ארכיון הנושא 'שירים של קנדים'
שלום 2014, אלה 30 השירים שתרמת לחיי

לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך »

כל האהבות מתרסקות

אני זוכר את הפעם הקודמת. גרתי אז בדירה אחרת בירושלים, בדיוק קיבלנו שק מלא בטבק יבש משכם, הכלב רקד בפסיעות זהירות בכל פעם שנכנס אל המטבח, וכל עולמי חרב עליי יום אחר יום, שלא לומר שעה אחר שעה. ואז היא שלחה לי הודעה קטנה, הודיעה בפשטות אופיינית אך במילים גדולות שהאלבום החדש של Caribou דלף. "שמעת כבר?", היא שאלה, ואני נותרתי נבוך, קפאתי במקום לכמה שניות, וחשבתי על כך שאין זה הגיוני בשום צורה שהיא זו שמודיעה לי על בוא האביב, על הלבלוב, על הפריחה, על השגשוג הקט שאורב מעבר לפינה. חצי שנה מאוחר יותר ברחתי מהארץ בזכותה (או באשמתה), והגשמתי את כל החלומות שהיינו אמורים להגשים ביחד – אבל בעצמי, לבד, בצער נוגה השמור לנלוזים שברומנטיקנים שבורי-הלב. ובהמשך, בלבו של חודש נובמבר, עמדתי בשורה הראשונה בתוך מה שהיה בעבר בונקר נאצי שעליו הונחו תותחי נ"מ גדולים, רקדתי את כל נשמתי עם חבורה של ספרדים, נתתי לקאריבו לגבור על הזיכרונות ולייצר לי אלף חלומות חדשים. כל שנייה הייתה חלום, וכל ההופעה ההיא הייתה אנחנו, אך גם כל מה שבדיעבד הבנתי שלא נהיה לעולם.

והנה, יותר מארבע שנים כבר עפו לי מהחיים, ושוב אני עומד בנקודה דומה. חולם חלומות רטרוספקטיביים, מתרפק על פיסות של זיכרון אפל, ויש שיאמרו – סתם חי. אהבתי הגדולה מכל איננה, ועמה מעט השאיפות שהספקתי לקשור לראשה. הדירה הירושלמית אחרת, אך הלב אותו לב – מונח על השולחן, מלבלב, משווע לזמן ולנחת קטנה של שעות אחר צהריים מרנינות שבהן כל וילונות הנפש נעים בנעימים ברוח.
זו העת הזו בחיים שבה אלבום חדש של קאריבו נולד, והפעם הוא שר את שיריו באהבה גדולה. הוא אינו יכול לשאת יותר חורבנות ומפגעים, בדיוק כפי שרובנו איננו מסוגלים או רוצים לשאת. כי כנראה כל מה ששנינו רצינו בחיינו, קאריבו ואני, הוא שקט. לפחות הוא השיג את זה באלבום החדש שלו, Our Love – יצירה שלמה, רהוטה, מלוטשת, נהדרת, אהובה.

Caribou :: Can't Do Without You

Caribou :: All I Ever Need

Caribou :: Our Love

Caribou :: Mars

האלבום המלא והיפהפה

60 השירים של 2013 שלי

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. כי הרי אין זה הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, כי היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא יהיה קר לעולם. עם כל המטען החורפי הזה אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. הנה הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

רוקנרול סטאר

אני לא ממש אומן רכיבה על אופניים. אני יודע להזיז את עצמי קדימה, די מהר אפילו, אבל קשה לי לעשות את זה בקו ישר, במיוחד כאשר קר לי באצבעות ובריזה נורדית חודרת לי לרגלים מהרווח שבין הגרביים למכנסיים. עוד יותר קשה לי לעשות את כל זה כשאני שיכור, וזה הופך עוד הרבה יותר מסובך כשמדי פעם סקנדינבים גדולים וחזקים מאוד עוקפים אותי משמאל במהירות-על על נתיב שרוחבו משהו כמו 80 ס"מ.
הקטע הוא שבשבוע שעבר כל זה כלל לא היה מאיים, מפחיד או מעלה חששות לבריאות כלשהי – שלי או של הסקנדינבים הגדולים. פשוט בשבוע שעבר במחצית מהפעמים שבהן רכבתי על האופניים השכורים השחורים והיפים שלי בקופנהגן, חברי המוצלח בלישה התגלגל לפניי – גם אם הוא ברח לעתים – וכמעט כל העת שרקתי-שרתי-ניגנתי-לעצמי-בראש את המנגינות של הילד הרע האמיתי שתקף אותנו בחודשים האחרונים – Mac DeMarco.

מק הזה הוא הפרי הטרי ביותר של תאגיד המוזיקה הקטן והכמעט מושלם מברוקלין, Captured Tracks, זה שעל אמניו כתבתי כבר כל כך הרבה שורות פה בשנים האחרונות. אלא שבניגוד לכל השורות הקודמות שכבר ריססתי לכל עבר על הלייבל הזה, הפעם הסיפור הוא קצת שונה. הסיבה היא שמק דמרקו הוא כל השוני.

כסוג של ילד מגודל הוא בכל זאת מצליח באלבום הבכורה שלו, שיוצא ממש השבוע ונקרא איכשהו דווקא 2, להפיק טינופת טהורה של מלודיות קלות ופזמונים לא מכוונים. הכל אצלו מזייף, שום דבר לא אמור להיות מופק כמו שצריך, ובכל זאת – התוצר הסופי הוא פופ הגיטרות הצפון-אמריקאי הכי מנוסח של הזמן הזה. בצורות כאלה ואחרות בכלל, דמרקו הוא אולי אלכס טרנר של הגולשים הקנדים שמעולם לא קפצו לים. היופי האמיתי שלו הוא שגם כשהוא אינו מנסה להתייפייף ולהיראות כמו רומנטיקן מצוי – חצי מהשירים שלו עשויים להיות שירי האהבה הקיטשיים היפים של השנה. ואת כל זה הוא בטח עושה עם חור אחד לפחות בגרביים.

Mac DeMarco :: Freaking Out the Neighborhood

Mac DeMarco :: My Kind of Woman

Mac DeMarco :: Ode to Viceroy

Mac DeMarco :: Annie

האלבום המלא והמעולה

רוח הרפאים רוקדת בסלון אחר הערב

החודשיים האחרונים הם כנראה היפים ביותר שידעתי בשנים האחרונות. לפעמים, בשעות המתח הגדולות של סגירת העיתון, אני מתעורר, נעמד באיזו פינה, ומנגינה נורבגית כלשהי נשרקת מפי, בעוד אני מניע את כפות הרגליים בקצב הנכון. אני מתעוור אל מול המציאות הישנה, או שמא היא – אותה מציאות רצוצה ונשכחת – נעשית עיוורת לנוכח החלום החדש שנרקם לו בעולמי. כל זאת בין גנים צבעוניים, מול מפרצים מסתערים, לנוכח שניות עצומות של אי-פחד, אי-בהלה, אי-יגון ואי של שפיות חושית.

בתוך קלחת הג'לי הוורדרד הנוכחית אני נעמד, מביט סביבי ורואה את 2010 כולה. אותה שנה הפכפכה – זו שבה בכל פעם שטיפסתי אל חודו של צוק, גם צנחנתי ממנו נטול כל אמצעי הגנה – ניצבת כסימניה פעוטה של לילות השקט המרובים – והיא נודמת. שירה הקודר מעט, בין עצי ירושלים המאובקים לעצי המבורג לבושי העורבים השחורים, הופך בעת הזו לפזמון נטול פספוס, ולו הקטן ביותר.

אין פלא כנראה שמרבית אהבותיי המוזיקליות הגדולות של סיבוב החיים הקודם קמות לחיים באחת, מכות באצבעותיהן על מיטב הזגוגיות השבירות שנעטפו על ידי ברגע אחר. כך למשל, איוון אביל ודניס נוביון, הם Memoryhouse, מדגדגים את הזמן שבו ייצא אלבום הבכורה שלהם. הצמד הקנדי היפה הזה, אשר אחראי לשיר השנה העגמומי שלי ב-2010, כבר הספיק החודש לפנק את העולם בשני שירים ראשונים מתוך הדבר הגדול הזה שלהם – ונדמה כי נשמותיהם שינו כיוון, או שמא זהו אני בלבד? את רוח הרפאים שטיילה בסלונם בעבר, הם המירו במקצב חדש, עם גיטרה חדשה וכוונה חדשה. זו אולי אינה מוזיקת המסיבות המתבקשת ביותר, אבל זה אחר. אחר מכל מה שהם ידעו לתת לי בעבר, ועל כן מוטב לי.

והם אינם לבד, שכן ג'ק טאטום, הג'ינג'י האחראי על Wild Nothing, עוד אימפריית 2010 קטנה, מתכונן לדליפתו של אלבומו השני – והוא עושה זאת בסיוע אנדריאה אסטלה מ-Twin Sister. מסופר כי זהו השיר הראשון אי-פעם שאותו הוא הקליט עם חבריו באולפן ולא על המק בבית, ואין לי אלא לומר כי גם את זאת אהבתי אך גם את זאת. אם איש לא יעצור אותי, אותם, או אותנו – זו עוד עשויה להיות השנה של חיי.

Memoryhouse :: Walk With Me
Memoryhouse :: The Kids Were Wrong
Wild Nothing :: Nowhere

הנס קסטורפ

בעיצומה של ריצה בלתי נשלטת במורדות ההר, קפצתי. ניתור קל הוביל אותי אל מבול כבד, שלאחריו כל שהייתי יכול לעשות כדי להשלים את התמונה הוא לרחף לרגע. ההר הזה, זה שעל גבו אני דוהר לאחרונה אל מחוזות החיים, הוא הר הקסמים שלי. בקלות יתרה הוא מושיב אותי בחצר מוריקה הצמודה לבניין צהוב גדוש וילונות לבנים בסמוך לדאבוס שבשוויץ. בשעות אחר הצהריים הוא ממקם מולי הרכב קאמרי צנוע, הנח תחת עצי הערמונים על במה קטנה ומנגן מנגינות חדישות של יוהאן שטראוס הבן.

כשהנגנים המבוגרים אורזים את כליהם באריזות מצופות קטיפה סגולה, אני נאלץ לדמיין דמיונות. דמיונות קטנים, לא מזיקים, שאינם מפרים את שלוותי – אלא להפך. כך למשל, במהלך חלום בהקיץ אחד – נרדמתי. החצר הירוקה הוחלפה בחדר תל-אביבי עמוס גלויות של פעם, אשר מזמין אליו עטלפים צעירים מכל קצוות העיר כדי לטעום את תפארת האזדרכת. ברקע, לאו דווקא בגלל העטלפים, התנגן אחד השירים המפוספסים והיפים של 2011, השייך ל-Mode Moderne הקנדים המעודנים. כזה שאותו גיליתי אך ורק בפתיחתה של 2012. כאן זה מתחיל, אך לא כאן זה יסתיים. אני מחכה לשנה הזו, משתוקק לשוב אל ההר.

Mode Moderne :: Real Goths

והביסייד מהסינגל שלעיל:

העמוד הקודם