ארכיון הנושא 'שירים של קנדים'
שירים של שנה, 2011

רשימה זו היא כמו יומן פתוח של חיי בשנה האחרונה. היא נעה על הציר שבין דצמבר 2010 ובין דצמבר 2011, מהמבורג ועד לתל אביב. כל השירים פה ראויים היו למלכות, בין אם בממלכה גדולה השולטת בנתחי תבל גדולים ובין אם בנסיכות קטנה באלפים. את כולם, בכל מקרה, אקח איתי אל הנצח.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2011 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

ועוד כמה הערות חשובות: ראשית, לצד כל שם שיר מופיע סימן קטן של פליי. לחצו עליו. שנית, לכל שיר מצורף וידיאו מתאים. שימו לב, "רגעי האמת" המצורפים לכל שיר, נוגעים לגרסאות המוקלטות – ולא לקליפים. שלישית, בסופה של הרשימה תמצאו שני לינקים שיאפשרו לכם להוריד את כל אסופת 50 הגדולים הזו.

המשך »

אני בידיה

לפני כארבעה חודשים, ב-14 בינואר, הקדשתי לילה שלם למיטב אלבומיהם של Broadcast ביחד עם חברתי האמריקאית הטובה מוריאל. בשעות אחר הצהריים של אותו יום התקבלה הבשורה העצובה, לפיה טריש קינן, סולנית הלהקה הבריטית הזו, הלכה לעולמה בגיל 42 כתוצאה מסיבוך בדלקת ריאות שהחלה בכלל בשפעת חזירים. קינן היתה הסולנית הראשונה שאהבתי בחיי. לפני שהיכרתי אותה ואת להקתה בתיכון, לא הייתי מסוגל ליהנות מזמרות דומיננטיות, ואת הסיבה לכך אינני יודע לזהות עדיין. ייתכן והיא קשורה למורשת הרוק הבריטי עליה גדלתי, אשר לא היתה משופעת בזמרות משובחות.

מאז האלבום הראשון של ברודקאסט השתניתי מעט, הסתפרתי כמה פעמים והתאהבתי פעם אחת, וכיום אני אפילו שוקע בקלות אל תוך אלבומיהן של זמרות כאלו ואחרות. כבר התגלגלתי במורדות חיפה עם Pram, דהרתי ברכבות כמו כולם עם The Knife, רקדתי בסלונים עם Those Dancing Days והשתזפתי על גגות קופנהאגן עם Fallulah. כעת נדמה שהגיעה שעת הפריצה של גברת חדשה לעולמי – וכמו שזה נראה כעת, גם לעולמם של רבים אחרים המאכלסים חדרים במערב. קייטי סטלמניס, זהו שמה, והיא אינה לבד אלא חלק מההרכב הנפלא Austra.

אומר משפט אחד פשוט למדי: Feel it Break, אלבום הבכורה של השלישייה הקנדית בתמונה שלעיל הוא מעולה. הדבר הראשון שקופץ לראש כשמאזינים לו הוא שבעוד כמה חודשים כל הסיפור הזה יהיה גדול יותר מסכום חלקיו. הקול של סטלמניס, שבכלל מזכיר לי את מארק גריני מ-JJ72, שובר אותי עוד בטרם אני מדבר על כמות הלהיטים שרצה פה (לבחור מה להעלות לכאן כמדגם מייצג פגע בי באופן אישי). לרגע היא זמרת פרוג-רוק מזדקנת, בשנייה אחרת כל עולמה הוא מלודרמטי איסלנדי, ולפרקים זוהי פלורנס ומכונתה. אחדול ממילותיי, ואפנה את הבמה:

Austra :: Darken Her Horse
Austra :: The Future
Austra :: Lost It
Austra :: Beat and the Pulse
האלבום המלא והמגה מעולה

והבית הוא

עד השנה האחרונה בחיי לא ממש עסקתי באמת בשאלה הטריוויאלית "מהו בית". לפני חודשים רבים, כאשר הבית היה המקום המובן מאליו בחיי, לא הייתי צריך לחשוב על כך יותר מדי – כי פשוט הייתי חוזר אליו בכל יום, חי בו, מבלי לחלום על כל בית אחר. אלא שאז התחלתי לנדוד ברחבי הארץ והעולם מחדש ובראשי כל הזמן הדהדו כמה דברים שאמרה לי פעם חברתנו הטובה רעותה. בין ירושלים, המבורג, חיפה ותל-אביב – התחלתי באמת להבין שאין דבר כזה בית.

ובכל זאת, מצאתי את עצמי משתעשע בציטטות של להקות אהובות (וקצת נשכחות) בכל שיחה עם גורם זר כלשהו שליווה את חיי באירופה. פעם הסברתי כי "הבית הוא המקום שבו זה כואב", כשם השיר היפהפה של Hood. אחר כך עברתי להגדרה קצת פחות קלישאתית, לפיה "הבית הוא המקום שבו אתה תולה את עצמך", כפי ששרו Her Space Holiday לפני עשור או משהו. בסופו של דבר, נחתתי לאיזו המצאה שלי: "הבית הוא המקום שבו הרמקולים שלך נמצאים". אינני יודע לומר בוודאות האם אני מאמין בזה (כמעט ברור לי שלא), אבל זה נשמע טוב בינתיים, כבר תקופה. הבית שלי הוא המקום בו הרמקולים שלי נמצאים.

אז הבית שלי הוא בתל אביב כעת. ואם זה כך, אז החדר החשוב ביותר באותו בית הוא כנראה הבלוג הזה – שאנו מפעילים כבר למעלה מחמש שנים סוערות. בימים האחרונים הבית שלי השתנה והחדר הזה השתנה עוד יותר, ואינני בטוח שאני יודע איזה שינוי אני אוהב יותר, אך לאור החגיגיות שכבר צוינה פה מתחתיי, אמשיך בקו הנכון ואומר שהאייפוד רעב מרגש אותי ברגע זה במיוחד. תודה לך ניצניה יקרה, ותודה לך אוהד אמיץ ובעל חזון.

תודה לשניכם במיוחד לאור התזמון המושלם שמאפשר לי להגיע סוף סוף לקתרזיס בלתי ניתן לעצירה עם ההרכב הקנדי שהולך איתי כבר שלושה חודשים – Automelodi. אני זוכר בוקר אחד, קר במיוחד, שבו כבר אמור הייתי לספר על אהבתי ל-Coldwave העתידני של השלישייה הזו, אך הארגזים שהציפו את ימיי וכאב ההמראה – עצרו אותי. מאז, נדדתי בין חדרים בישראל ורק חיכיתי לרגע שבו אשב כך, בבית, בחדר, עם הצרפתית המתאמצת הזו ברקע.

האלבום של אוטומלודי, שנושא את שמם ויצא כבר בשנה שעברה בלייבל האהוב Captured Tracks, הוא חצי צעד בחזרה אל עידן ה-Neue Deutsche Welle, אותו ניו-וייב גרמני, כבד ואימפוטנטי, בצוותא עם חצי צעד נוסף של חזיונות אלקטרו אוסטרלי שיכולים להיעצר אך ורק בשיר כמו Rayons de Rien. ועוד זה לא נעשה באנגלית של גולשים או בגרמנית מכנית – אלא בשפה של קרואסון. איכשהו, כל זה מציף אצלי זכרונות למוזיקאי צרפתי פופולארי שדי חיבבתי פעם, אבל כל זה הוא רק חלום. בינתיים טוב יחסית.

Automelodi :: Rayons de Rien
Automelodi :: Employé Terne
Automelodi :: Schéma Corporel
האלבום המלא והמעולה

שירים לעמידה במקום

בכל עיר זרה בה הסתובבתי בחיי, יצרתי לי פסקולים לצעידותיי השונות. בפרייבורג נהגתי לספור את צעדיי לפנות בוקר לפי קצב מסוים של The Cribs אותו בחרתי מראש, בניו-יורק נהגתי לרוץ בעיניים עצומות בין השאטל לסאבווי מתחת לאדמת תחנת הגרנד סנטרל עם BRMC בדיסקמן, וברייקיאוויק רקדתי לקולותיה של הרוח ביומי הראשון בה. פה בהמבורג אני מסגל לעצמי תכונות חדשות של עמידה במקום. על כן, אין לי ברירה אלא לעמוד במקום עם משהו באזניות. בשבועיים האחרונים, כל עמידה וכל המתנה לרכבת כלשהי כוללת לרוב את השיר הנהדר הזה:

Parlovr הקנדים האלה, שיזמו במו ראשיהם את הקליפ שלעיל (אחד האהובים עלי בשנה החולפת), מגדלים שפמים כשמתחשק להם ואוהבים לספר על אהבתם הגדולה והחברית האחד לשני. לפני עשור הייתי מתקשה להאזין לאלבום כשלהם, על שלל הניחוחות האמריקאים הטמונים בו עמוק עמוק, אך כנראה שהשתניתי מאז גיל 17. מצאתי את עצמי השבוע עוצם עיניים ליד מכונת החטיפים המלוכלכת של תחנת רפרבאן, אחרי עוד הופעה נהדרת, מאזין לשלישייה הזו – וכמעט שפספסתי את הרכבת בגללם. ברגעי הקרים והבודדים ביותר בעת האחרונה – הם היו פה בשבילי במלוא עצמתם הכנה, ועל כן חב אני להם את תודתי.

Parlovr :: Pen to the Paper
Parlovr :: Archy & Mehitabel
Parlovr :: Speech Bubble/Thought Cloud
האלבום המלא והמהנה

נשים ומולוטוב

עברתי דירה. הנחתי במרפסת בול עץ קטן עבור הסנאי האדום, מדי פעם הוא מגיע כדי לשייף את שיניו עמו – ואני מתבונן. מתבונן ואז מחזיר את הראש למסך, מביט על רשימת ההופעות המתוכננת לי פה בעיר הנמל הזו – ולפתע אני נרגש. כבר כמה ימים שאינני מפסיק להאזין לאלבום החדש של Women הקנדים, נהנה כל פעם מחדש (זהו לו הריפיט הרביעי בשעות האחרונות, לא פחות), ולפתע אני מגלה שבעוד שבועיים הם פה, מנגנים במולוטוב שליד רפרבאן (מה שהיה פעם רובע החלונות האדומים של העיר). פתאום אני מבין שעליי להתרגל לעולם חדש. עולם שבו אני מסוגל להתרגש ממוזיקה וכעבור זמן מה לראותה חיה מולי.

אלבומם החדש של נשים, Public Strain שמו, נע בין טלוויז'ן לווייבס, בין ספון לסיד בארט, ונדמה כי הוא פה לשם הסתיו. גיטרות פשוטות (כמו שאני מחבב), כאבי ברכיים של שעות ערב ותחושת ניכור בלתי פוסקת. אם הייתי לי גיטרה חשמלית פה, במיוחד אם היתה היא פנדר טלקסטר (לאוהד יש כזו), סביר שהייתי מנגן כעת קצת. היות ואין לי דבר כזה פה, החלטתי לנכס לכם את האלבום הזה. שוב, אחד הטובים של העת האחרונה.

Women :: Eyesore
Women :: Can't You See
Women :: Heat Distraction
עוד אלבום מלא ומעולה

אליפות כלשהי

הנה אני נכנס לתוך נעליים גדולות בהרבה משלי, כאלו שכבר ראו שמיים כאלה ואחרים, כאלו אשר היו בהופעה של פייבמנט ובורן רופיאנס לפני שלושה שבועות בלבד. הנני כאן, חברים, נכנס אל תוך נעליו של אוהד. מייסד האתר הזה, הרוח היוקדת שמבעירה את האש מאחוריי, האדם אשר הבטיח לי באחד הנדרים המרגשים ביותר כי ישוב לכאן בעוצמה גדולה, כשיר כוח שלא יתפוגג לעולם, בתחילת הקיץ הקרוב. ובכן, הוא מתקרב. אוהד מתקרב. אפילו התחלנו לחלום יחד חלומות על מאתיים אלף הופעות בהמבורג בסוף ספטמבר, מה אתם יודעים. הוא מבטיח שיהיה לו זמן. אולי אפילו נכתוב איזה פוסט סתווי משותף. שוב, מי יודע.

בינתיים, יקיר לבי הזה, האיש המכונה דה-או-הא בעיתות מצוקה ומשבר, האיש שלעולם לא היה מסבך אותנו עם אומות העולם במבצע חסר פשר, זורם בעורקיי כאשר אני עומד לכתוב עוד שנייה וחצי על האלבום החדש של Tokyo Police Club, אשר נקרא Champ. למה זה כך? פשוט כי אני יודע בוודאות שהוא אוהב את הדבר הזה. משוכנע אני כי אם רק היתה לו ההזדמנות, היה הוא כותב את כל השורות המיותרות האלו שלי כעת, ולו רק לאור העובדה שזו להקת בית שלו. אני סתם נספח במקרה שכזה. ולמרות זאת, מה אומר, אחרי הרבה זמן, ואולי זו השכרות הזו של שעת ערב – אני ממש נהנה לסדר את החדר בווליום גבוה עם גיטרות פשוטות כאלו. מחר יש מסיבת מנדט, וכולי תקווה שאהיה שמח אז – ממש כעכשיו.

Tokyo Police Club :: Breakneck Speed
Tokyo Police Club :: Favourite Food
Tokyo Police Club :: Favourite Colour
האלבום המלא

היגון הספורטיבי הוא הקיץ החדש שלי. הוא צפוי, הוא גומר את שרירי הרגליים המיובשים שלי והוא מכאיב. בבלומפילד נשבר לבי ברגע, וקם לחיים מחודשים במונית שירות עם צלילים מרתקים ועם חלומות על חיי החדשים שיחלו באוגוסט בעיר חדשה, במדינה אחרת, ביבשת צפונית יותר. היגון הספורטיבי נותר לכאורה מאחור. בסופו של דבר, כל שאני בוחר בו כעת הוא בגדר בריחה: מירושלים, מחיפה, מתל-אביב, מהשמש, מהזיעה, מהפרעושים. כך בדיוק גם נשמע קול המוזיקה עמה אני בוחר להיעלם פעם אחר פעם.

החודש האחרון הפך אותי לגרופי של ז'אנר חדש, עליו אינני מפסיק לכתוב גם אם בשמו אינני קורא יתר על המידה. ה-Chillwave, או אם תרצו ה-Glo-Fi, הוא הדבר המשונה הזה שהתפתח ב-2010 באינטרנט – והוא הבשורה הגדולה האמיתית של ימיי. כל הסיפור עוסק בצעירים, אמריקאים לרוב, אשר חיים בערים גדולות ומנסים לשחזר בבתיהם צלילי קלטות שוגייז שמעולם לא היו בידיהם. האסתטיקה כולה היא של תמונה דהויה מפעם, או כמו שכבר כתבתי בעבר – כל זה הוא רק פסקול לסרטוני 8 מ"מ שמישהו שלף ממגירות הוריו. כל הברנשים והחתיכות מתקבצים לאחרונה אצלי בבית עם גלי הצ'יל שלהם: Beach Fossils, Small Black, Wild Nothing, Memory House ועכשיו גם Teen Daze.

אין לי יותר מדי מידע על הצמד הקנדי הזה, אבל גם אין לי יותר מדי רצון לגלות עליו יותר מדי פרטים. בשבת נפגשנו בחיפה, כשעוד היתה תקווה, כשעוד האמנתי כי היגון הספורטיבי כלל אינו רלבנטי למחשבותיי. בסוף טעיתי, אך לפחות נותרתי עם להקה חדשה ומרגשת ביד. גם הם, כמוני, מגלים אמביוולנטיות מיוחדת כלפי כמה מעונות השנה. גם אני, כמוהם, מעדיף את העולם קצת יותר עמום ודהוי.

Teen Daze :: Gone for the Summer (Part Two)
Teen Daze :: Shine On, You Crazy White Cap
Teen Daze :: Around

העמוד הבא :: העמוד הקודם