ארכיון הנושא 'שירים של אירופאים משונים'
המחולות שבלב

כל הבקרים שלי נראים פחות או יותר אותו הדבר. אני צועד ברגל, מזיע בדרכי לתחנה, שם אני עולה על אוטובוס, שבו אני מתיישב בנקודה ממוזגת – וגם מחליף מיד את המוזיקה החדשה בכל מיני קטעים של שוברט או מאהלר, רק כדי שאוכל לקרוא ולדמיין שאני באירופה. נו, סוג של סרט. אלא שבשלב מסוים אני מגיע לאזור שבו אני עובד, ואז עליי להעיר את עצמי מכל ההזיה האוטובוסית שאני בורא במו ידיי כמעט, ולחזור לצוף רגע לפני שאני אמור לצלול לתוך המחשב גדוש הטקסטים והתמונות.

לאור זאת, אחד השלבים החשובים ביותר בכל יום בחיי הנוכחיים הוא שלב הצעידה מהאוטובוס אל בניין העבודה. זה השלב שבו אני אמור להאזין לשיר או שיר וחצי – שאמורים להכתיב לי יום שלם. אחרי כ-40 דקות קריאה על נאצים, נאצים בהחלמה, נאצים בהכחשה, נאצים בפוטנציה או אבותיהם של נאצים – אני חייב לרקוד בלב לחמש דקות. איכשהו קרה שכבר יותר מחודשיים שאת מחצית ממחולות הלב האלה אני עושה בעזרת הדבר הזה:

קיץ 2009, אשר היה מקולל בחלקו, היה הפעם האחרונה שבה חיברתי מילים לשורות על Joakim, ג'ואקים בועזיז, המפיק והיוצר שמצייר מקצבים ואווירות צוננות, כמסורת בני צרפת. האלקטרו הקל שלו, הנושק למחוזות ה-Coldwave כאשר מתחשק, היה ללהיט בכל הבתים שבהם התגוררתי עד כה – לבד או במשותף. האלבום החדש שלו נקרא Nothing Gold וכמו בשני הקודמים, גם הפעם מתקשה ג'ואקים להתנתק מכל מה שעושה אותו לבן אדם: סקס אפיל אפלולי. סוג של אלקטרו אוסטרלי עם שחפת. מחלה אהובה, אני מודה.

Joakim :: Forever Young – Extended
Joakim :: Find a Way
Joakim :: Perfect Kiss
Joakim :: Paranoid

זה מתקרב, אט-אט

לצעוד על אצטרובלים ברגליים יחפות, לחפש שקיעות במבט אל המזרח, לנסות ולצלול כל בוקר במקלחת – ואז לפסוע אל השגרה. במרבית הבקרים יש ניחוח של טעות באוויר, טעות אשר אינני יודע כיצד להקיפה במעגלים, כאלה אשר יולידו איקס גדול ואחריו מחיקה ופציחה חדשה. אני בוהה בשני העציצים שחברי הטוב השאיר לי כאן בחדר רגע לפני שהמריא אל הצפון הרחוק, ואני בטוח ששניהם כאן כדי לגרום לי לחשוב. אולם אינני בטוח שאני יודע על מה. אני לוגם מן הקפה, המופרד בחוסר פאתוס מן החלב, ונותן למה שהיה לחולל את חיי. זה נעשה קשה עוד יותר עם האלבום החדש של Apparat, אבל הרי ידעתי שכל זה יהיה מסובך עוד יותר עם האלבום החדש הזה.

הרי לפני כשלושה שבועות הושבתי את אלושה לצדי והרעדתי את הבניין עם הופעה חיה, מן הזמן הקרוב ביותר, של אותו סשה רינג, קרי Apparat – ונאמתי על המלודיות, על ההקרבה או על כל מה שזה לא יהיה. המשבריות הזו שפועמת בכל השירים שהקליט עד היום הברלינאי הזה לא אבדה בהופעה ההיא, והיא חזקה כל כך גם באלבום החדש שלו, The Devil's Walk. סשה רינג הוא מלחין המכאוב הנבון ביותר שמסתובב באירופה, ללא כל מתחרים באופק.

באלבום החדש, ללא ספק הטוב ביותר שהוא הוציא עד היום, יש שלמות אדירה. באחד הרגעים המפתיעים, כשנדמה שהשיר, Goodbye שמו, נפח את נשמתו – מופיעה פתאום Soap&Skin האוסטרית הצעירה ומתחילה להיפרד בעצמה. רגליה היחפות מונחות כבר שנתיים על ערמות אצטרובלים, שקיעותיה מזרחיות והיא – בקולה – כוכבים שלמים מצלילה. הביצוע שלה, הנגינות של Apparat, כל אלה ביחד מייצרים פלא צפוי שמשמעותו אחת, יחידה, מובנית ומובנת: הסתיו כבר באופק.

Apparat :: Song of Los
Apparat :: Goodbye
Apparat :: Black Water
Apparat :: Candil De La Calla
Apparat :: Ash Black Veil
האלבום המלא והמעולה

דם של הדרים

העת האחרונה הוציאה אותי קצת מאיפוס. אולי זו התנועה הגוברת שלי בציר תל אביב-חיפה, אולי אלו הן שעות העבודה הרבות והחלומות על אותן שעות בלילה, ואולי זה סתם הקיץ שנעל אותי מאחורי מזגנים וניתק אותי מעט מן הקיום. מצד שני, אני שורד את כל זה יפה, מוריד עשרות אלבומים ו-EPים ומקווה לתפוס את כולם באחת. או אולי תוך פרק זמן ממושך קצת יותר.

כך למשל, בעיצומה של נסיעה מן הצפון לדרום בתוך מונית מצחינה ולצד כמה אנשים מזיעים בלב לבה של השבת האחרונה – התאהבתי ב-Blood Orange. זכרתי במעורפל כי עמר חברי הטוב כבר מלמל כנראה משהו על הפרויקט הזה של דב היינס, הוא Lightspeed Champion, אבל בעודי יושב במונית השירות עם כשספר על ישוע המשיח בידיי, באמת שלא קישרתי בין האנקדוטות. ובכן, כשעה מאוחר יותר כבר חיברתי את הנקודות זו לזו.

אז כן, תפוז הדם הוא אכן הפרויקט הצדדי הנוסף של אותו היינס – ולא קשה יהיה לי לומר בנחישות שזה הדבר הטוב ביותר שהוא עשה בחיים שלו. אחרי שנים של חיפוש עצמי, מסעות מוזיקליים קטנים שלא הניבו יותר מדי – אלא אם כן שער או שניים של NME זה עוד נחשב בימינו – נדמה כי הזמר הזה מצא את מקומו על המפה.

האלבום החדש שעליו הוא חתום כתפוז הדם, Coastal Grooves שמו, הוא לא פחות מאשר פנטסטי. ברגעיו הטובים הוא וריאציה צינית של The Maccabees, ברגעיו הטובים מאוד הוא וריאציה מקפיצה של The XX, וברגעיו המצוינים באמת הוא וריאציה רכה של Twin Shadow. אם הייתי נדרש לסמן את אלבום השקיעות המוצלח של הקיץ הזה עד כה – הנה הוא. רק שמישהו יגיש לי כעת מיץ אננס.

Blood Orange :: I'm Sorry We Lied
Blood Orange :: Forget It
Blood Orange :: The Complete Knock
האלבום המלא והמעולה

חוץ מזה, כמה מוזיקאים שאני אוהב יתר על המידה עומדים להוציא אלבומים חדשים ומשמחים, ועל כך אומר יאי! שניים נבחרים במיוחד הם Apparat ו-Active Child. הראשון הוא גרמני, עליו כבר כתבתי רבות פה בעבר, שגרם לי לבהות לא אחת בחללים צבעוניים. השני הוא נגן הנבל החתיך וחובב הצ'ילווייב שהיכרתי בסתיו. לשניהם אחכה בחיוך. וכן, גם לחדש של הדראמז, שנשמע בינתיים קצת כמו בדיחה על הסמית'ס – אבל לא אכפת לי במיוחד.

Apparat :: Black Water
Apparat :: Ash/Black Veil
Active Child :: Hanging On

בונקר וולף, היכן אתה?

למן הרגע שבו נפלתי אל תוך העיר הזו, נדמה לי שלא היה יום אחד שבו לא שמעתי גרמנית ברחובות. אינני יודע לומר האם כל זה קשור לעובדה שכת, לאחר שהותי בהמבורג הנהדרת, אוזניי ועיניי רגישות יותר לטיפוסים האירופאים השזופים האלה או שבאמת מספרם גואה והולך. לרוב, אינני נעזר באוזניי כדי למצוא אותם במרחב, במיוחד כאשר האוויר מתחמם לו בנחת. אני מביט על סנדלי הנוחות העבים שלהם, על החולצות המכופתרות בעלות השרוולים הקצרים, החושפות פיסת חזה גברי מאדימה, או על התספורות הקצוצות של הגברות המתבגרות. במקרים אחרים אני מוצא רק את אותו פרופיל ברלינאי רגיל, שחוק כל כך, אופנתי לא אופנתי, של חבורות צעירים המזינות עצמן בראנצ'ים על גבי בראנצ'ים בבתי הקפה שמתחת לביתי. לרוב אני פוסע באיטיות לידי שולחנותיהם של כל אלה ורק מצפה למילים הצפויות. נותן להן להישמע מעצמן.

"עת בזרועותייך ובנשיקותינו אמצא חמדת דודים בעונתה, שֶם גרמניה זו שלי אל נא תזכירי – שֹאת לא אוכל: כי יש סיבה".

בשבוע שעבר שאלה אותי סבתא כיצד אני שומר על קשר עם השפה האהובה הזו שלי פה בתל אביב. סיפרתי לה כי מדי פעם אני פולש לאתרי חדשות כאלה ואחרים, שבהן נערכות הכתבות ממינכן או מהמבורג, והיא התרצתה. לא רציתי לספר לה שאת מרבית זמני הגרמני החדש אני מעביר בחברתו של HORRID RED. כבר כמה שבועות שזה כך: מתפלש בים האובך, מאזין לפוסט-פאנק בשפת סבתי האחת, חולם על מטעמי סבתי השנייה.

HORRID RED זה הוא שם הבמה הנוכחי של ברנש בשם גלן דונלדסון, שבחייו נטל חלק בעשרות פרויקטים – שאת חלקם אני מכיר, ואת חלקם לא אכיר לעולם. הוא כבר הספיק לגעת בכליו בין השאר במסגרת Hala Strana, The Skygreen Leopards ו-Mirza ובעת האחרונה הוא כבר הוציא אלבום עם סוג של הרכב חדש בשם The Art Museums. את הפעילות הנוכחית שלו, במסגרתה הוא מכנה את עצמו גם בונקר וולף, וגם את חלקה הנכבד של זו האחרת, הוא מעלה לרשת (נו, באנדקמפ) וכל זה עושה לי טוב על הנשמה, גם אם בצורה חולנית.

הוריד רד זה חלום פוסט-פאנק נוסטלגי בגרמנית, שאינו נשמע בהכרח כמהפכה – במיוחד אם כבר שקעתם פעם בתת-ז'אנר כלשהו שמקורו בגדות האלבה או הריין – אך הוא עשוי כהלכה. זהו ניסוי חסר תכלית שמוליד עדשות משקפיים מנופצות של פרופסורים הנוקשים באצבעותיהם על שולחנות עץ באמצע היער. רב היגון על הרינה, אף שברור כי מאחורי כל זה עומדת דירה מעוצבת בלב סן פרנסיסקו. שם חי לו דונלדסון עם כלב או שניים, אהובה שכזו, וודאי אוסף הוא בולים. איש רגיל שכזה. לא גרמני.

HORRID RED :: PINK FLOWERS
HORRID RED :: TRANSPARENT GARDENS
HORRID RED :: FOEHN WINDS
ה-EP המלא והנאה
עוד 12 אינץ' של הוריד רד

כוחות מחודשים

החלטתי לוותר על רשימת אלבומי השנה שלי, בדיוק כמו בשנה שעברה. הסיבה לכך אינה עצלותי או עייפותי, אלא פשוט כי כל שחשתי בשנה החולפת כבר הובא לידי ביטוי ברשימת שירי השנה שלי. ובכלל, מה, שוב אכתוב על Beach Fossils, Wild Nothing, Small Black? עליי להתקדם קדימה, עליי ליהנות מן החדווה הגדולה הזו שמציפה אותי ערב חג המולד המתקרב – בין גבעות השלג לכוסות היין החם עם ניחוח ההדרים. חלום נוסף של חיים שלמים מתממש פה על ימין ועל שמאל עם כל הלבן הרך הזה שמשבית את שדות התעופה באזור, והיום אפילו פגשתי סנטה מעופף אחד שצחקק ודיבר לעצמו בגרמנית גברתנית.

על כל פנים, טעמי הלילה מתקתק וחמצמץ כמיץ התות-תפוז שסיימתי מוקדם יותר. אני מוצף בחיוניות חורפית, תחושה של חופש (שהחל אתמול האמת) ובמוזיקה חדשה ומלבבת. כך למשל, הערב נתקלתי בקליפ מעולה לשיר טוב, בקאבר מצטיין לשיר יפה, ובפזמון חדש של להקה נערצת. איכשהו, הייתי רוצה לאחל לעצמי שהשנה הקרובה תהיה ססגונית בדיוק כמו השילוב בין שלושת אלה. ראשית, מדובר בקליפ של El Guincho מברצלונה. שנית, זהו הקאבר השיט-ווייבי של CEO הפנטסטי לביונסה. שלישית, וזו שימו לב הפתעה גדולה, עסקינן בשיר חדש של Beach Fossils לקראת EP שייצא בשנה הבאה. רואים? הבטחתי שלא אכתוב על הלהקה הניו-יורקית הזו – והופ, שיקרתי. לא אכפת לי.

Beach Fossils :: Calyer
CEO :: Halo
El Guincho :: Bombay

השירים של 2010

אדם יוצא למסע ארוך שאת סופו הוא אינו רואה באופק. השורה הפשוטה, בעברית רגילה שאינה מתיימרת להיות דבר מה אחר, מחביאה בתוכה את כל אשר מסמלת 2010 בעבורי. הטיול של אחרי החיים אליו יצאתי בסוף 2009, התגלגל אל דרכים מפתיעות אמנם, אך מרכיב פשוט אחד מעולם לא נטש אותו – הערפל. כך, בכל שבוע שבו האמנתי כי אני רואה נר דולק במרפסת, הגיעו התודעה והתובנה והיכו בי. את ירושלים, שכה אהבתי, זנחתי ברגע, עליתי על מטוס והתמקמתי בעיר החורף החדשה שלי, המבורג, רק כדי לחוש אחת ולתמיד את החורף והבדידות במלוא הדרם, ללא כל מאמץ. והנה הגיע חודש דצמבר, יש לי חלון גדול וחדש, וממנו אני משקיף על סנטימטרים על גבי סנטימטרים של שלג לבן שהעלימו כל עלה, עשב או פרח. הפכתי לפרגמנט קטן של אושר/עצבות בתוך נחשול מחשבות ללא גבול. לצד כל זה, או שמא בתוך כל זה, ניצבים פסקולים קטנים של זריחה ושקיעה. כל אחד מהם זורק אותי לנקודת זמן אחרת, לזירת התרחשות שונה ולאקלים מתחלף.

כמו בכל שנה, אך אולי יותר מתמיד, רשימת 30 שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2010 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי. תחילה חשבתי לכלול כאן רשימה בומבסטית של 150 להיטים, אך לאחר שהרכבתיה חשתי זר ומבודד בתוכה. העניין הוא שאני מוכן להיות בודד, הרי כך אני חי כאן בגולה, אך אין לי כל כוונה לבודד עצמי גם בתוך האייפוד הרעב שלי. בשביל זה יש את פייסבוק. על כל פנים, סביר שאם קראתם בדפים אלו במהלך השנה החולפת – דבר כמעט לא יהיה זר לכם, זולת שיר אחד, יחיד ומיוחד, עליו כתבתי כאן בעבר, אך מעולם לא העלתי אותו להורדה.

איך אפשר להצטייד בשירים? באמצעות הורדתם אחד-אחד אל מחשביכם, או באמצעות הורדת שני האוספים המצורפים בתחתית העמוד, או סתם באמצעות האזנה להם או לקליפיהם כאן.

30
Women :: Can't You See


בחודשיים האחרונים אני מנסה ללמוד כיצד לצאת מן המיטה כשעוד חשוך בחוץ כדי להגיע לכיתה מסוימת לא רחוק מן הבית. שוב ושוב אני מגלה כי מדובר באחד מן הצעדים הקשים ביותר למימוש, שכן לא משנה כלל אם אני שותה קפה, תה או מיץ דובדבנים בכוס גבוהה – השמש לעולם לא זורחת בפועל. גם ביום שמשי היא תמיד שקועה מאחורי ענן אפור ודקיק כלשהו שרק מייחל למותה המהיר. על מנת להקל עליה את השהות בגרדום השמיימי, אני מקפיד לעתים די קרובות להשמיע לה את הקינה הנוגה הזו של Women. באותו רגע קל לדמיין כי לא אני הוא שאינני רואה, אלא היא – ורק היא. זה מרגיע אותי.

רגע האמת –> 1:33: זה השלב שבו כל הסיוט הזה גורם לי לבהות בשטיח ולהתבטל בפני העולם.

29
Mice Parade :: Do Your Eyes See Sparks


כשהגעתי אל המבורג קיבלתי דירה זמנית בבניין בו אני מתגורר גם כעת. היה בה חדר שינה קטן, מרפסת קטנה גם כן, ומטבח שהיה שמור בתוך ארון קיר. באותם ימים של סוף קיץ צפון אירופי נהגתי לשבת נטול אינטרנט, להאזין לילדים בגן המשחקים הירוק הסמוך, לקרוא ולהאזין למוזיקה. בכל הפסקה או בכל עת בה רציתי לחייך ולהירגע – תהלוכת העכברים חיכתה לי עם השיר הזה, אשר נשא בחובו תקווה לקור וחלומות על עתיד צבעוני. אין לי תשובה לגבי מימושו של חלום העתיד הצבעוני, אבל התקווה לקור – איך אומר זאת – כבר מיותרת.

רגע האמת –> 2:16: כל כך הרבה רגשות בקריאה פשוטה אחת של זמרת רכה. הלוואי וכל קיץ היה מרגיש כך.

28
Beach House :: Lover of Mine


לשיר הזה האזנתי לראשונה כחודש וחצי לפני סיומה של 2009 בכלל, אבל הוא שייך לשנה הזו בסופו של דבר, היות והיתה זו רק הדלפתו המוקדמת שזרקה אותו אל העשור הקודם. הזדקקתי לשנה שלמה כדי להבין עד כמה הדבר הזה הוא מיוחד, כאשר בתוך בונקר נאצי מימי המלחמה האחרונה של אירופה, ויקטוריה הרקידה, פשוט כך, את מאות האנשים שהגיעו לראותה. שיערה כיסה את עיניה, הפוני שלי ניסה לכסות את שלי, ורגליי נעו במקומן. זה אולי אינו השיר הטוב באלבום, אבל הוא השיר האהוב עליי.

רגע האמת –> 4:03: המלודיה מתחלפת לה בנונשלנטיות ולוקחת את כולנו ביחד אל הסוף.

27
LCD Soundsystem :: I Can Change


בשל סיבה לא ברורה לא התרגשתי יתר על המידה מן השיר הזה של ג'יימס מרפי כאשר האזנתי לאלבום בפעמים הראשונות. מי ששינה את כל עמדותיי כלפיו היה בלישה, חברי האהוב, אשר בעיצומו של סט התקלוט הטוב ביותר שנתן בחייו – הוא לחץ פליי על המנון השינוי הזה. החל מאותו רגע השתנתה דעתי, והבנתי כי הגיעה השעה לרקוד ללא הרף. בלישה היה שיכור כל כך, אני רק יכול לשער, אבל אני יודע שאהבנו כולנו ברחבת המנדט שלנו. אהבנו את הרגע, את הדקות, את התמונות ואת כל האהבה העצמית שלנו. בערנו. פעם.

רגע האמת –> 4:08: הדליקו את האור, עשו את זה לקל בעבורי, ביטה.

26
Sea Exchange :: Amarind Sashes


חודש יולי האחרון היה ממטרה אחת גדולה של מילים. סיימתי לקרוא אז עשרות ספרים לעבודה על גרמניה, עסקתי בתכנונים ביורוקרטיים לקראת נסיעה לגרמניה, והאזנתי למיטב הקלאסיקה שיצאה מגרמניה. ואיכשהו, בין לבין התנפצתי לילה אחד לרסיסים עם השיר הזה. הוא השיב לי תחושת נעורים, כזו אשר נפרדה מחיי מזמן, עם קלטת השוגייז שהקלטתי לטירונות ב-2002. פתאום ראיתי, ועודני רואה, את עצמי יושב בחדר הישן בבית הוריי, עם הראש המכופף, משחק עם הפדלים של הגיטרה החשמלית שלי, ומרעיש בצלילים ארוכים. תחושות כאלה, מלוות בנביחות כלב וברוח ירושלמית – חסרות לי לעתים קרובות.

רגע האמת –> 1:36: פתאום, כשצצים התופים, ברור מה חסר לי כל כך הלילה.

25
The Sunshine Underground :: A Warning Sign


את שירי המסיבות שלי אני אוהב שמחים ועצובים כאחד. כאלו אשר אינם נכנעים לקצב הטבוע בהם ומעלים חיוכים גדולים בלבד, אלא מסוגלים לזרוק אותי לרצפה לאנחות. כנראה שזה בדיוק הסוד של אחד משירי הכוח הגדולים ביותר שיצאו מאנגליה בשנים האחרונות. העוצמות הרבות שלו עלו לי ביוקר בסוף ינואר, כאשר הוא זה שגרם לי לנקות את המרפסת בחדרי, לסייד את קירותיה ולהשליך לפח חתיכת מיטה "עתיקה", שלימים יאלצני בעל הבית לשלם עליה לא פחות מאלף שקלים פיצוי. קרנבל.

רגע האמת –> 4:27: משהו בצעקה השונה הזו, בין גיבובי המילים, עושה אותה למסעירה במיוחד.

24
Tanlines :: Real Life


איכשהו נדמה לפתע שאני מצוי באווירת מסיבה תמידית, אבל כל זה הוא מקרי בהחלט. החיים האמיתיים של פסי השיזוף הוא שיר המסיבות הכי ביתי שלי, ולא במובן המצומצם של המילה "בית". מאז נחשפתי אליו בתחילת חודש מרץ האחרון, לא היתה פעם אחת שלא השמעתי אותו במסיבותנו. הסיבה היחידה שעשיתי זאת פעם אחר פעם היתה הידיעה הברורה שאין סיכוי שבלישה ישמע את צופרי הריקוד הללו, ולא יתחיל לזוז. כולנו פשוט אוהבים את האופן שבו הוא זז. לשיר הזה, וגם לבלישה, יש קסם מיוחד של חיי אמת.

רגע האמת –> 0:16: אזעקה נעימה שכזו.

23
These New Puritans :: Hologram


כמו רבים מבני האדם, גם אני נהנה לראות את עצמי כמי שמחבב אנדרדוגים. על כן, הרשימה הזו כוללת כמה שירים כאלו, אשר שייכים כנראה אך ורק לי – ואיש לא באמת יכניס אותם לרשימת סיכומי שנה כלשהי. וזו כבר בעייתו של אותו איש אחר. ההולוגרמה של הבריטים היפים האלה הפכה ב-2010, באופן בלתי מוסבר, לאחד השירים המושרים ביותר על-ידי בקרנות רחוב ובמדרגות של ספריות. אף פעם לא ניסיתי להבין לגמרי מדוע זה קרה, אך אולי הסיבה היא שמדובר בנקודת השפיות והרוגע היחידה כמעט באלבום היוצא מגדר הרגיל של הפורטינים החדשים האלה. או שאלו הן כל השפעות טרי ריילי שעושות את העבודה.

רגע האמת –> 1:31: כמה כלים נעימים, תזמור שכזה, וסוג של שבר בסוף כל הסיפור.

22
The Naked and Famous :: Young Blood


בבוקר אחד בעיצומו של קיץ יוקד מן הרגיל שלח לי עמר שפירא (מותג אנושי) לינק לווידיאו של הניו-זילנדים האלה, כחודשיים לפני שהוא הפך ללהיט של קולקציית הנעליים האחרונה של קסטרו. לקח לי רגע או יומיים ליפול לרשת הזו, אך לבסוף נכנעתי והבנתי כוח מהו. כשזה קרה, נאלצתי ללחוץ על כפתור הריפיט בנגן השירים שלי, וקראתי לכלב שהתגורר עמי באותם ימים כדי שינסה להבין על מה המהומה המשונה הזו שבכלל נשמעת כמו פסטיבל אביב שאיש מעולם לא ניסה לעצור. כך, בעוד רבים כל-כך מודים לעמר שפירא על הפוני הא-סימטרי שהחדיר לעולם האופנה הישראלי, אני מודה לו על פיסה מוזיקלית זו.

רגע האמת –> 0:01: די בצליל הבראשיתי הזה הפעם.

21
Best Coast :: Boyfriend


מעולם לא שרתי את השורות הדלות שבונות את הפזמון הזה לאיש, פשוט כי מעולם לא חיפשתי חבר אמת מן הסוג הזה. ובכל זאת, חרף היותי בחור מזדקן, אני יודע אהבת מתבגרים מהי ומצליח לדמיין את עצמי יושב ליד הטלפון בגיל 13, מתבייש להתקשר לביתה של נערת חלומותיי, תוהה האם היא יודעת שאני רוצה אותה. התוצאה היפה של המתנה מן הסוג הזה היא שדבר לא קורה בסיומה. שום חבר או חברה לא נולדים כך. מה כן נולד? שירים יפים, מרים ומתוקים, כמו זה. המרחק מקליפורניה אינו משנה כלל כאן, היות והרוח הינה אותה רוח.

רגע האמת –> 1:17: אני אוהב גיטרות פשוטות, את זה כבר ציינתי שלושת אלפים פעם בעמודים ישנים יותר. זו דוגמה חיה.

20
The Pains of Being Pure at Heart :: Say No To Love


בחודשים האחרונים אימצתי בחום את הסלוגן הטינאייג'רי הזה, תוך ידיעה ברורה כי הוא אינו אפשרי לגביי. ניצן ראשון מאלבום שני ללהקה הצנועה הזו, אותה ראיתי בהופעה ביחד עם רעותה ונטלול השבוע בהתרגשות רבה, לא יכול היה להיות קולע יותר לאופי העצמי אותו הם מנסים לשדר. כמו רבות מלהקות ה-Twee לפניהם, גם פיינז מנסים להתכחש לרגע להיותם נאהבים, אוהבים ושוברי לבבות כאחד. הכי קל להם לומר לא לאהבה. בסופו של דבר, להתנגד לה – עושה לעתים את החיים לקלים יותר. גם אם רק לרגע.

רגע האמת –> 2:36: הקונטרסט בין עדנת השירה לתופים הגרנדיוזיים לרגע של המתופף קורט.

19
Damien Jurado :: Cloudy Shoes


לילות המבורג שלי כוללים שורה ארוכה של שירי סתר אותה אשמור לעצמי כנראה לנצח. כל אחד מהם מזכיר לי חשכה אחרת לאור נרות, עם ספר אחר במיטה, עם ספל תה ועוגיות, ומחשבות על שנים שהיו ולא ישובו עוד לעולם. איכשהו, בין כל אלה בולטת העצבות חסרת הגבולות של דמיאן ג'וראדו, שבמילותיו הזכיר לי כמה מתהיותיי חסרות המענה בסתיו האירופי. כשהגיע לעירי זו כדי להופיע – לא הלכתי. ידעתי שדבר טוב לא ייצא מן המפגש העגמומי שלנו. כבר תקופת מה שאני מתחרט על ההחלטה המטופשת והמתפנקת ההיא. מאוחר מדיי.

רגע האמת –> 3:14: אני עדיין מנסה לתקן את הראש שלי.

18
Four Tet :: She Just Likes to Fight


לנצח נצחים, בכל פעם שאאזין לקטע המופלא הזה הלקוח מאלבומו האחרון של פור-טט אדמיין את צלילי הגלוקנשפיל של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אותם שמעתי בכל שישי בצהריים במרפסת ביתי הירושלמי. התגוררתי בסמוך לימק"א, מטרים אחדים מגן העצמאות, מרבדים ירוקים עם נחלי מים היו חלק מן הנוף הרגיל שלי בכל סוף שבוע, והשיר הזה רק ביטא מוטיב אחד מכל התפאורה הזו. בפעם הראשונה בה הוא כבש אותי ישבתי דומע, מנסה להתאושש ממחשבות על המבורג. כעת אני יושב לאור נר באותה עיר גרמנית, ורק מנסה להיזכר.

רגע האמת –> 1:45: סוג של מהפך קטן, מהפכון, בדרך לקולות פעמונים מזן אחר.

17
Peter Broderick :: Sideline


פטר ברודריק נוהג לספר כי כתב את השיר הזה תוך כדי נהיגה לפני כמה חודשים. הוא פשוט שר את המילים לעצמו, וכאשר הגיע לבית אליו נסע – התיישב לצד הפסנתר והוסיף כמה תווים. מה שהוא לא לקח בחשבון הוא שעם או בלי הפסנתר בפנים, הוא מנצח. לא הייתי יכול להתחבר לשורה שלו, "כל שאני זקוק לו הוא קרן שמש", אלמלא התגוררתי כיום במקום בו השמש לא זורחת כמעט אף פעם, גם כאשר היא דווקא כן עושה כן. ישנם שירים שצצים לחייך בהפתעה (כמו כל שיריו של ברודריק) וכמו נכתבו על הרגע בו האזנת להם לראשונה.

רגע האמת –> 1:12: דממה בת ארבע שניות שכולה עצבות רגעית.

16
Hot Chip :: I Feel Better


באמצע חודש פברואר טסתי לאיטליה כדי לבקר את רעותה האהובה. בצוותא קפצנו לפירנצה, היה קר מאוד, אז נכנסנו למסעדה ושתינו הרבה יין. כשיצאנו משם היא נעזרה באייפון שלה, וכערסים מצויים השמיעה לנו את השיר הזה בפול ווליום בעודנו מרקדים (יחסית) ברחובות העיר היפה הזו. מאז כבר יצא ללהיט הזה קליפ די משעשע ומחריד כאחד, ומאות אנשים רקדו לצליליו לנגד עיניי – אך הוא עדיין נותר חקוק כפיסה נאה של אושר בעיצומם של ימים משונים. נשבע שהייתי חוזר לאותו רגע איטלקי פעם אחר פעם, אחת לשנה, בכל שנות החיי הבאות.

רגע האמת –> 1:10: הקול הממיס הזה בא בדיוק בזמן.

15
Eluvium :: The Motion Makes Me Last


באמצע החורף הקודם ישבתי בתוך מטוס קטן, אבל באמת, מוקף בכשלושים נוסעים בלבד – וחגתי מעל להרי האלפים. על הברכיים הונח ספר ישן של כריסטיאן קראכט, ועיניי הצמטררו מבהייתן בלבן הגדול. מטוסי נשק לפסגות מחודדות ולבנות שכיסו בקור אדיר כפרים שחורים קטנים שנראו היו כלקוחים מהזייה חורפית של דב קוטב. אני יודע שאני עלול להצטייר כקלישאה של עצמי כעת, אבל זה היה אחד מן הרגעים המוזיקליים הקדושים ביותר שידעתי. האלפים שאגו תחתיי, האזניים צרבו מן הדמעות המלודיות החורפיות של אלוביום, ואני נדמתי עם השיר הזה דקות ארוכות – פעם אחר פעם. עד שהגענו לפראג הלבנה לא פחות.

רגע האמת –> 2:55: הפסנתר הזה. כך בדיוק כל זה הרגיש. לעצום עיניים מבלי לעצום לרגע.

14
Washed Out :: New Theory


או, הנה זה הגיע – רגע הצ'ילווייב הראשון של הערב. לא מזמן קראתי כי Ernest Greene, הוא הוא Washed Out, הוא נער הפוסטר של הז'אנר האהוב עליי מ-2010. הוא חתיך, כך כתבו, כותב להיטים ברצף וברור לכולם שהוא עוד יגדל להיות מישהו, כזה שחוצה ז'אנרים, ככל הנראה. בינתיים, הפנטזיה שבנה בשיר הזה מצדיקה את התואר לו זכה, ומסייעת לי לשכלל את יכולת השריקה שלי נגד הרוח. מה שכן, עד היום אינני מסוגל להפנים את המקרה המוזר שקרה לי בקיץ בירושלים, כאשר כמה ימים לאחר שכתבתי על צליליו של גרין, אחד משכניי בבניין ממול האזין לשיר הזה בפול ווליום. נו, נערי פוסטר תמיד מגיעים לכל פינה.

רגע האמת –> 1:04: תמצית הז'אנר.

13
Small Black :: Despicable Dogs


תחושה של חנק משתלטת עליי כאשר אני מתרכז בשיר העצוב הזה. כל היופי בו נוגע לחמקמקותה של עצבותו. בנקל הוא יכול לחלוף לידך, מבלי שכלל תבחין שהדבר הזה נועד לשבור, לצרוב, וכן – לחנוק. וכאשר אתה נחנק מן הגלים הלוהטים האלה, אתה נחשף לעוד אחת משורות הבדידות המוצלחות של 2010: "עשי זאת בלעדיי, עשי זאת כשאינני", ואתה מבין כי שוב מצאת אור, ולו רק לרגע. קל כל-כך להאמין שכל זה מוקדש בכלל לגולש מזדקן (כמו זה המופיע בקליפ), אבל ברור כי זה לא העולם האמיתי.

רגע האמת –> 3:10: כמה קריאות שבר מתחזקות מאחורי כל הגלים. פשוט לכסות את הראש בכרית.

12
The Seven Fields of Aphelion :: Michigan Icarus


מוזר להכניס לרשימת שירים את הקטע הבא, אשר נישא על גבי קטגוריה אחרת לגמרי שאינני באמת מסוגל לנסחה כעת. ברבים מלילות השנה האחרונה מצאתי את עצמי שוכב במיטה, קורא דבר מה מייסר או מענג, ומניח את הספר על החזה ברגע בו החל השיר הזה להתנגן. הוא ניצח את ולטר בנימין, את דן דינר, את היינריך היינה ואפילו את זיגפריד לנץ. ייתכן וזה עושה אותו לקדוש עוד יותר מהם, וייתכן כי שוב – כל זה הוא תעתוע אחד גדול אשר אמור בסך הכל להסתכם בכפתור הריפיט. חלום מרוסק אחד וגדול.

רגע האמת –> 1:59: אחרי כל ההתגברות מגיעה האנחה היוקדת, המסתלסלת.

11
Wild Nothing :: Chinatown


מסיבה מובנת לגמרי, אני די מתקשה לכתוב על השיר הזה. הוא ממוקם במקום השני ברשימת ההאזנות שלי ב-Last.fm ל-2010, הקליפ שלו הוא האהוב עליי מן השנה החולפת, הפתיחה שלו היא אחת היפות בהיסטוריה (אף שהיא מסומפלת משיר צרפתי ישן), והוא גם השיר שניגנתי ושרתי עם גיטרתי הכי הרבה פעמים השנה. בפי כמה ממכריי הוא כונה "השיר עם הקליפ העצוב", אבל אני עדיין חושב שכל הסיפור הזה הוא די מלבב, משמח וגדוש באופטימיות. אולי כי המקצב הזה תמיד לוקח אותי דווקא לתצוגות אופנה נוסטלגיות ולזינוקים על מזרן הקפיצים הזול שהיה לי ברחוב לינקולן. מעולם לא התעצבתי בעקבות צ'יינטאון, להיפך: הוא רכיב האופטימיות הגדול ביותר שמכילה רשימת השירים המדובללת הזו.

רגע האמת –> 0:45: כשג'ק טאטום מתחיל לשיר עם כל ההד הזה שלו, לכאורה, אני שלו.

10
The Drums :: Forever and Ever


הגיעה השעה לשמחת החיים הנאיבית, זו אשר אינה קשורה כלל למציאות כלשהי. חודש מאי הוכיח כי האלבום של להקת התופים לא יאכזב, בעיקר בזכות הסינגל הזה שדלף מעט לפניו. כל-כך הרבה סיבות למחולות הוא כולל, בין אם זה הפזמון האגדי ובין אם זוהי האווירה הקופצנית עד כאב כפות רגליים. ברור כי לא יישאר דבר מכל החגיגה הזו בבוקר המחרת, ובכל זאת – לשם כך נולדו סינגלים מוצלחים כל-כך. אפילו צ'ופצ'יק, הכלב הסקסי בתבל, אהב לראות אותי קופץ על השטיח לצלילים אלו. פעם אחת הוא אפילו ניסה לתקוף.

רגע האמת –> 2:52: ליין הבס נותר בחזית, וכולם עוברים לריקודים מאחור.

9
The National :: Sorrow


וכאן בדיוק מסתיימת החגיגה הקודמת. כאן בדיוק מתחילה הנפילה הרגילה, במסגרתה אינני מעוניין להתגבר על דבר – וכך נוצרת תוגה. כל שורה בשיר הזה חרוטה על חודשי השנה הזו על כל גווניהם, רצונותיהם וכמיהותיהם. גם אם ממש אתאמץ לא אמצא שיר מדכא יותר לפתיחת ימים ולנעילת לילות אבודים. בפעמים בהם חלקתי את האזנותיי לו עם אחרים, לא היה כל צורך במילים הללו, כי הן כנראה היו ברורות מדי. במרכזן עומד הרצון השלילי ביותר הקיים באדם כנראה, הרצון לדעוך ולשקוע אל תוך עצמו.

רגע האמת –> 0:10: היא מצאה אותו.

8
Yeasayer :: I Remember


אינני מחבב זיכרונות, אינני אדם נוסטלגי, ואני מעדיף לצבוע את העבר תמיד בצבעים הקודרים ביותר – גם אם לא תמיד הדבר אפשרי. ובכל זאת, אני אוהב לנבור באירועי העבר, לדוש בהם ולסייד בעזרתם את הקירות באפור. השיר הכמעט נשכח הזה, שמגיע מתוך אלבום מצוין שנקבר על-ידי המבקרים לשווא, התנפץ על בסיס יומי בעולמי בחורף הקודם, וגלש בעצב אל תוך האביב. אין בו קצב, אין בו התפתחויות יוצאות דופן, רק לינאריות פשוטה ומעיקה של געגוע. סתם רגש בנאלי שכל אחד גם ככה מכיר. ובכל זאת.

רגע האמת –> 2:39: ההבהוב המקסים של הקול, בדרך לעוד יום שני של עיניים דואבות.

7
Bye Bye Bicycle :: Navigation


השנה החולפת היתה השנה בה היכרתי את אחד האנשים המופלאים ביותר בתבל, טאקי שמו. השותף האמריקאי-יווני שלי, נגן האבוב המוכשר בישראל, הכיר לי עולמות חדשים, שטחים שלמים שמעולם לא חשבתי שאתקרב אליהם – לצד אופטימיות וחום אנושי שאיש מעולם לא ידע לנפק בסביבה המוכרת לי. השיר השבדי הזה היה המנון הבית שלנו תקופה ארוכה. בצוותא רקדנו אותנו, בצוותא שמחנו על קיומו, בצוותא זעקנו אותו בקולי קולות בשעות מאוחרות בעיצומה של שבת, ובצוותא חלמנו אותו. הייתי מוכן לחזור אל ערבי האוכל והאוזו שלנו רק כדי לרקוד את כל זה מחדש כמו שלעולם כבר לא ארקוד.

רגע האמת –> 0:00: אווירת הפורנו וספינת האהבה השבדית מתחילה כאן ועכשיו.

6
Mirrors :: Hide and Seek


השנה הזו גררה עמה לכותרות כמה וכמה הרכבים ניאו-רומנטיים בחליפות צמר חומות ועניבות דקות, אשר רצו לחיות את תחילת האייטיז מחדש – ללא כל ורוד או טורקיז בעיניים. הטובה שבהן, לפחות בעיניי, היא להקת "מראות". בעיצומו של האביב התגלגל לרשת אוסף של הקלטות לא מלוטשות של כמה משיריה, ובהם גם זה. ללא קליפ, יחסי ציבור מסודרים או רצון מאורגן בהצלחה מיידית – הוא כבש אותי ואת כל מכריי הקרובים. הוא יכול להישמע קיטשי לרגע כאילו מדובר היה בלהקת בנים מן הזן הישן, אך מנגד הוא בעצם להיט חסר תקדים שמעולם לא הפך לכזה – ואולי טוב שכך. הוא רך כל-כך ובאותה השנייה מחוספס ועטוף בשברי לב מדמם אשר אינו יודע מנוח. חזרתי אליו יותר מדי פעמים, והוא שב אליי בעצמו גם כשלא ביקשתי. מעולם לא היה לי האומץ להשמיעו במסיבות, אך ניצניה עשתה את העבודה בעבורי די פעמים ואפשרה לי לנוע כאחרון הרומנטיקנים בצמוד לקיר, כאילו היה הוא הפרטנר שלי לחיים שלמים.

רגע האמת –> 3:05: מיליון מיילים רחוק כדי שאוכל לראות, ועוד בקול גבוה ומרוח שכזה.

5
Beach Fossils :: Daydream


על השיר הזה כתבתי כאן בשיאה של 2009, כשעוד מדובר היה בהרכב של אדם אחד בלבד. עם זאת, הוא יצא בגרסה מלוטשת יותר באלבום הבכורה של מאובני החוף הללו במהלך השנה הזו, וגנב אותי מחדש. לפני כחודש זכיתי לרקוד אותו בהופעה חיה של הברוקלינים האלו, האזנתי לכל מילה ומילה מחדש, על אמת, ושרתי גם את המנגינות כאילו היו למילים היפות בהיסטוריה. מדובר בריף הגיטרות האהוב עליי בשנים האחרונות, בלהיט הניו-יורקי שלי לשנה זו, ובפסקול הנכון ביותר להתרוממות רוח. בכל פעם שהלכתי לעיר ביום שקט כדי לסדר את מחשבותיי כשלא היה לי מה לומר ב-2010 – ידעתי שאני עושה זאת כשהוא מאחוריי.

רגע האמת –> 1:12: הפזמון האמיתי אינו כולל אף לא מילה אחת.

4
Motorama :: Ghost


מעולם לא חשבתי שבמקום הרביעי של רשימת אהבות כלשהי שלי תופיע להקה רוסית. מילא אוקראינית, אבל רוסית? ועוד מרוסטוב ולא מסנט פטרסבורג? אך הנה זה קרה. רוח הרפאים המעוצבת הזו של הלהקה הכי אנדרייטרד ברחבי תבל, או שמא הלהקה הכי פחות מוכרת שעל עולם האינדי הרחב להכיר, היא יצירה מזוככת של קצב ונשמה משדות קרח המכסים שדות חיטה במקומות רחוקים. בכל פעם שהתופים הללו פוצחים בהקשות, תחושה של בית עוטפת אותי. ובית אינו דבר מובן מאליו כאשר כל בתיך זמניים וכל חדריך הרבים רק מנסים לגעת במושג הבית הנשגב. המצילתיים נשפכים פה כמו סוכר על סופגניה, והעולם המנוכר – מתקתק כל-כך.

רגע האמת –> 0:25: השורה הזו, ההד הזה, התעתוע האמיתי והאימתני הזה.

3
Wild Nothing :: Summer Holiday


הרבה זמן לא היתה לי חופשת קיץ טהורה, כזו שבה ניסיתי לנוח ללא לימודי גרמנית או מבחני שפה בערים משונות באירופה. אולי בשל כך, באופן סימבולי, חופשת הקיץ של ג'ק טאטום נפתחת גם היא בלשונות מדוברות להן הוא אינו יכול להתנגד. כל ניסיון לשחזר את המקומות, הרגעים, הפעמים ושעות היום בהם האזנתי לנעימה הזו יעשה עוול לזיכרונותיי. זכורה לי פעם אחת מיוחדת שבה ישבתי במרפסת חדרי בירושלים, בהיתי בעץ הירוק המתחדש והגדול רוקד ברוח, שתיתי יין ונתתי לחגיגה הזו להתנגן לפחות עשר פעמים ברצף. אני שמח שנפל בחלקי להתאהב בכל פינות השיר הזה, לחלום עמו את הקיץ הנעים הבלתי מושג ולתת לו לנצח מתי שמתחשק לו. חצי שנה הוא איתי – ועדיין לא נמאס לי.

רגע האמת –> 2:34: קולות הרקע העצמיים של ג'ק טאטום הם הדבר הכי חמוד ופשוט שהיה לתבל להעניק לנו השנה.

2
Foals :: Spanish Sahara


ישבתי על השטיח ובכיתי. בכיתי כמו ילד, כי ידעתי שהחורף – על צורותיו וצבעיו השונים – הגיע. הייתה זו האזנת בכורה דרך רדיו 1 הבריטי, שהוחלפה במהרה בווידיאו המתאים ביותר שיכול היה להיווצר לשיר הזה. השבוע ההוא בפברואר, זה שחלף בקצב של צב, ומרט את כל שערותיי עד שנאלצתי לנוח לרגע עם הספרים, הרשימות, החלומות והתהיות המחודשות, אותו שבוע מייאש בו אינני רוצה להיזכר לעתים, חושמל על-ידי יאניס פיליפאקיס, סולן Foals, שהתהלך בנחת במדבר הקפוא הזה באחד הפיורדים הצפוניים. קשה לי לנתק את תמונתו מתמונת החלום שהוא בנה לי, זה הקודר, המדכא והמאיים שאותו אני חי לעתים גם כיום – על השלג מתחת לבית. שם, אתו, הכל החל.
השבוע סוף-סוף זכיתי לראות את הלהקה המצוינת הזו בהופעה ביחד עם נטלי ורעותה. כשהם החלו לנגן את השיר החשוב הזה, לא ידעתי למה לצפות. ארבע דקות בתוכו, התפרצתי בידיים משולבות, ובכיתי ללא שליטה – שוב, בצורה הבנאלית ביותר. ניסיתי לעצור, ולא הצלחתי. אחר כך הסתבר שגם נטלי חוותה זאת בצורה דומה. כנראה שזו הבנייה, ההתגברות המתואמת, ההתרוממות השברירית הזו מעלה והקונוטציות שהשיר הזה מסוגל לרתום לצדו. בסופו של דבר, כולנו צועדים אל תוך הערפל במיליון דרכים מלוכלכות.

רגע האמת –> 4:12. זהו. די.

1
Memoryhouse :: Lately


ב-25 בפברואר סיפרתי כאן את סיפורו של השיר היפה ביותר שחדר לתוכי באותם ימים, מבלי לציין את שמו או את שם האמנים האחראים לו – פשוט כי התבקשתי שלא לעשות כן על-ידי מי שהראה לי את האור. זה אמור היה להישאר השיר של שנינו, כך סיפרו לי אז, ולכן התמדתי. השמעתי אותו פעם או פעמיים לבלישה בזמנו, ניסיתי להסביר לו מה זה עושה לי כל זה, אבל בשלב מסוים פשוט מאסתי בכל ההסברים. נשארתי ישוב עם עצמי, שוב ושוב, בכל פעם שבה רציתי לשבור את עצמי קצת יותר – והאזנתי לו. הוא הפך לתקווה המשונה שלי, להבנה הברורה לפיה לאחר כל נפילה – כעוף חול עמוס נוצות אותן בחרתי בעצמי, אני ממריא מחדש למקום אחר. ובאמת שהצלחתי להמריא, תוך כדי שינה אולי, למקומות אחרים.
כעת, מרחק עשרה חודשים מן הנדר ההוא לצד חלון המייספייס הפתוח, אכסניית הזיכרון (ששמה לקוח מאלבום המופת של Max Richter), כבר עומדת על סף אלבום ראשון, שיריה זוכים לחשיפה מוגברת ואני מכיר מעט יחידי סגולה אשר ראו את הפלא בהופעה חיה. לפתע, הזוג שמרכיב אכסנייה זו מתרומם בעצמו, מספר בריאיונות על חייו המוזיקליים, על חלומותיו, על משבריו ועל כמיהותיו הקטנות ביותר. בשלב הזה אתן לכל זה דרור, כדי שאוכל לחוש רגוע יותר. הנה, הוצאתי את זה מתוכי. קחו את זה בכאב.

רגע האמת –> חפשו לבד.

מקומות 30 עד 16 להורדה
מקומות 15 עד 1 להורדה

שבר זמן נוסף

בסוף השבוע האחרון צפיתי בפעם הרביעית בחיי בסרט התיעודי של BBC4 על הקראוט רוק, הפעם בצוותא עם אחי. כל זה היה תוצאה של שיחה מרתקת נוספת על הריאקציות הגרמניות בשנות השישים כחלק מן ההתמודדות עם זיכרון העבר. על-פי הראיונות המיוחדים שנערכו במסגרת הסרט עם המוזיקאים הגרמנים השונים של העת העתיקה ההיא, אי-אפשר היה להתנתק מן הבחירה האידיאולוגית שערכו רבים מהם: במקום לשרוף מכוניות ולפוצץ בנקים כחלק ממאבקם, הם פשוט העדיפו לעשות מוזיקה – עם מערבלי בטון, סינתיסייזרים שבנו בעצמם, מחשבות על זרימת מים ובעיקר רצון עז לנתק עצמם מכל מרכיב פופולארי של עידן הצמיחה הכלכלית ותרבות הפופ. זה עבד להם טוב.

עשרים שנה אחרי האלבום הטוב האחרון של !NEU, למשל, יכולים היו עשרות מוזיקאים ברחבי העולם לחלום על מינימליזם גרמני בלילות ולנסות לשחזרו ולשדרגו בשעות היום. כך התפתח בנחת הפוסט-רוק של שיקגו בשנות התשעים וכך התפתחנו גם אנחנו, חבריי ואני. לי אישית לקח עוד כמה שנים טובות להיכנע ל-Can, אבל בזכות אהבת חיי הגדולה מכל – זה קרה.

העניין הוא שכאשר אתה מאזין בזמנך הפנוי להרכבי Kraut Rock וחי בגרמניה, הכל מקבל משמעות אחרת ופחות קלישאתית. מבט חטוף על חצר האוניברסיטה מגלה לך שגרמנים מסוימים עדיין לא השלימו עם המרות, עדיין מנסים להתמרד ללא הפסקה – ועל כן עורכים מיצבים צפים אנטי-ממשלתיים במזרקה בקמפוס. פרופ' קוליניון, אחד מאותם מרצים לובשי חליפות ועוטי צעיפי משי המלמד אותי כאן, כבר הסביר לנו יפה, כי "בגרמניה אין לך כל אפשרות לשנות את המערכת מבפנים, ועל כן אם אתה רוצה להתמרד – עליך לשלוף עצמך החוצה ולעורר את הריאקציה מחוץ למוסד".

FOPS מסן פרנסיסקו היו רוצים לעשות זאת גם כן, והם אפילו מספרים בכל פינה כי הם מושפעים בעיקר מאותו רוק מתקדם וניסיוני גרמני של שנות השבעים. בדומה ל-Caribou הם אינם מנסים להעתיק אחד לאחד את שכבר נעשה, אלא פשוט מאלתרים על ההיסטוריה. אצבעותיהם מזפזפות באלגנטיות מקצוענית בין זיכרונות העבר לשאיפות העתיד – ואין כאן כל בושה. אלבום הבכורה שלהם, Yeth Yeth Yeth, הוא אחד הטובים שיצאו השנה. אם הוא מזכיר משהו מן העידן הגרמני האחר זה בעיקר את Cluster, אולם אותי הוא משיב אל החלום המוזיקלי השכיח, שלרוב איש אינו מצליח להגשים בקלות: לבטא את עצמך בהצלחה. ולבטא את עצמך דרך שחזור הז'אנר שניסה לבטא הכי הרבה מחשבות חברתיות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולארית – זו משימה קשה במיוחד. על כל פנים, FOPS מצליחים לבטא את עצמם בצורה מקסימה. אני מאמין להם ולחלומם.

FOPS :: Black Boar
FOPS :: Yellow Jacket Corpse
FOPS :: Glass Blower
האלבום המלא והמעולה

העמוד הבא :: העמוד הקודם