ארכיון הנושא 'דור העתיד'
המילים שאמרת אז באור הדליל

כולם צועדים בשורות ארוכות כשלידם ענפים מתמוטטים בדממה אך אף פעם לא נוחתים על הקרקע, כך שאיש אינו יודע על סופם או על קיומם. הם, הכל, פוסעים חרישית אל עבר חופי ים לובשי גלים גדולים, סוחטים פירות צבעוניים אל תוך ספלים לוהטים ומאמינים כי כל צינה – משבר היא. הם אינם מכירים בעצם נחיצותן של הנפילות המהודרות, הססגוניות, אל תוך בורות המים שקודמיהם חפרו בשאריות כוחם, הם אינם מכירים את קודמיהם, גם לא שמעו עליהם מעולם, ואף לא דרשו בשמותיהם, והם ממשיכים לפסוע. דורכים במקום. בשעות החשכה הם מתעוררים, רכים לכאורה כנערים וכנערות מכפר אחר, באים לגעת, לדעת, לראות, לשכוח ולהישכח. מעליהם שקיעות מוצללות, לפניהם ההווה, מתחתם העתיד. דבר לא נגדע מעולם, וכל סיפור שסופר למעשה לא סופר מעולם. רגעי הקסם הקטנים, אלו אשר בראו חיוכים המשולבים במגעים צנועים, הושמו לאור נרות ונשכחו בשל הצורך בשיכחה. והם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ממשיכים בצעידתם. הם כולם קדושים.

וקדושתם נוכחת בכל פינה בחדרי. אותו מקום נטול זמן לכאורה אשר בשל צורכי העת נותר בינואר 2015 מרוקן מכל אדם אך עמוס בעשרות אלפי עמודים הצבועים שחור-לבן, בפונטים שונים, המייצגים כולם יחדיו מטרה אחת שאינה נראית בהכרח לעין. לפני שבוע דיברנו על האדם, על מקומו, על חיוניותו, על חששותיו, על צעדיו המושכלים, על בחירותיו. כל אחד מאיתנו העמיד בפני האחר דיוקן טבעי ומריר של רגעיו, וחרף המילים ואור הנרות הצנוע, דממה גדולה ומוארת אחזה ברגע. היתה זו אהבה גדולה, כך נראית אהבה גדולה, כך מרגישה אהבה גדולה, כך מבוססת אהבה גדולה, וכך היא נשמעת: שקטה, כמו חייו של נזיר המסתודד אך ורק עם אלוהיו וגפניו ועם האדמה והשמיים. בשלב מסוים אחד מאתנו פרץ בבכי, אחר הניח לראשו לבעור ממוטות האש הקטנים, אחרת שלחה יד, והנר דלק. כך יחד, ברגע, הפנינו את מבטינו אל הענפים המתמוטטים, חזינו בקריסתם ההגיונית, שמענו את קולות הנפץ, בהינו בשקיעתם למצולות היבשה. וידענו.

ברקע התנגן ה-EP המושלם של ארבעת הדנים המוכשרים Blaue Blume, להקה שהיא העתיד. אניח כמה משיריה פה בצורה מסוימת, כדוגמה קטנה לאופן שבו אנדרטאות פעוטות נולדות ברגע, ללא קמצוץ של מאמץ מיוחד או השקעה גדולה. יום יבוא וכולם ייגנזו, וזה מה שיישמר בארכיון הרגעים הגדולים שבפועל היו לא יותר מאשר גחמת גורל; ממש כמו ערכיהם של תיאולוגים גרמנים נשכחים בני המאה ה-19 באינציקלופדיות ישנות שנזרקות לרחוב, מונחות ליד פחי מחזור, כדי להיברא מחדש כמחברת משבצות שעליה יום יבוא וילד כלשהו יחשב שברים – אך לא יבינם לעולם.

60 השירים של 2013 שלי

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. כי הרי אין זה הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, כי היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא יהיה קר לעולם. עם כל המטען החורפי הזה אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. הנה הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

שמונה

שמונה שנים עברו. פאקינג שמונה שנים חלפו מאז שהבלוג הזה נעמד על הרגליים בפעם הראשונה באוקטובר 2005, השנה שבה השתחררתי מהצבא, רגע אחרי שעזבתי את בית ההורים שלי בחיפה לטובת תל אביב ההיא, לפני שבכלל ידעתי כיצד ירושלים נראית או איך אומרים להתראות בגרמנית. שמונה שנים שלמות שהוכיחו לי דבר אחד פעוט ופשוט הנוגע לחיי: לעולם לא אוכל להפסיק להסתנוור ממוזיקה חדשה. מוזיקה חדשה, כזו שמעולם לא שמעתי (וכלל אין זה משנה מתי היא הוקלטה) מפוררת את כל התאים שעושים אותי. כלומר, לא כל מוזיקה חדשה, אלא כזו שנולדה, לכאורה לפחות, עבורי.

מתישהו בחורף של 2006, מישהי הגיבה לאיזה פוסט של אוהד או שלי, אינני זוכר בדיוק, וטענה שכשנהיה בני 30, כמוה בזמנו, נבין שכל זה חסר משמעות, ושכל החיפוש התמידי הזה שלנו אחרי דברים חדשים ומרעננים יהיה זר לנו. אתם צעירים ומתלהבים, כך היא כתבה אז, וגרמה לי למעט יגון. והנה, שנות השלושים הקשות הגיעו, שרדנו את האינפלציה הקשה, עוד רגע הנאצים עולים לשלטון – ולמרות כל זאת, עודני מתלהב. איש לא ייקח ממני את התשוקה האמתית של חיי – לא בוס, לא פרופסור כלשהו, לא הזקנים ממני וודאי שלא אלו הצעירים יותר. כן, לכאורה השנה האחרונה נדמתה כריקה ביותר מטקסטים שידע האייפוד רעב בימיו, אך כל זה חסר משמעות בהתחשב בעובדה שדבר אצלי לא השתנה. והפנים לעתיד. כלשהו.

ניסיתי לחשוב קצת בשבועיים האחרונים על הצורה החדשה שבה אני חווה מוזיקה, על כל היוונית, המזרחית והטורקית שמסמסו לי את המוח בשנתיים האחרונות, ובמיוחד בזו האחרונה פה בירושלים. אלא שבעיצומה של מחשבה – פצצה שבדית נחתה במרפסת שלי. למעשה, כך היה זה מאז ומעולם. בכל פעם שבה אני שוקע במחשבות, שבדיה חוזרת. בעצם, אם מסתכלים על כל זה כך, הרי שבפשטות – שבדיה תמיד איתי. אולם הפעם, היא מפץ קטן של אושר. כיף לי לחגוג שמונה שנים של אייפוד רעב עם Tove Lo.

העניין הוא שכאשר אתה נתקל בזמרת צעירה, כזו שעוד בקושי הקליטה דבר מה בחייה, אבל מצטיירת ככוכבת ענקית עתידית – אתה חייב לעצור הכל. במיוחד, כצפוי, כאשר היא משטוקהולם, גטבורג, מאלמו וכד'. זה כלל לא נוגע להפקה או לקול המעולה. זו פשוט הדינמיות הזו שעושה את שבדיה, על זמריה, זמרותיה ולהקותיה, כאומת החושך והאור הנצחיים. כל להיט קטן הוא קודר ומסיבתי באותה המידה, ינוארי ואוגוסטי באותו זמן, מתסכל ומרומם כמו חיים שלמים. כי היופי של האינדי השבדי מאז ומעולם היה בהשלמתו עם כל הטוב והרע גם יחד, והיכולת המעולה של העומדים מאחוריו לכונן את כל זה לתוך הצלילים, המילים והאסתטיקה כולה. אין פה משחקים, אין פה חנופה. וכזו היא גם Tove Lo, שאם ירצה השם עומדת להפוך ל-Lykke li החדשה, או שבכלל היא תישאר טובה לו וזהו. שלושה סינגלים מאחוריה, ואבק הכוכבים כבר מהול בפתיתי שלג קטנים של חורף שזוף במיוחד. הלאה הפגרה, הלאה דממה, אני מוכן לכל.

Tove Lo :: Habits

Tove Lo :: Out of My Mind

Lucas Nord feat. Tove Lo :: Run On Love

שובו של החלום

אני חייב להודות שהיה זה רק עניין של זמן באחרונה, עד שאתחיל לחוש שוב בצורך לברוח מפה. אני מביט על הרצפה בחדרי ורואה עשרות ספרים שעליי לקרוא מתישהו, אני פותח את המחשב, עובר בין הספריות השונות ומזהה עשרות מאמרים שעליי לסיים ממש עכשיו, אני מתבונן על האדניות היבשות שזרוקות על הגדר בחוץ ויודע שגורלן נחרץ, ולבי נחמץ. אני פאקינג צריך חופש, לשם החופש, בשם הצורך, זה הטבעי והריטואלי. בא לי לעמוד בצידי כבישים ביוון, להישרף בשמש, לחכות שמכוניות יעצרו לנו בין סלוניקי לחוף כלשהו, להזיע את נשמתי בשורטס קרועים וגזורים, ופשוט לנוח. אני רוצה להשתכר מהבוקר עד הצהריים, לאכול משהו, ואז להשתכר שוב מאחר הצהריים ועד הלילה. כדי לעשות את כל זה אני חייב לסיים פה משהו, ואז אהיה מוכן. עם זאת, החלום – או החלום – הוא כבר מסודר על המדף, רק מחכה לי. עוד רגע.

וכמו תמיד בשלב הזה של השנה, המוזיקה מתחילה להצטמצם לכדי תמצית מרוכזת של מסיבתיות נטולת סיבתיות, ולבד מבלילות הקצרים – הרעיון הכללי הוא פשוט: אני צריך צבעים, כי מולי עמודים בשחור-לבן, עשרות אלפי עמודים בשחור-לבן. אז היכן משיגים את הצבע הזה? נגיד, כאן:

Thumpers הם צמד לונדוני קליל, מחויך, הנע באיחור קל על המסלול המהיר שבין Passion Pit לבין כל מה שאי-פעם אהבתי ב-Chillwave. כלומר, לכאורה מדובר בפסקולים מושלמים לקיץ 2010, אבל איכשהו זה עובד נכון גם היום, וזה מרגיש כמו משהו נפלא כדי להתחיל איתו את החיים. להרכב הזה עוד אין אלבום, אלא רק כמה שירים, ובאחרונה יצא להם הסינגל שלעיל, ואם הם יהיו זריזים מספיק – נדמה כי קיץ 2013 יכול להיות שלהם. בינתיים, עד שדבר מן הסוג המיוחד הזה יקרה, אני תקוע כבר כמה ימים בלופ איתם, מחכה ששיר חדש יגיח (מה שלא נראה שיקרה בקרוב), ובעיקר חדור אמונה שבעזרת הצבע שלהם, גם הדפים שלי, על אלפיהם, ייצבעו במשהו. נאמר, בירוק וצהוב.

Thumpers :: Unkinder

Thumpers :: Dancing's Done

Thumpers :: Sound of Screams

ירושמיים

עזבתי הכל כדי לשבת פה, שוב. נטשתי את כל הריקודים על הדרגש החום מתחת למאוורר ולו רק כדי להיות פה, שוב. שילמתי, התחבקתי כמאובן בן 290 אלף שנה, התחבקתי שוב, ואז לחצתי יד, רק כדי להיות פה, שוב. רק על מנת להניח את עצמי על הכרית האדומה, לבהות בגלויות ששאול אמסטרדמסקי המיוחד נתן לי בערב קר מזה, לחייך למראה המפוצלת החולה שתליתי על הקיר בסוף הקיץ ההוא, לקרוא שיר אחד מהספר שאור קנתה לי, למרקר את אצבעותיי בצבע כתום, להדליק את הנרות, ולהיזכר שפעם המרפסת שלי שירתה אותי בדרכים אחרות, בהירות כמו השמש שסנוורה אותי באותם ימים.
אני אוהב את ירושלים הזו, אבל לעתים היא אינה אוהבת אותי בחזרה. לפעמים היא אינה מסוגלת להחזיר לי על אהבתי, מתקשה למעוך עם אצבעותיה את הנקודות הכואבות שלי, למולל את שערות ידיי הלא קיימות. בלילות כמו זה ירושלים היא תל אביב והיא חיפה והיא המבורג והיא כלום. סתם הר, גבעה מוריקה לרגע שעתידה להצהיב כמו ראשון הלימונים, כמו האחרונה בשיניי. עזבתי הלילה הכל בראשי כדי לשבת פה, שוב, ולגולל כמה שורות על שירים ששימחו אותי בסוף השבוע הזה, והנה אני עומד למצוא את עצמי מספר את סיפורן של שורות שפשוט הפכו לי את הצורה. כי ככה זה תמיד, כשטוב לך – אתה פורח, זורח, טורח, מורח, מחייך ושותק. וכשאתה נואש – אתה סופר אבני שפה ומנסה לדרוך רק על הכחולות, האדומות, לא על הלבנות. סתם מפספס את הרגע – ואז משמיע שיר אחד פשוט, שוב ושוב, ונימוח בלהט.

אז אומר כמה מילים על אלכס קאלדר. אינני יודע לגמרי בן כמה הוא או מאיפה הוא בא. הייתי יכול לטרוח כתמיד ולחפש את כל הפרטים האלה, אבל אין לי חשק. רק אומר שהוא פנטסטי כמו שלג במרץ, מהוסס והזוי כמו שאני אוהב, והוא אפילו חתום בלייבל האהוב עליי. לא שזה עוזר למישהו. עוד מעט ייצא לו EP ראשון ואז הוא יהיה שייך לעולם כולו כמו שהוא שייך כעת לי, אלא שגם אז אוהב אותו, ואזכור תמיד כי הוא זה שהתנגן בראשי מתחת למאות החלונות הכבויים שציירו לי דרך בלילה הזה. תנו לו צ'אנס אחד קטן, ותגלו שבעוד רגע גם אתם תהיו בידיו. רק כי כל שיריו נועדו להתנגן מהפטיפון בחדר נעוריכם, אם רק היה לכם חדר כזה ופטיפון היה מונח בו.

Alex Calder :: Light Leave Your Eyes

Alex Calder :: Suki and Me

Alex Calder :: Fatal Delay

ה-EP המלא והמעולה

60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

שבדיה, די נו

אני רץ למרחקים קצרים שמעולם לא זכה לשיעור במרחקים הארוכים יותר, וזאת בשל מחסור בתשוקה. על הרמץ שתמיד הונח לידי, זה שהדיף ניחוח עצים רטובים שנאלצו לבעור על פי רצונם של אחרים, נהגתי לשוטט עם אצבעותיי, מבלי לתת להן להיכוות – רק כדי להרגיש הכי חזק. אבל חזק מעולם לא הייתי, אפילו לא בימים שבהם הייתי יורד לרחוב כדי לשחק כדורגל במשך שלוש שעות עם ילדים חיפאים שהתגנבו משכונה שבה לא גדלתי. ובאותה ילדות הייתי מסוגל לרוץ המון. ידעתי אפילו להאיץ לקראת הסוף מבלי שאיש שם לב, ותמיד סיימתי ראשון, שני, שלישי, חמישי. אבל תשוקה לא היתה לי. כי את התשוקה נתתי לאחרים. אולי לשבדים, כדי שהם יהרגו אותי בכל פעם מחדש.

שבדיה גונבת לי את כל הרעיונות, את כל החושים. שבדיה גוזלת ממני את החורף בכל פעם שהוא מתחיל, והיא גם מייסרת אותי במילותיה, אלו העמוסות המבטא הנעלם, המתחסד, זה שאינו מורגש בהשוואה לאחיו שבדנמרק. באותה ילדות שבה רצתי יותר, לא דמיינתי ולו לרגע אחד שתגיע שעה כלשהי בחיי שבה אתמסר כך למדינה סקנדינבית, גם אם אינני באמת מסור לה אלא רק ללהקותיה, לזמריה ולזמרותיה. ולמרות זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות להשתולל עם עצמי, להתכרבל בשמיכות של אחרים למשל, או לחלופין להזדהות עם מלודיה כלשהי – שבדיה הזאת מגיעה. סעמק עם שבדיה הזאת. אינעל רבאק עם הרכות שלה, עם הטינופת הססגונית שלה שכל כולה סוכריות קופצות בצבעיהן של אלפי קשתות בעננים. אוף. אוף על כך שאני כנוע כל כך.

הפעם נכנעתי לשלישייה בשם Postiljonen, אבל מה זה משנה מה שמם. כמעט ואין להם שירים, בין שלושה לשבעה בלבד – אינני בטוח, אבל כל שיר – מופת של פופ זערורי וצנוע הוא. על ציר מקסים שמחבר בין Destroyer ל-Washed Out ממוקמים היפים התורנים האלה, שביומיים האחרונים – בין עוד האזנה למוטורמה לעוד האזנה למוטורמה – מחייבים אותי בלופ מיוחד במינו שמוקדש להם. במקרה הנוכחי, בניגוד למקרים אחרים בעת האחרונה, הציפיות שלי בשמיים. תנו לי עוד, פוסטיליונן, תני לי עוד לפני שגם הצליל הזה ייאלץ להיעלם מן העולם.

Postiljonen :: How Will I Know/All That We Had is Lost

Postiljonen :: We Raise Our Hearts

Postiljonen :: Rivers

העמוד הקודם