now That I'm Real
Chad Valley :: Shell Suite
Chad Valley :: Fast Challenges
ה-EP המלא והמעולה

הינדמית כבר לא ילד

ישנן שעות קטנות של ערב, שבהן מותר גם לי לשחק בזיכרונות מודחקים. אני מקרין בהן הס ירושלמי נשכח, כזה שבו מוזיקה עוד היתה מתנגנת אל תוך קו הגבול העבה שבין מדבר לבין ארץ מוריקה, במרפסת הקטנה ההיא מול השכנים הרדומים ההם. לא רחוק מהשכן הדתי הנוחר, נוכרי הייתי בביתי, רץ בין חדרים לצלילי סונאטת העוגב האימתנית של פאול הינדמית (האיש שכתב סונאטות לכל כלי הנגינה התזמורתיים, כולל טובה) – מוודא כי יש חיים בהם. בשעות הקטנות האלה אני מנסה להבין דברים גדולים, אך בסופו של דבר חותם ברגעים קטנים של אושר. לרוב, מקורו בהתגלות מוזיקלית. פעם הינדמית, ופעם זהו עוגב של אחרים.

קראתי היום פסקה קצרה, שבה ניסו להסביר באופן יבש למדי את יכולותיה של להקה כלשהי. "סביר להניח כי הזמן שהוקדש לעיצוב עטיפת ה-EP שלהם קצר מזה שתצטרכו להקדיש לשיריהם כדי שאלה יחדרו אליכם", נכתב שם, ואני שוכנעתי. החלטתי לתת לכל זה להקטיני, להתרומם על חשבוני, על חשבון הזמן שלי. והנה הגיע ערב, ועמו שעות קטנות – ולהלן פלא: Phantom Vibration מנצחים על תזמורת המחשבות שלי בהיגיון. היגיון שרובו רגש בלתי נשלט.

הצמד הזה מגיע ממינסוטה, חבריו – דניאל קלינטון-מקוזלנד והנרי מקמן – הם רק בני 19, נראים כמו ילדים, נשמעים כמו ההורים שלכם. הם לקחו את Beach House המופלאים, רוקנו אותם מהקצב, הפשיטו את האורגן, החליפו אותו בצליל עוגבי יותר, ויצרו מפלצת דרים-פופ שעלולה להתיך לבבות אבן. לפני כמה שבועות הם שחררו בחינם לרשת את EP הבכורה שלהם, Kids, ונדמה כי אם רק ירצו – הם מצאו לעצמם עתיד. אני מביט בתצלומיהם המשונים, שיכולים היו להישלף מספר מחזור בתיכון (ואולי באמת משם הם נלקחו – הנה, הסתכלו שוב) – ואני מתקשה להבין: איך ייתכן שאלו הם האנשים שעושים את הדבר הזה? וכיצד זה אפשרי שהילדים האלה שורפים את אצבעותיי כך?

Phantom Vibration :: Gilded
Phantom Vibration :: Glowphite
ה-EP המלא והמבטיח

אני בידיה

לפני כארבעה חודשים, ב-14 בינואר, הקדשתי לילה שלם למיטב אלבומיהם של Broadcast ביחד עם חברתי האמריקאית הטובה מוריאל. בשעות אחר הצהריים של אותו יום התקבלה הבשורה העצובה, לפיה טריש קינן, סולנית הלהקה הבריטית הזו, הלכה לעולמה בגיל 42 כתוצאה מסיבוך בדלקת ריאות שהחלה בכלל בשפעת חזירים. קינן היתה הסולנית הראשונה שאהבתי בחיי. לפני שהיכרתי אותה ואת להקתה בתיכון, לא הייתי מסוגל ליהנות מזמרות דומיננטיות, ואת הסיבה לכך אינני יודע לזהות עדיין. ייתכן והיא קשורה למורשת הרוק הבריטי עליה גדלתי, אשר לא היתה משופעת בזמרות משובחות.

מאז האלבום הראשון של ברודקאסט השתניתי מעט, הסתפרתי כמה פעמים והתאהבתי פעם אחת, וכיום אני אפילו שוקע בקלות אל תוך אלבומיהן של זמרות כאלו ואחרות. כבר התגלגלתי במורדות חיפה עם Pram, דהרתי ברכבות כמו כולם עם The Knife, רקדתי בסלונים עם Those Dancing Days והשתזפתי על גגות קופנהאגן עם Fallulah. כעת נדמה שהגיעה שעת הפריצה של גברת חדשה לעולמי – וכמו שזה נראה כעת, גם לעולמם של רבים אחרים המאכלסים חדרים במערב. קייטי סטלמניס, זהו שמה, והיא אינה לבד אלא חלק מההרכב הנפלא Austra.

אומר משפט אחד פשוט למדי: Feel it Break, אלבום הבכורה של השלישייה הקנדית בתמונה שלעיל הוא מעולה. הדבר הראשון שקופץ לראש כשמאזינים לו הוא שבעוד כמה חודשים כל הסיפור הזה יהיה גדול יותר מסכום חלקיו. הקול של סטלמניס, שבכלל מזכיר לי את מארק גריני מ-JJ72, שובר אותי עוד בטרם אני מדבר על כמות הלהיטים שרצה פה (לבחור מה להעלות לכאן כמדגם מייצג פגע בי באופן אישי). לרגע היא זמרת פרוג-רוק מזדקנת, בשנייה אחרת כל עולמה הוא מלודרמטי איסלנדי, ולפרקים זוהי פלורנס ומכונתה. אחדול ממילותיי, ואפנה את הבמה:

Austra :: Darken Her Horse
Austra :: The Future
Austra :: Lost It
Austra :: Beat and the Pulse
האלבום המלא והמגה מעולה

מהר, לפני שהקיץ מגיע

לא הרבה ידוע לי או למישהו בכלל על מסיבת ארוחת הערב עם האורות השחורים. כל שידוע הוא ש-Older Together הוא השיר היחידי שלהם שניתן למצוא באינטרנט, שהוא מצוין, שהקליפ שלו מגניב, והוא מתאים התאמה מופלאה לרכיבת אופניים אורבנית בשעת לילה מאוחרת.

על רכיבת אופניים אורבנית בשעת לילה מאוחרת אני יכול לכתוב עוד הרבה דברים טובים. עם זאת, בניגוד לשירים, אני לא יכול לצרף פשוט לינק בסוף הפוסט שבעזרת לחיצה עליו תוכלו לחוות את החוויה במלואה. ולכן, תאלצו לעשות זאת בעצמכם. לשם כך תצטרכו: זוג אופניים, זוג אוזניות ואייפוד עמוס מוסיקה, שעת לילה מאוחרת, רצון מסוים ללכת לאיבוד ברחובות שמעולם לא הייתה לכם סיבה להגיע אליהם. ערבבו את כל הרכיבים והוסיפו קורטוב הרפתקנות לפי הטעם, הגישו בטמפרטורת החדר ותזהרו ממש לא להדרס, בבקשה.

Black Light Dinner Party – Older Together

מכיוון שבארבע וחצי דקות אי אפשר להגיע נורא רחוק, אצרף גם את השיר הבא, של שיט רובוט, ובו הוא והבחור מלהקת המופת הוט צ'יפ שרים על אובדן הסבלנות באופן שיגרום לכם לכמיהה לעוד אלבום של אותם ההוט צ'יפ.

Shit Robot – Losing My Patience (feat. Alexis Taylor)

לילה בחיפה

חיפה היא עיר עמומה. כשאתה מספר כמה עובדות אודותיה לזרים אשר מעודם לא ביקרו בה או בישראל, היא נשמעת כמו סוג של גן עדן מקומי. עצים רבים, רכבת תחתית, תחבורה בשבת, ים, שמש בקיץ, קצת יותר גשם בחורף, קבוצת כדורגל מצליחה, חומוס שכזה, טחינה שכזו, מזון לא כשר – כל אלה יכולים היו להפוך את סיפורה לקסום. אבל כל זה לא ממש עובד. ואינני מדבר כעת על הפגמים הרגילים של חיפה, עליהם כבר כולם שמעו או צחקו. לעיר הזו יש פגם גדול הרבה יותר, כזה אישי – הנוגע אליי. היא אינה מצליחה להתחבר לשום דבר לו אני מאזין. היא פשוט לא נשמעת לי יותר כמו שום דבר. בעצם, לרוב היא נשמעת לי כמו קול המוסיקה, התחנה שתמיד פתוחה פה בחדרי הישן כאשר אני הוא זה שישן בו.

אבל אינני פה כדי להתלונן, כי בכל זאת – אני עושה מאמצים רבים לחבר את המציאות הזמנית הנוכחית אל הרמקולים הלא קיימים שלי. כך, בנסיעה מהירה באוטו בין רחובות מתרוקנים לאחר ניצחון משמים של קבוצתי האהובה, שוב התעוררתי עם אותו שיר שגם ככה ניצח עליי כמה פעמים השבוע. הפתיח המופלא של Dance the Night Away של Colleen Green המגניבה אמור היה להוביל לעוד שיר גאראג' סטנדרטי, אלא שאז ההרמוניות המופלאות שפועלות בו לאחר שניות מסוימות זרקו אותי אל ממלכות שוגייז ידועות. נו, כן, לו-פיי בנות נעשה שחוק כמו תמונות של גלים שחורים שהודפים בתים יפניים – אבל לעתים הקסם הוא הרסני לי. ה-EP הזה, Go Green, הוא חיפה של ימים אלו. והסיבות הן רבות ופשוטות, גם אם הן לא לגמרי מובנות מאליהן.

Colleen Green :: Dance The Night Away
Colleen Green :: Green One
Colleen Green :: Y Do U Call Me
האי.פי המלא והנאה

טורו אמאש'ך

כולם מתלהבים בכל רגע ורגע מן האלבום החדש של Toro y Moi, ורק אני לא יודע. את הצ'ילווייב שלי אני אוהב שברירי, ולא כזה שבטוח וגאה בעצמו ומנסה להיות עליז ומסיבתי לגמרי. אני אוהב את הספק שקיים בז'אנר הצעיר הזה, את תחושות החמיצות בפה וסנוור העיניים שמהן הוא בנוי. אני פחות אוהב את אווירת הפורנו הרך/ ספינת האהבה/ הנהנתנות שהחלה משתלטת על מוחותיהם של כמה מיודעי הדבר, ע"ע צ'זוויק בונדיק (הוא טורו אי מוי). את הנוסטלגיה הצ'ילוויבית המדומה אני מעדיף לזרוק אל שנות השמונים והתשעים וקצת פחות לסבנטיז.

ובכלל, אם כבר לעוף על החיים – מהלך מגונה בפני עצמו – הרי שעדיף לעשות זאת בתוך המים ולא על גבי יאכטה. כך בדיוק זה מרגיש בשיר הכוח הפנטסטי של Colour for a Rebel הבריטי. הבחור הזה מבקש תרומות בכל מיני אתרים שהוא מפעיל, אז הערב, לאחר שהאזנתי ללהיט הלא מלוטש שלו הנושא את השם Haze (קלישאה שכזו, כן), השקעתי 2 פאונד בשיר המדובר. מאז, פחות או יותר שעה ככה, אנחנו חיים בתוך לופ שיסתיים כנראה באיזו מסיבה שבה אשמיע אותו להנאתי. כן, כן, ביחד עם Toro y Moi גם כן.

Colour for a Rebel :: Haze

העמוד הבא :: העמוד הקודם