באמת שלא הייתי בטוח היכן כדאי לי להתחיל. אמש, בין גטינגן לפרנקפורט, בדרך למנהיים ומשם להיידלברג, התבוננתי סביב לרגע, והבנתי: כל שעליי לעשות במסגרת סיכומי העשור שלי – ×–×” פשוט לכתוב בהתאם לתחושותיי. אינני צריך ליצור איזו דוֹגמה מרתקת, פשוט לכתוב. ברור שעליי לשמור על קוהרנטיות מסוימת, להקפיד לגעת אך ורק באמנים, בשירים, באלבומים וברגעים שריגשו אותי יותר מכול – או לכל הפחות נגעו בי בצורה בלתי נשכחת – ובכל זאת, כל שעליי לעשות ×–×” לכתוב. אינני מאמין שאני עושה זאת גם כן, כל כך מהר, אוהד. ×”× ×”, גם אני מסכם עשור, יא אלוהים.
שנות האלפיים שלי, העשור הראשון שלהן כלומר, היו הזמן הנכון. מי שקורא בבלוג ×”×–×” בהתמדה יכול להבין עד כמה המוזיקה, תרבות האינדי במיוחד, היא כל עולמי. אמנם כל ×–×” לא החל בעשר השנים האחרונות, אבל האינטרנט, האמפי3 וכל יתר האלמנטים החדשניים האלו – שבאו במקום הרחפות וחליפות החלל – הפכו לרוח האמיתית שדוחפת אותי מפינה לפינה בחיים. אינני מסוגל לדמיין איך הימים הללו נראים היו לולא הקבצים המכווצים הללו, ללא האייפוד שלי וללא האייפוד הרעב שלנו. אבל עד כאן שמאלץ וגו' – וכעת לעבודה.

אינני יכול להסביר מדוע אני פותח את סיכומי העשור שלי דווקא עם Herrmann & Kleine הגרמנים, אבל אולי הדבר קשור להיותם הגרמנים היחדים שככל הנראה הצליחו לסובב לי את הראש מאז שנת 2000. הסיפור הוא פשוט, והולך בערך כך: פעם, אוהד, בלישה, גיל ואני היינו להקה. Mu-te שלנו נולדה בסוף העשור הקודם וחרגה אל תוך המילניום הנוכחי בזכות איכות אמיתית (אינני צוחק), אך חוסר יכולת ליצור דבר מה רציני מתמשך או מכאיב מספיק. בקיצור, התגייסנו, אחד מאיתנו למקום חשוב במיוחד – והכל נגמר.
אז זהו, שזה לא באמת נגמר. בלישה וגיל, יקירינו, הקימו את Zegunder וחיו בכל רגע מחייהם את הדבר הגדול הבא: Glitch. כך קראו לכל הצקצוקים, הבסים הרכים והמלודיות המינוריות שנולדו בתחילת העשור. ככל שזגונדר שלהם השתבחה – כך השתלט גם עליי הגליטש. הרמן וקליינה אף פעם לא היו גליטשיונרים, יקום בלישה ויאמר, אבל לא באמת אכפת לי. שני הגרמנים האלה היוו את פיסת גן העדן שלי ב-2002, אך גם בשנה שאחרי כן. התגאתי להאזין למוזיקה אלקטרונית, ל-IDM במיוחד, בעיקר בגללם. וזה ×”×™×” די פשוט. תוך שהם נישאים על גבי גל האהדה ללייבל הגרמני Morr Music ולכל השוגייזינג של תחילת שנות התשעים – הם פשוט שברו אותי.
הרומן שלנו החל, כמדומני, בהופעה של ברט שניידר או אולריך שנאוס בדינמו דבש המיתולוגי בתל-אביב. יאיר, ברנש מקומי מדופלם, מכר של בלישה וגיל (או שהיתה לו הגדרה אחרת), פתח את סט החימום שלו ב-Her Tune, שמצורף כאן למטה ומהווה את אחד מרגעי הכוח הגדולים של ×—×™×™ (לא מגזים), ושינה את מקומי בעולם. ללא סמים, ללא יותר מדיי אלכוהול (×›×™ היו אלה ימי צבא או משהו דומה) – נפלתי. כמה שבועות אחרי כן, כבר הקלטתי את הלהיט המדובר על קסטה (לא פחות), בצמוד לבסבוסה של שריף, והבאתי את ×–×” לחבר'×” בצבא הישראלי. ישבנו במשרד (×’'ובניקים של דרך פתח-תקווה), וניסיתי להסביר להם מהי המוזיקה הנכונה לה כו-לם צריכים להאזין. הם היו המומים. אביב פינס שאל אותי איך רוקדים לזה, והפציר בי להדגים. ניסיתי, נדמה לי שהצלחתי, או שלא, אבל הם נותרו בשלהם. ×–×” לא כל כך עניין אותם. "יותר מדיי רעש", הם אמרו לי – אבל מה הם מבינים.
פתאום היום, אחרי שנים, לקראת כתיבת הטקסט הנוכחי, פתחתי את הסולסיק שלי (גם כן אחרי שנים) והורדי מחדש את Our Noise – אלבומם היחיד של הרמן וקליינה. שוב הבנתי כמה טוב הם ידעו לצקצק, לטקטק, לקרקר ולצפצף, כמה גדולות היו המלודיות שלהם, ומדוע פעם – כשהייתי בן 19 – יכולים הם היו לשרוף לי כל טיפה של יאוש מהמדים, מהחום, מהגומיות שעל הנעליים הכבדות, מהמטלות המייאשות וסתם מסיומו של גיל העשרה.

הרמן, קליינה,
Ich liebe euch

Herrmann & Kleine :: Her Tune
Herrmann & Kleine :: Blue Flower
האלבום המלא

כיף חיים פה בהיידלברג. אני כאן כבר שלושה ימים שלמים, מסתובב לי ברחובות נינוח וחסר תקנה, שורק שירים של להקת הרימונים המעולה, שותה בירה מתי שבא לי, אוכל פטל, מטפס על טירה, שואף אוויר הרים אמיתי בדרך הפילוסופים ועושה חיים עם הסינים בכיכר ביסמארק. בחיי שהחופש לא יכול להיות שליו יותר. אפילו יש לי המון מוזיקה חדשה על המחשב (כי החיבור שלי מהיר כמו סקוטר). עוד אין גשם, אך אינני מודאג. מתישהו הוא יבוא, כהרגלו בעונה זו במחוז זה של העולם, ואני אוכל ליפול למיטה נרגש מתמיד.

בינתיים, אני פשוט מתקשה לעצור את התלהבותי מן המכלול המוזיקלי הספרדי הטוב ביותר ששמעתי בחיי, אפילו טוב יותר מ-Cof Cof. הפעם הראשונה בה האזנתי ל-Delorean היתה באמצע תקופת הבחינות, וכבר אז ניכר ×”×™×” שמדובר בשלאגר שלא מהעולם ×”×–×”. הרביעייה הזו, שמגיעה מזראטוס או משהו דומה, מיישרת קו עם רוח הפשן פיט של העת האחרונה, ועושה זאת באמצעות אי.פי לא נורמלי בשם אירטון סנה (×”× ×”×’ האגדי שהתרסק לתוך קיר פעם, המסכן), שהוא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שנגע באוזניי בהתמדה פה בגרמניה. קחו פנדה בר חברו לו כל מרכיב סמי ניו-רייבי של השנים האחרונות – וזו התוצאה:

Delorean :: Seasun
Delorean :: Deli

גרביים לבנות, כפכפים. כל כך הרבה שמש יש בעיר הזו, אך מדוזות אין. לרוץ מול הים, ריחות של טיגונים, מיץ תפוזים, בריכת גורדון, לעלות על האופניים ולרכב צפונה ואז דרומה. גם באירופה יש קיץ אמיתי, יש לו גרביים, גיטרה חשמלית והמון שמחת חיים בגלל שהשמש נשארה לעוד עשר דקות נוספות היום. אני לא זוכר מתי לבשתי גרביים מרצוני לאחרונה.

אם בוחנים את התמונות בדף זה בקפידה, קשה להבין איך להקה כמותם צומחת בווילס ועוד מתגאה בכך. מה הסיכוי שאבי ביטר יגדל למימדיו בקרב תימנים לועסי גת, או שג'וליאן קזבלנקס יהגר לגאנה כדי להתחבר לשורשים השחורים שלו?

מצד שני, מתוך כל הטראש הזה, צומח איזשהו קסם שקיים רק אצל מי שמודע לעצמו בדיוק במידה ששומרת את ההנאה מהחיים. נראה שזו הסיבה שהם מצליחים להנפיק אלבום מצויין מדי שנתיים, הם מלאי כיף והם יודעים את זה. הסופר פרי אנימלז הם תופעה זואולוגית דו-שנתית, שמייצרת שירים מקפיצים ושמחים, הפעם יצא להם אלבום קיצי במיוחד, שמכיל שני שירים בוולשית, כמיטב המסורת.

גראף ריס, הסולן, בפוזה סטנדרטית. בלינק תמצאו את השיר היחיד באלבום שהוא לא שר בו, אלא מפנה את הבמה לגיטריסט הו בנפורד.

Super Furry Animals – White Socks / Flip Flops

החלטתי שאין כל טעם לנסות ולחשוב על אלבומים שלמים בתקופה הקרוב, לאור הבחינות וכל השעמום. בשל כך, חשבתי לחנוך מסורת חדשה ליולי הקרוב, במסגרתה אקפיד להעלות לכאן את השירים שעוזרים לי להתאוורר בכל פעם שאני משתגע. נו, אתם יודעים ממה. כך, בין רגע אבוד אחד לאחר – אקפיד להפיל על העולם כמה רגעים מרנינים יותר. בלי יותר מדי יומרות ומחשבות על אלבומים שוברי לב ומרטיטי רגליים. אז ×”× ×”, הפתעה.

המון זמן חיכיתי שג'ואקים בועזיז, צרפתי המחמד שלנו, יסיים להקליט את האלבום החדש שלו, לאחר שזה הקודם (Monster And Silly Songs) הפך לשם דבר פה בסלון, בעיקר בזכות הסינגל הפנטסטי שתמצאו את קליפו כאן למטה – "לבבות בודדים". על כל פנים, כמובן שאין לי זמן אמיתי להאזנה אינטנסיבית ל-Milky Ways החדש שלו, שהגיע לידיי ממש הערב, אבל פנינה אדירת מימדים אחת כבר מצאתי בו. כך, תוך האזנה אחת מצאתי לי שיר ראשון לדיוטי פרי או לרגעים של שכרות מיוחלת של סתם עוד יום. אני פשוט משתגע מכל האווירה ×”×™×¢× ×™ מתוחכמת מלודרמטית הזו שעוטפת את ×’'ואקים שלי. הפעם הוא כבר כמעט דה חואן מקלין – וכך אני אוהב את ×–×”.

Joakim :: Spiders
האלבום המלא

והנה להיט ישן:

בחייאת ראבק. כבר ארבעה ימים הפוסט הזה מחכה להתפרסם ומנהל מאבקים קשים עם המחשבים האיטיים שלי ושל האוניברסיטה. עם זאת, סוף סוף הגיע הפנאי, המועד האידיאלי, וכעת אוכל להלל ולשבח את זה שמסתמן כעוד אחד מן האלבומים הטובים של העת האחרונה.
אז ככה: מאז ביקור מזדמן בקרמבו רקורדס אי-שם ב-2003, בעודי על מדים ונטול אייפוד, אני מוגדר כמעריץ אמיתי של סשה רינג הגרמני. האיש ועצמות הלחיים, שמוכר יותר תחת הכינוי Apparat, כבר איכלס פה דף או שניים בעבר, ואף אילץ אותי לצאת בווידוי כואב אודות עשרות הפעמים בהן פספסתי את ביקוריו בעיר הקודש, תל-אביב. סיפורנו המשותף הוא די מפותל, וכולל צעידות על גבי צעידות ברחובות אפלים בארץ ומעבר לים (כשהוא מנגן לי ישירות למוח). בשבועות האחרונים הסתבר כי דבר לא השתנה. הגבעה הצרפתית הקפואה, למשל, נראתה לי אחרת לגמרי בצוותא אתו.
כן, סשה שלי פה עם אלבום חדש, אבל הפעם הוא לא לבד – אלא מצוות עם חבריו מ-Modeselektor. ביחד הם נקראים – שימו לב לתחכום הגרמני – Moderat, והתוצאה כמו תמיד כוללת ביטים כבדים, אלקטרוניקה סמי-מלודית ויגון נורא. אלא שהפעם יש גם חידוש: הניינטיז בפנים. ולא סתם ניינטיז, אלא Leftfield. לראשונה בחיי אני מרגיש שמישהו מצליח לשחזר קצב ותחושה כלשהם מ-Leftism הדגול ההוא. אבל אולי ×–×” רק אני שמתגעגע. בכל מקרה, בפעם הבאה שסשה מגיע לנתב"×’ – אני שם.

Moderat :: Rusty Nails
Moderat :: A New Error
Moderat :: 3 Minutes Of

ועוד משהו: בשבת אלושה ואני מרימים עוד מסיבת מנדט בירושלים (בתקליט, הלני המלכה 7), ויהיה שמח, כתמיד. בנוסף, בשבוע הבא – יום חמישי – אני חונך את הליין הקטן החדש שלי (גם כן בעיר הבירה). פרטים בקרוב!

אחד מחבריי הטובים ביותר הוא טייס. הוא קם מוקדם בבוקר בכל יום, לובש בגד משונה שמכונה סרבל, אוטם את ראשו בקסדה ויוצא לטייל בשמי ישראל. איש אינו יודע כמה רחוק הוא כבר ×”×’×™×¢ בעזרת מטוסו הקטן והאמריקני, אך הוא סיפר לי פעם שמהחרמון לתל-אביב (או משהו דומה שם בסביבה) ×–×” לוקח ×’×’ חמש דקות (ואולי אני טועה קצת, לא נורא). לא מזמן תהינו, בלישה ואני, האם אותו חבר מאזין למוזיקה כשהוא שם באוויר, צופה על כל האזור המצהיב ×”×–×”, ומתענג על פנדה בר, נגיד. אני, למשל, חש חיבה ×¢×–×” לרביצה תחת שמש מדברית אמיתית תוך האזנה לפנדה בר, אז אולי גם שם בשמים ×–×” יכול להיות נחמד? על כל פנים, חברי הטייס, כך נדמה לי – לא ניסה זאת מעולם. אני בטוח שהוא ×”×™×” שמח להאזין למשהו שם למעלה, אבל אסור לו באמת להגיד את ×–×”. בכל מקרה, על שום אהבתי לחבר יקר ×–×”, שאפילו מבקר באתר ×–×” לפעמים, אני מקדיש לו את האלבום החדש של Fanfarlo, ובמיוחד את השיר הצבעוני I'm a Pilot, שוודאי נכתב עליו.

ומי אלו Fanfarlo? ובכן, מדובר בחבורה של צעירים בריטים שחברו לסולן שבדי (שמספר ×›×™ ברח משבדיה בגלל איזו סופת שלגים אימתנית, המסכן). ביחד הם מרכיבים פופ ×—×™× × ×™ ומתחנף למדי, שהוא שילוב אקזוטי בין ינס לקמן, ארקייד פייר וביירות – אם אני ממש חייב לעשות פה איזה ניימדרופינג. בכל פינת פנאי שהיתה לי ביומיים האחרונים – שבה המראתי מעל למעללי ברנדט, אדנאור, שמידט ומרקל – ניגשתי לאלבום ×”×–×” (Reservoir). ×›×™×£ גדול ומנחם.

Fanfarlo :: I'm A Pilot
Fanfarlo :: Ghosts
Fanfarlo :: The Walls are Coming Down

והייתי חייב גם את ×–×”. לתפארת הלו-פיי…

שוב פגשתי את חברי הנורווגי ארלנד אוי. כנראה שלא הוגים את השם שלו כמו שעכשיו דמיינתם שהוגים אותו, או כך לפחות טוענת יועצת האייפוד לענייני בלשנות סקנדינבית – אניטה. לשם הפשטות נקרא לו מעתה בשמו היהודי – אריה אור.

את אריה אני פוגש מדי פעם, ובאופן די מוחלט כל אלבום שבו הוא צץ הופך בין לילה לפריט הכרחי בספריית המוסיקה שלי. מהאלבומים שאני משיג גם אם הם נמחקים. שני האלבומים הידועים של Kings of Convenience כדוגמה הברורה הראשונה, האלבום הראשון של רויקסופ ואוסף ה Dj-kicks המדהים שהוא ערך וכבר כתבתי עליו פעם. האיש יודע מה הוא עושה.

הפעם מדובר על האלבום החדש של להקתו The Whitest Boy Alive, היוצא בחודש הבא ונזכה לשמעו במידה ועדיין תהיה לנו מדינה ריבונית ולא אנרכיה טוטאלית. כל פעם ששמעתי את האלבום הקודם שלהם, Dreams, (ואלוהים יודע שזה קרה כמה מאות פעמים) חשבתי לעצמי שאם הייתי מוסיקאי דגול ככה הייתי רוצה שהאלבום שלי ישמע. מרקיד לפרקים, רגוע, חד, מדויק, ופשוט.

האלבום החדש – Rules, נשמע לא מאוד שונה מהקודם, וזה למעשה עונה על כל הציפיות שהיו לי ממנו ואולי אפילו קצת יותר.

The Whitest Boy Alive – High on The Heels
The Whitest Boy Alive – 1517