ארכיון הנושא 'דור העתיד'
קאם און פיל דה נויז

אנגליה עולה באש, נשרפת בסיוע שלל הלוגואים הישנים של אואזיס שגזרתי לפני 16 שנה מהמלודי מייקר ותליתי ברחבי החדר שלי. אם האש האנגלית הזו תיעצר בדרך כלשהי זה יקרה רק כיוון שיתחשק לי להתפשר ולהסתכל על אנגליה חצי שרופה.
לאור העובדה שאת כל נעוריי העברתי כאנגלופיל אדוק, בדיוק כמו כל חבריי, אני מתבייש לומר שמעולם לא ביקרתי בה. לא בנוריץ', לא בלסטר, לא בבריסטול, לא בליברפול, לא במנצ'סטר ואפילו לא בלונדון. כשהזכרתי זאת לרעותה השבוע בביתה, היא אמרה שזה כנראה לא חשוב לי או מעניין אותי. מיד נעמדתי על רגליי האחוריות כדי להתעקש ולתרץ, להסביר ולקשקש – אבל בתוך תוכי הבנתי שגם אם היא אינה צודקת ב-100%, אז לפחות ב-50%. איפשהו, נכון לעכשיו אנגליה לא חשובה לי. כי אמנם מרבית השירים שאני יודע לנגן על הגיטרה נולדו בה, ואמנם כל נעוריי מבוססים על סולניה, ואמנם את מרבית בגדיי אני מקבל ממנה, ואמנם אני עדיין נמס בכל פעם שאני מריח מרמייט על חמאה – אבל כבר כמה שנים שלאנגליה אין מה להציע לי. מרבית להקותיה החדשות משעממות אותי, ואני גווע. וזה לא שאני חולם על איזו מדינה אחרת. פשוט גם עליה אינני חולם.

ובדיוק בשל כל הסיפור הזה, כשאני כן שומע להקה לונדונית חדשה שמצליחה לגרום לי להאזין אפילו לשיר אחד שלה כמה פעמים ברצף בין המדפים הצהובים לירוקים בקומה 2 בספריית הר הצופים – אני חייב לרטוט, לפחות מעט. הנה, אלה SPLASHH, חבורה של אנגלים, נראים בני טובים שמשחקים אותה – כמו תמיד בימינו – אבל יש להם שיר אחד שלא יכול היה להיכתב, לא כל שכן להיות מושר, בשום מקום זולת המקום שממנו הם באו. לא שהייתי שם, אבל ככה זה מרגיש.
לחבורה הזו אין עדיין אלבום, הם כנראה רק עובדים עליו בימים אלה שבהם הם משחררים סינגל חדש בהתרגשות גדולה מצדם, ונראה לי שגם כשיהיה להם אלבום הם לא יהיו גדולים כל כך כדי שהעולם ישתולל. ובכל זאת, מהצליל הראשון של All I Wanna Do הזה שלהם, שהוא בכלל הדבר הראשון או השני שהם שחררו לעולם, אני הייתי שלהם. כי בפשטות לא מוסברת נולדים להיטים אישיים קטנים, ובמורכבות די ברורה – אני רץ בחזרה לאנגליה ונדבק לגבה. אני מעריץ את להיטיה יותר מכל להיטי הפלנטה.

SPLASHH:: All I Wanna Do

SPLASHH :: Vacation

SPLASHH:: Washed Up

טיפות ראשונות של ירושלים

פתאום היה רעם קטן, ואז פתאום החל גשם כזה, גשם קטן שדלף כמה דקות, אולי עשרים, אולי עשר. וזה הספיק. הספיק כדי לעורר עשרות נימים של חשק לפיצוצים בשמיים, כמו הבומים העל-קוליים בשמי חיפה בילדות – אלה שהרעידו את כל השמשות ולימדו אותי היכן אני חי. אמצע סתיו ישראלי הוא הזמן שלי לחלום חלומות גדולים, לנתק את עצמי מכל הדברים שהנחתי מאחור מבחירה או שלא, ולהתבונן בכל הטוב שאספתי בסיבוב הנוכחי שלי בעיר הזו. סיבוב שני, אחר, לא מיוחד יותר, פשוט אחר. סיבוב שקט של התבגרות, בלי חרקות בשכונה – עם הרבה ערק בידיים ורעד ברגליים. כי הקדושה שהמצאתי מחייבת.

ירושלים הנרטבת הזו דורשת ממני יותר. היא מחייבת אותי לטפס ברחובות מוצלים עם תיקים כבדים יותר על הגב – ובמקביל למצוא לה שירים עגומים, מעייפים יותר, כדי שנוכל לבלות את לילותינו יחד בהרמוניה דוממת. לכבודה, או שבעצם לכבוד הסתיו שהחל הערב, אני מקדיש את השירים המופלאים של Tashaki Miyaki, צמד Dream-Pop או שמא Beach-Pop מייסר שמגיע דווקא ממקום קליל יחסית כמו קליפורניה. החן שלהם טמון ברובו בצליל הסמיך, המסורבל משהו, שמרגיש כמו הסוף האולטימטיבי של משהו, כנראה של מאות אלפי קייצים שאיש לא בחר מעולם שייחלו ואיש לעולם לא יחשוב שיסתיימו. ובכל זאת, הם נעלמו, עם כל השמש הגדולה שלהם.
את האפקט הזה משיג הצמד מלוס אנג'לס עוד מבלי שיהיה להם אלבום אחד ביד, עם שורה של הוצאות אינטרנטיות כאלה ואחרות, ובהן אלבומי קאברים (וקאבר אחד נהדר במיוחד ל-INXS). הייתי אומר שאני יושב דרוך ומצפה לבאות, אבל סתם אתאכזב בסוף. אז אני נהנה ממה שיש.

Tashaki Miyaki :: City

Tashaki Miyaki :: Best Friend

Tashaki Miyaki :: Tonight

Tashaki Miyaki :: Hollywood Forever Cemetery Sings

הבנדקאמפ הנפלא שלהם

כשממתינים לרעמים

אני רועד מקור. אני רועד מקור ויש לי סחרחורת קלה של תחילת סתיו, של קריאה נמרצת של טקסטים איטיים להחריד, של בקרים שמתחילים מוקדם מהרגיל, של לילות שחורים קטנים שרקומים בחוטי צבע שמצאתי בקיץ האחרון ושל שתיית בקבוק מרטיני שלם בעצמי אמש. על כל פנים, גם אם הייתי בוחר להתייחס לכל ההתפתחויות האלה בצורה שלילית מסוימת, הייתי נכשל מעט שכן אין לי זכות להתלונן על דבר. מאז יום שבת שעבר אני נכנס למיטה, למיטות, וכעבור כמה שעות אני פוקח עיניים מבלי לזכור כלל באיזה אופן נרדמתי. כי אין לכך כל משמעות. מה שאני כן זוכר בכל בוקר זה את השיר שפתח את ניסיונות ההירדמות שלי – אך במקביל גם עצר אותם ביופיו, האט אותם בייחודו.

כבר שבוע שעל רקע Motorama אני גם גונז לעצמי באהבה גדולה את אלבום הבכורה של Halls, הוא סם הווארד הבריטי. בחור צעיר, בן 21 בערך, הוא הווארד הזה, ולמרות זאת כל כולו גבריות מרוסקת לרסיסים – של ביטים, מלודיות, שירה כבויה ומסעות בין שלוליות חצי קפואות. האלבום שלו, Ark, נע כל כולו על הציר המדכא של ג'יימס בלייק והרכבי Glitch מתחילת העשור הקודם, הוא חשוך, מייסר ומרכך לי את הלילות ואת הימים האחרונים, במיוחד במוניות השירות הצפופות, בזמן שגברים גדולים מצמידים את ברכיהם לשלי בלית ברירה אחרת.

אלא שהאלבום המלא אינו הסיפור כאן. הדבר הגדול האמיתי ש-Halls הביא לעולם הוא בכלל שיר אחד בודד, White Chalk, השיר השני באלבום, זה שלכבודו הייתי שותל מאות אלפי אלפי שיחי ורדים רק כדי לגזום את הפרחים ולהניחם על לפתח ביתו של הווארד לכשיזדקן ואיש לא יזכור מה הוא עשה לי עם הפסנתר והקול שלו. אני נוטה לגרנדיוזיות לעתים, ולאור זאת אינני מסוגל לעצור את עצמי כעת מלומר שזהו אחד השירים היפים ביותר שהוקלטו (וגם צולמו) בשנה הזו. אני בטוח שבמקום כלשהו בעולם יש מישהו שמשוכנע שזהו השיר היפה ביותר של 2012, ואם יש אדם כזה – אני אתקשה להיאבק בו.

Halls :: White Chalk

Halls :: Roses for the Dead

Halls :: I'm Not There

האלבום המלא והמעולה

סתיו ימי הביניים

כל כך הרבה ברושים התפזרו להם כניצבים בסיפור חיי החדש. בין הפוסט הקודם לזה הנוכחי הספקתי לארוז 15 ארגזים בבגדים, ספרים, תקליטים ועולמות קטנים שלמים בני עשור לפחות, ועזבתי שוב את תל אביב כדי לחיות את חיי החושך והאור האמיתיים בירושלים ההיא. אותה עיר שהעניקה לי בעבר פעמונים זדוניים מחוץ למרפסת אחרת, שאחזה בי מעל גיא בן-הינום עם פיסות השלג שלה, שטלטלה את ימיי לפחות פעמיים – כפי שאף מקום אחר לא נהג בי קודם לכן. שבתי אליך, ירושלים, כשידיי השזופות מכסות את עיניי כלא מאמין לכאורה – זה אשר המום מצעדיו במעלה הגבעה, אך גם כמאמין גדול – כמי שצלח את ירידתו המדודה מהתל החולף.

והימים היו בסימן הלילות, אלה הקרירים והייחודיים, המבשרים את התקרבותו של רגע חדש – רגע מכונן שעומד להכות בי. גל חדש של אהבה שלא ידעתי נחת עליי, ולצדו המתנה משונה לבאות. בשבוע הבא דנמרק וגרמניה, בעוד שלושה שבועות ספריות וערימות כתבי עת. לאור כל המעברים החדים האלה, קצת התקשיתי באחרונה להבין מה אני, היכן אני – וכך, גם איזו מוזיקה נכונה לי. דבר לא ריגש אותי לבד מכמה שירים בודדים שעוד אכתוב עליהם רבות בחודשים הקרובים, אך הכל השתנה בסוף השבוע האחרון. למעשה, מסוף השבוע האחרון – שוב יש לי בית, עם מרפסת, בין עצים, על הרים, גדוש תמונות ומצבי רוח, כמו שצריך.

ובתוך כל זה, מצאתי את הכיף הירושלמי הראשון שלי. קוראים לזה Suburban Living וזה שייך לבחור בשם ווסלי באנץ' מווירג'יניה. הבחור הזה לוקח כמה מוטיבים שגורים מאהוביי המוזיקליים האחרים, נאמר Wild Nothing, ומשגר אל החדר הזה שלי כבר כמה ימים כמה להיטים נעימים שעשויים להתגלות כגדולים – אם רק ירצה השם. אני מוכן להשתכר לצדו פעם בכמה זמן, כדי להתחיל מחול חדש שכמותו עוד לא ידעתי אף פעם. אני מוכן להתרגש מססמאות הנעורים הקלות שלו, כי גם כאשר אינני מתאים למקום שבו אני נמצא, אני מתאים למקום הזה יותר מאשר למקומות אחרים. זוהי נחמה קטנה, זהו שיר נפלא.

Suburban Living :: I Don't Fit In

Suburban Living :: Give Up

Suburban Living :: Float in Clouds

ה-EP הזה, שעושה לי את הערבים האחרונים, להורדה

3:58, מיד כשנרדמת

כבר כמה שבועות שאתה זקוק לחושך הגדול באמת, ההוא שמגיע אחרי שכולם כמעט עוצמים עיניים לבד ממך, ואתה נותר לבד. בכל בוקר מחדש אתה מלקה את עצמך בין שלושים לארבעים פעמים על כך שהלחיים שלך מסרבות להידחק מטה כדי לתת לאור כלשהו לפרוץ. אתה צובט את עצמך בנוהל משונה על מושבי אוטובוסים, בספסלים האחוריים – שמהם העולם נדמה מוחלש יותר. אתה עייף מבחירה, עייף כפי שלא חשבת שתוכל להיות שוב, אבל אתה שורד. אתה רץ מנקודה אל נקודה, בין התרגשויות אמת לכאלה שעליך לברוא בידיך בלבד. אתה כנראה מתחיל להבין שאת מעט העצים שאיש עוד לא ניסר מתחת לחדרך תחליף תכף ומיד באילנות בהם איש לא נגע מעולם. אתה תסיר גלויות מקיר אחד, תתקע גלויות בקיר אחר, תלחץ את כפות ידיך על ארונות חדשים, על קירות צהובים שנמוגים אל תוך שכונה עמוסה ודוממת, אתה תרחף. למעשה, כל הזמן אתה מרחף. כי כשאתה יושב על אדנו של חלון אחד, היא יושבת על אדנו של חלון אחר באותו זמן בדיוק – ולעולם אתה לא תיפול. ואם תיפול, אז לפחות סוף סוף תיפול.

אולם אם לא תיפול, אתה תעשה את הכל כדי להתכונן לנפילה הקרובה. ולעתים, כל ה"הכל" הזה יסתכם בעצם בניסיון להרחיב את גבולות השפעת המוזיקה עליך. אתה תחפש בנרות את העטיפה הנכונה, זו שבה יופיעו בחור ובחורה צעירים, רזים, אפלים, מרוחקים זה מזו, קפואים על גבו של נהר כפור שלם ולא רחב בצורה מיוחדת. את המעילים שלהם אתה תחליף בקולות החבלה הזערוריים שייצרו הגיטרות שבידיהם, ואתה תשעין את כל משקלך על הקרדום שהונח מעל לראשו של אחר. ואז, בפשטות מופקרת ממש, רגע אחר רגע, דקה אחר דקה, שיר אחר שיר, כל האמת תטפטף על כתפיך כדם הבקרים הלא נגמרים ונטולי הצל.

לאור כל זאת לא תהיה לך ברירה אלא להתיישב ממושכות עם שני האוסטרלים, ג'ימי קריצלר וטרה גרין, שמכנים את עצמם White Hex. הם ינסרו עבורך שולחנות עבים שעליהם תניח את כל הספרים, הצלחות, הבריקדות וזרי הפרחים. הם יטענו שהם חמימים, אבל יידעו מספיק טוב כי כל חמימות שכזו היא בפועל החורף הטוטאלי. המיני-אלבום הראשון שלהם, Heat, שיצא באחרונה על 12 אינץ' כולל שישה שירים בלבד, שנולדו בכלל בברלין – השם ירחם – אבל כל אחד מהם הוא התגלמות התשוקה. התשוקה לברוח, להיעלם, להיברא ולגווע מחדש. בכל שניותיו הוא יאותת לך כי חיים שלמים אורבים באופק.

White Hex :: Holiday

White Hex :: Waves

White Hex :: Stranger Love

מיני האלבום המושלם והמלא להורדה

לאהוב

DIIV :: Druun

"כיף לך שאתה יכול להיות גרופי גם בגיל 29", אמר לי לפני כמה שבועות אוהד בסלון ביתו, בעוד אנו ממתינים לאוכל סיני כדי לצפות ביחד בטרילוגיית Pusher של ניקולס וינדינג רפן. בתחילה, למשמע האמירה הזו חשתי נבוך. חשתי כזקן שאינו מעוניין להישיר את מבטו אל שיערותיו האפורות – וגרוע מכך, כמי שכל מהותו עלולה להיגנז בכל רגע. אלא שאוהד הרגיע אותי ופשוט אמר שזה דבר טוב. במידה מסוימת, ככל הנראה, כל אחד היה רוצה להיות נחוש כל כך לאהוב יוצרים כלשהם, כפי שנהגנו להעריץ יוצרים אחרים כשעוד היינו תמימים ונעריים יותר.

DIIV :: Doused

וכן, בחודשים האחרונים שרפתי מחשבות על גבי מחשבות, כאלו של בוקר על אדן החלון וכאלו של לילה במיטה המוגבהת, בניסיון להבין כיצד אני אמור להתמודד עם ההתרגשות הלא מפוענחת שלי מ-DIIV. ההרכב הברוקליני הצעיר, המהווה את פרויקט הצד של גיטריסט Beach Fossils זכארי קול סמית', הגדיר לי מחדש את מקומי הכרונולוגי. זה קרה כאשר מצאתי את עצמי בודק בכל יום לפחות פעמיים האם אלבום הבכורה שלהם Oshin כבר דלף למקום כלשהו. זה בא לידי ביטוי בכך ששכנתי בעבודה מצאה עצמה מזמזמת את אחד משירי ההרכב – מבלי שכלל האזינה לו מעולם, אלא רק לזמזומיי אותו. זה התבטא גם בעובדה שבכל הזדמנות קטנה שהיתה לי להלל את הסינגלים המוקדמים של הלהקה, טרחתי לעשות זאת, תוך הסברים מעמיקים לכאורה על חשיבותם.

DIIV :: Past Lives

ומה חשיבותה של DIIV בעצם? לפני שלושה שבועות, בדרכנו אל חוף נווה ים, ניסינו רינגל ואני לנסח זאת במילים כלשהן. "זו הישיריות, המיידיות של ההקלטה וההפקה", אמרנו. "זה השילוב הראשון בכל הזמנים בין קורט קוביין לבין My Bloody Valentine", זרקנו אז, ואני אוסיף: קול סמית', שאכן הוגדר בכמה מקומות כקורט קוביין של העולם התת-ימי, השיב אל העולם את הרוקנ'רול בגרסה חדשה. אין פה שוב רטרו או צלילים שכבר שמענו בעבר. לראשונה זה שנים ארוכות, יש פה פיצוץ בין-ז'אנרי שבולס בנחת שני עולמות מוזיקליים לא קשורים זה לזה בעליל: גראנג' ושוגייז. ולא, זה לא סתם עניין סמי-אקדמי של מוזיקה להמונים.

DIIV :: Follow

Oshin המעולה של DIIV הוא אולי האלבום הראשון בעידן ה-DIY המוזיקלי שבו אנו מסתובבים כבר כמה שנים שאינו נוסטלגי בשום מובן שהוא. כל כולו עבר, השפעות של KrautRock גרמני נמצאות שם בפינות רבות, תחושת הריחוף או הגלישה באמת מקורה בבריטניה של תחילת שנות התשעים, והשירה (והשיער) אכן מזכירה את סיאטל – אבל כל זה רק מהווה השראה, לא יותר. כי DIIV לא רוצים לגרום לך לשלוף מהמדף אצל ההורים אלבום תמונות ישן מהילדות ולנבור בו, הם רוצים שתעמוד מול המראה, תסתכל על עצמך ותחשוב מה אינך או הנך עושה נכון. די דומה למה שה-Strokes הצליחו לעשות באלבום הבכורה שלהם לפני יותר מעשור.

DIIV :: How Long Have you Known

מי שהטיב להסביר את המצב החדש הזה הוא דניאל ג'יימס שלאט, הטכנאי שהיה אחראי על הקלטת האלבום. לדבריו, כפי שאמר בראיון לא מזמן, Oshin הוא אלבום ה-Mid-Fi הראשון: "כזה שבו השתמשו בציוד ובתוכנות מתקדמים ביותר, אבל דחפו את הכל לאזור נטול כל ברק של קידמה". וזהו כנראה הקסם הגדול של הלהקה הזו. Oshin שלה הוא אלבום אצטדיונים צנוע, כזה שנועד להתגלגל לוומבלי, אבל חבריו לעולם לא ירחיקו לכת יותר מאשר אולם ובו מקום לאלף איש. אז מדוע הם היו צריכים את זה? כי הם היו יכולים, וכי הם מוכשרים מספיק. כי לא היתה להם ברירה אלא להתפוצץ כך ולבלום את עצמם בו זמנית.

DIIV :: Sometime

את האזנת הבכורה לאלבום הזה, החביב עליי עד כה בין כל אלבומי 2012, עשיתי בחברת שניים מהאנשים האהובים עליי בעולם, בדירה קטנה בקופנהגן, בזמן שקיעה בסביבות חצות. ישבתי בפינה עם שני גבעולי כרישה בידיים, רקדתי, עם רגליי באוויר, שמחתי שמחה גדולה. התקשיתי שלא להרגיש כמו ילד – וכנראה שרק לאור ההנאה שבשחזור הילדות הזו, שווה היה לי להכיר את DIIV.

האלבום המלא והמעולה

שירים של שנה, 2011

רשימה זו היא כמו יומן פתוח של חיי בשנה האחרונה. היא נעה על הציר שבין דצמבר 2010 ובין דצמבר 2011, מהמבורג ועד לתל אביב. כל השירים פה ראויים היו למלכות, בין אם בממלכה גדולה השולטת בנתחי תבל גדולים ובין אם בנסיכות קטנה באלפים. את כולם, בכל מקרה, אקח איתי אל הנצח.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2011 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

ועוד כמה הערות חשובות: ראשית, לצד כל שם שיר מופיע סימן קטן של פליי. לחצו עליו. שנית, לכל שיר מצורף וידיאו מתאים. שימו לב, "רגעי האמת" המצורפים לכל שיר, נוגעים לגרסאות המוקלטות – ולא לקליפים. שלישית, בסופה של הרשימה תמצאו שני לינקים שיאפשרו לכם להוריד את כל אסופת 50 הגדולים הזו.

המשך »

העמוד הבא :: העמוד הקודם