ארכיון הנושא 'משהו טוב ללילה'
חלומות שלא העזת לחלום

כשהייתי בן 16 וחצי העולם כולו הכין את עצמו לקריסת מערכות כוללת בשם באג 2000, אבל אנחנו בחיפה שקענו בתענוגות מוזיקליים. השבועות שקדמו לחגיגות המילניום היו גדושים בסיכומי האלף, המאה, העשור או השנה בכל תחום שאדם יכול היה להעלות על הדעת, אבל סיכום אחד היה חשוב מכולם. אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה, אבל במסגרת התכניות המיוחדות של נדב רביד ב"קצה" בזמנו, הוא הקדיש שעתיים שלמות לז'אנר שבזמנו לא שמעתי על כותרתו מעולם, Shoegaze, וכמעט כמו אתמול אני זוכר איך בחדר החשוך שלי, בעודי שוכב במיטה וגומע כל דקה בסקרנות נעורים חסרת קץ, החל מתנגן אליסון של Slowdive. ישנם הרבה רגעים כאלה בחיים שאותם אני זוכר לפרטי פרטים אך ורק בשל הממד המוזיקלי הזהוב, המזעזע, המהפכני שמוטמן בגרעינם. זה היה אחד החשובים שידעתי.

באותן שנים גידלנו כולנו שיער, התיישבנו על רצפות חמות בכרמל בשעות אחר הצהריים, ואל הגיטרות החשמליות שלנו התחלנו להוסיף אפקטים. זה שהיה אהוב במיוחד על כולנו היה הדיליי, כי איתו היינו יכולים לשחק בפסיכדליה ולייצר מחרוזות ארוכות שהתבססו על אקורד וחצי וזרימות אינסופיות של צלילים מושהים. מה שלא ידענו עדיין בזמנו זה שעם מאריכים עוד קצת את הצליל ומוסיפים עליו קצת דיסטורשן, הזרימה האינסופית הופכת למפלים ארוכים של דיסטורשן, חומות של סאונד. אני לא יודע למה, אבל ברגע ההוא שבו הפציע הפזמון של אליסון, משהו בי התבקע, זהות שלמה התגבשה, והבנתי שאם הייתי הופך לצליל – זה הצליל שהייתי חולם להיות: ארוך, מתרסק באיטיות, רך, מלודי. לא כיוון שכך אני תופס את עצמי, אלא כי לשם אני חושב שכל צליל אמור לשאוף.

המהפכה הייתה מהירה למדיי במונחי סוף שנות התשעים בכרמל הצרפתי. דנה העבירה לי עותק צרוב של Just for a Day, האלבום הראשון של Slowdive (שעד היום לא ברור לי כיצד היא הצליחה להשיג), וכך נפלתי ונתתי לו להכתיב לי את מצב הרוח. בזמן ההרקדות השנואות בהפסקות בתיכון, וכשלא היה לי חשק לאף אחד מהחבורה, הייתי בורח עם הדיסקמן לפיר המעלית שהיה בבנייה בזמנו, מסתתר בתוכו ובוהה בים התיכון. כך בסתר הייתי יכול להתאהב כל פעם מחדש, ולהאמין כי אין בעולם עוד צליל שיכול להידמות לזה של בוהי הנעליים הללו שהפכו בין לילה כמעט לחצי מעולמי. המחשבה על כך ש-Slowdive, כמו מרבית חבריהם לז'אנר לא זכו להצלחה עולמית משמעותית כי מולם עמדו ענקי הגראנג' האמריקאיים רק הפכה את כל הרומנטיקה הזו למשלהבת עוד יותר. הרי בגיל 16 אין דבר נחמד יותר מאשר לחלום שהאהבות הגדולות ביותר שלך זכו לקהל אוהבים קטן במיוחד. או שכך קל היה להאמין רגע לפני סוף האלף.

מה שהפך את החוויה המוזיקלית המתמשכת הזו למיסטית במובן מסוים היה שאף על פי שחלפו שנים בודדות מהרגע ש-Slowdive ועמיתיהם בוהי הנעליים פרשו לחייהם והפסיקו לדרוך על פדלים, סיפורם כבר הפך להיסטוריה. בשיאה של שנת 1999 לא נראה היה שיש מי שיקים את הפרויקט הנימוח הזה לתחייה. כמעט כל הלהקות ההן שאת אלבומיהן מתחילת הניינטיז הורדתי בדרכים עקומות בעזרת נאפסטר ואודיו-גלקסי קבורות היו קבורת חמור תרבותית שלא כדאי היה לגעת בה. אם רוצים להבין כמה משונה היה המצב בזמנו, די בלספר כי כשרציתי להדפיס לי תמונה של Slowdive כדי לתלות על הקיר, לא הצלחתי לאתר ברשת אחת כזו שגודלה היה גדול מגודלו של בול, כך שלמעשה גם לא היה לי שמץ של מושג איך נראים חברי הלהקה. בהתאם, אני לא חושב שהייתי מסוגל לדמיין ש-17 שנה אחרי ההתאהבות ההיא שלי הלהקה הזו תתעורר כפיניקס מוזהב הבוקע מלבה של עיר זהב נסתרת, ותקליט אלבום קאמבק שישתווה באיכויותיו להקלטות המקוריות ועוד יצליח להמם ולשכנע כפי שהוא מצליח. פשוט, לפעמים יש חלומות שעדיף שלא לחלום, ויש תקוות שעדיף שאפילו לא יעמדו לרגע על הפרק – כי הופעתה של תקווה היא גם רגע לידת האכזבה. ובכל זאת, לפעמים קורים נסים.

האלבום החדש, הרביעי במספר, של Slowdive הוא נס.

המילים שאמרת אז באור הדליל

כולם צועדים בשורות ארוכות כשלידם ענפים מתמוטטים בדממה אך אף פעם לא נוחתים על הקרקע, כך שאיש אינו יודע על סופם או על קיומם. הם, הכל, פוסעים חרישית אל עבר חופי ים לובשי גלים גדולים, סוחטים פירות צבעוניים אל תוך ספלים לוהטים ומאמינים כי כל צינה – משבר היא. הם אינם מכירים בעצם נחיצותן של הנפילות המהודרות, הססגוניות, אל תוך בורות המים שקודמיהם חפרו בשאריות כוחם, הם אינם מכירים את קודמיהם, גם לא שמעו עליהם מעולם, ואף לא דרשו בשמותיהם, והם ממשיכים לפסוע. דורכים במקום. בשעות החשכה הם מתעוררים, רכים לכאורה כנערים וכנערות מכפר אחר, באים לגעת, לדעת, לראות, לשכוח ולהישכח. מעליהם שקיעות מוצללות, לפניהם ההווה, מתחתם העתיד. דבר לא נגדע מעולם, וכל סיפור שסופר למעשה לא סופר מעולם. רגעי הקסם הקטנים, אלו אשר בראו חיוכים המשולבים במגעים צנועים, הושמו לאור נרות ונשכחו בשל הצורך בשיכחה. והם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ממשיכים בצעידתם. הם כולם קדושים.

וקדושתם נוכחת בכל פינה בחדרי. אותו מקום נטול זמן לכאורה אשר בשל צורכי העת נותר בינואר 2015 מרוקן מכל אדם אך עמוס בעשרות אלפי עמודים הצבועים שחור-לבן, בפונטים שונים, המייצגים כולם יחדיו מטרה אחת שאינה נראית בהכרח לעין. לפני שבוע דיברנו על האדם, על מקומו, על חיוניותו, על חששותיו, על צעדיו המושכלים, על בחירותיו. כל אחד מאיתנו העמיד בפני האחר דיוקן טבעי ומריר של רגעיו, וחרף המילים ואור הנרות הצנוע, דממה גדולה ומוארת אחזה ברגע. היתה זו אהבה גדולה, כך נראית אהבה גדולה, כך מרגישה אהבה גדולה, כך מבוססת אהבה גדולה, וכך היא נשמעת: שקטה, כמו חייו של נזיר המסתודד אך ורק עם אלוהיו וגפניו ועם האדמה והשמיים. בשלב מסוים אחד מאתנו פרץ בבכי, אחר הניח לראשו לבעור ממוטות האש הקטנים, אחרת שלחה יד, והנר דלק. כך יחד, ברגע, הפנינו את מבטינו אל הענפים המתמוטטים, חזינו בקריסתם ההגיונית, שמענו את קולות הנפץ, בהינו בשקיעתם למצולות היבשה. וידענו.

ברקע התנגן ה-EP המושלם של ארבעת הדנים המוכשרים Blaue Blume, להקה שהיא העתיד. אניח כמה משיריה פה בצורה מסוימת, כדוגמה קטנה לאופן שבו אנדרטאות פעוטות נולדות ברגע, ללא קמצוץ של מאמץ מיוחד או השקעה גדולה. יום יבוא וכולם ייגנזו, וזה מה שיישמר בארכיון הרגעים הגדולים שבפועל היו לא יותר מאשר גחמת גורל; ממש כמו ערכיהם של תיאולוגים גרמנים נשכחים בני המאה ה-19 באינציקלופדיות ישנות שנזרקות לרחוב, מונחות ליד פחי מחזור, כדי להיברא מחדש כמחברת משבצות שעליה יום יבוא וילד כלשהו יחשב שברים – אך לא יבינם לעולם.

שלום 2014, אלה 30 השירים שתרמת לחיי

לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך »

לכבוש את הדממה

בכל פעם שבה נשמעת הצפירה החלושה, העיר שלי מזדקקת אל תוך דומיה צרודה של נצח. ותמיד, בדקות שאחרי ניצחון השקט – כל רגש קיים מתחדד, מוסר עצמו לידי השגחה עליונה כלשהי אשר מעצימה את פני הכל. כך, אותה בדידות של הדקות הקודמות לצפירה המבשרת את בוא החג או השבת, הופכת לשגרה פשוטה של שעת אחר צהריים שנתקעת במקומה ל-24 שעות בערך. באותו האופן, שמחת חיים מבוססת אלכוהול של הרגעים הקודמים לצפירה המבשרת את בוא החג או השבת, עשויה בקלות להפוך לבסיסו של אושר גדול אך זמני. וזהו אינו עניין קטן וחסר משמעות. גם אם כל התחושות הללו מדומיינות, הרי שהן מדומיינות מכורח שאיפה רומנטית למצוא משמעות בכל הדממה, בכל דממה.

הערב רוקנה הצפירה את כל מעטפת הבתים שמסביב לבועה שלי. אני מביט מסביב ורואה אפלה. איש אינו נמצא בבית הכנסת, בגינה הציבורית או ברחוב, ואינני יודע לאן כולם נעלמו. אולי הם עלו לגגות, אולי ירדו למרתפים, אולי נסעו הרחק מכאן, לחיפה, לטבריה או לבריסל. בלילו של חג שני מצאתי את עצמי לבד, הכי לבד שניתן לדמיין – ובכל זאת, לא רע לי. מרבית המאורות הגדולים כבויים, ורק החלשים – האירופאים באופיים – פועמים באור צהוב, משוועים לקור ומשליטים סדר והרמוניה בצלילים המעולים שנבחרו עבורם לשם שבירת השקט.

כבר זמן מה שבכל פעם שאני זקוק לשלווה, זו שאבדה לי מעט בעת האחרונה, אני משגיח על עצמי מלמעלה – ודוחף בכוח את האלבום השני של השלישייה הרב-תרבותית Fenster. כפי ששמם הגרמני מרמז הם שליש ברלינאים, אך גם שליש פריזאים ושליש ניו-יורקים. דרמטיים ואפלים כמו שצריך בימים שבהם החורף כבר קבור מתחת לערימות אבק, חולמניים כמו שנדרש בלילות שבהם אין דבר ממשי שמושך את הלב בחוץ, ומדכאים כמו שמתבקש בימים שבהם רק פרפרים חומים מבקרים בחדר שלך באופן קבוע. מאז Broadcast, כך חשבתי ערב אחד השבוע, לא נכבשתי כך על ידי זמרת רצינית ומרוחקת כמו JJ Weihl הסולנית (לפרקים) של פנסטר הללו. ואני יודע שהיא עושה זאת במודע, כובשת את הדממות. האלבום הזה, The Pink Caves, הוא מסוג האלבומים שאני יודע שעומדים לשנות צורה מולי כל כך הרבה פעמים בחודשים הקרובים. ביחד נצנח, נצמח, נצרח – כבדים ומאושרים בין כניסות חגים להתרוקנויות חגיגיות.

Fenster :: Hit and Run

Fenster :: Sunday Owls

Fenster :: In the Walls

האלבום המלא והמעולה להורדה

אני חי, אני מת, אני חי

בשבת בבוקר, בדקות הצער שבין 11 ל-12, התיישבתי על סלע קטן והשקפתי על המכתש הגדול בנגב. ישבתי שם לבד, הגעתי לשם מבלי לדמיין כמה שעות קודם שכך ייראה הבוקר שלי, ונחתי שם רק כדי לא להישבר. במרחק מאה מטרים ממני ישבה משפחה קטנה, ילדיה שרו שירים שמחים וההד של קולותיהם שיחק בכל הסלעים האחרים במרחב שעליהם לא ישבתי. היה לי רק בקבוק מים קטן איתי ופחות או יותר מיליארד מחשבות קטנות וחסרות כל משמעות אמתית. מדי פעם, אחת לרבע שעה בערך, חלפה מאחוריי מכונית כלשהי, מלאה בבני משפחה צעירה כזו או אחרת, שהובילו את עצמם לתוך המדבר. השמש שרפה את ההזדמנות לבהות בהרים, מחקה כל אופק יפה פוטנציאלי, מסמסה כל חלום חורף שהיה לי. ישבתי שם, מביט ממרחק מה בילדים שהחלו לרקוד עם אביהם הנחמד שהסיר חולצה בדיוק, וקיוויתי בפשטות בינארית שהאביב יכה בי. כל מה שרציתי הוא שהשמש תעצור בלב השמיים, לא תזוז לעולם, לא תשקע, לא תוותר ללילה. ולו רק כדי שלא אשאר לבד במדבר הזה, הזר לי כל כך (כי אני בכלל חיפאי, חובב עצים, צל ורוח קרירה), ואשקע אל תוך בדידותי החדשה. בשלב מסוים פשוט התרוממתי, נכנסתי למכונית ונסעתי משם. בדממה לילית של אמצע היום.

אחרי חצי שעה של נסיעה עצרתי במעלה עקרבים או משהו כזה, השקפתי על הר קטן שנראה כמו צפרדע, ובהיתי בשני זוגות בני 50 פלוס שצצו לידי והצטלמו עשרות פעמים, לא פחות, על רקע הנוף המיוחד. הגברים סיפרו שהם היו בסביבה הזו במילואים פעם, דיברו לעצמם פחות או יותר, ואני לגמתי מים. חיכיתי שהם ילכו, כדי שכל הריק ישוב ויהיה שלי, כמו שצריך – אך הם לא זזו לשום מקום. כשהם הוציאו ציידנית מהג'יפ הלבן והיקר שלהם, פרשתי. נסעתי לערבה, עצרתי לרגע כדי לבהות במדינה השכנה, ונזכרתי שלא מזמן חלמנו לנסוע לתוכה לכמה ימים. הברחתי את החלום מן הראש, כדי שלא אשבר פתאום ואיעלם. נכנסתי למכונית ונסעתי לים המלח. בנקודה מסוימת עצרתי, קניתי לי בירה והתיישבתי לא רחוק מהמים המתים, נטולי החלומות. ממכונית ליסינג קטנה הגיח זוג כלשהו, הם עשו סלפיז קטנים על גבעות המלח הלבנות, ואז הוא הפליק לה בתחת ארבע פעמים או חמש, והם התחבקו. הסתכלתי עוד רגע וירדתי לטעום מלח. הוא היה מלוח.

נכנסתי למכונית ובחרתי לשוב לירושלים מבלי לבקר גם בכנרת. את הדרך עשיתי עם הזמר השבדי האהוב עליי בשבועות האחרונים, Joel Alme. אפילו כשהופיעו גמלי תיירות בפאתי יריחו לא עצרתי אותו, וגם לא במחסום אחרי מעלה אדומים. גם לא בהר הצופים ולא בכניסה לרחביה. לרגע הוא החיה אותי ולרגע המית. אבל בגדול, גם אל תוך השבוע גדוש הצרות, האושר, המשברים, האושר, החורבן, האושר, העצבות והשמחות הקטנות – הוא נותר מלך החורף הישראלי הגוסס תמידית שלי. יש שיאמרו שאני גבר במשבר. אני סתם חי.

60 השירים של 2013 שלי

צעדתי כעת חצי שיכור ברחובותיה השקטים של השכונה שבה אני מתגורר. מעט דתיים צעדו מולי ומאחוריי בדרכם אל בית הכנסת או לארוחת שבת כלשהי, אין לדעת. מרביתם היו אלגנטיים כמו שלא אהיה לעולם, כמה מהם פשוט צעדו – אינני יודע לאן. פסעתי לי בשקט, ניגנתי מנגינות בראשי, וניסיתי להבין מדוע אני אוהב את הרחובות השקטים הללו כשהם אינם בשיאם, כלומר בשבת. לרגע נחרדתי מן המחשבה שכך אני אוהב את העיר הזו. כי הרי אין זה הגיוני לחבב עיר שקטה. אלא שאז הבנתי: אני אוהב את השבת הירושלמית, כי היא זו אשר מאפשרת לי תמיד ליהנות מהמוזיקה שלי, ובמיוחד כאשר קר. ופה אצלנו קר כמו שאצלכם לא יהיה קר לעולם. עם כל המטען החורפי הזה אני מסיים את 2013, אחת השנים המשונות שחוויתי, השנה שבה לא הומצא דבר, השנה שבה כולם פשוט עשו מוזיקה מבלי להגדירה מחדש. ועם זאת, היו לי את הרגעים שלי עם המוזיקה שלי בשנה הזו. לא בטוח שאתגעגע אליה, אך לבטח אתגעגע אל חלומותיי המוזיקליים מן השעות הללו, שעות השקיעה בעיר הבירה, שבהן הייתי מכור לחלוטין לאהבותיי – הישנות והחדשות. כל אותן אהבות שלמענן שווה לי לקום בבוקר. אז כן, כמה אהבות גדולות יש לי פה בעיר שהייתה לי לבית מוזר – וכולן נוצקו והתבססו ב-2013, ועל כן טוב לי. בין אלו יש גם כמה שירים, כמה עשרות. הנה הם פה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2013 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31, והנה עוד לינק
מקומות 30-1, והנה עוד לינק

המשך »

אוויר

המים הכי רותחים שרפו לי את הגב במתכוון, כי כך ביקשתי לנהוג בעצמי. עשר, אולי עשרים מעלות, מעל ליכולת הספיגה שלי הותזו רסיסים ארוכים על הכתפיים, דגדגו, צרבו, שרפו, ניקבו את כל הרגעים העגומים שצוירו במכה קטנה של מלל על כל המקומות שאותם אינני רואה. פתחתי מעט את החלון כדי שאוויר מסונן ולכאורה קריר, כזה תוצרת הרי ירושלים, ישחק בי עוד קצת, ושמעתי את אחד השכנים מזמר חזנות בחדרו, כמו תמיד בשעה הזו של היום. "הוא תמיד לא שוכח, הוא מסודר כל כך, חרוץ, אשכנזי", אמרתי לעצמי, "ממש כמו הציפורים שנערמות פה מסביב כל יום, בדיוק שעה לפני השקיעה, כדי לבשר על חורבנו של עוד יום".
הורדתי את הראש והחלפתי את האדים במים קרים, עד כמה שמים כאלה יכולים לשרוד בצינורות הישנים של בשיא הקיץ, התנתקתי מן החלון ודמיינתי עולמות ישנים. איך אספתי נרות גדולים בגרמניה והארתי איתם את החדר, כשבחוץ לא היו אפילו אפס מעלות ובפנים לא היה איש מלבדי; איך בסתיו האחרון, בשיאו ממש, ניסיתי להאיר גם את החדר העכשווי הזה בנר גדול מאיקאה, כשבחוץ היו כל כך הרבה אנשים אך לא רציתי באיש; איך אין מקום לשום נר ברגע הנוכחי הזה שבו כל אוויר הוא דומם כמאות הגלויות שניסיתי להחיות על הקירות. פיסות פיסות של סיד קרעו את השקיעה.

הרבה זמן לא הייתי פה, בבית הזה שלי, כיוון שלא הייתי מסוגל. כל שורה שרצתה לצאת ממני נאלצה להתעמעם לתוך מערבולת מראי מקום בעבודות אקדמיות, וכשנאלצתי לנשום – נשמתי במובנים אחרים. גם אם לרגעים סבלתי ונרות לא הדלקתי, מצאתי את השניות הנכונות להתאהב באלבום כפי שלא התאהבתי בשום אלבום אחר בשנה הזו. אבל כבר בנובמבר ידעתי שכך ודאי יקרה לכשיקרה. Skyer, אלבום הבכורה של השלישייה השבדית Postiljonen הוא הפנטזיה החלומית/הממתקית/הפרחונית הטובה ביותר שכל מי שמנסה או ניסה בשנים האחרונות לעשות Dreampop איטי, סמיך ואפל היה רוצה לחלום. בשבועות האחרונים הוא הצליח להרים ולהוריד אותי, לדפוק לי את הראש במשקוף הדלת ובמעקה המרפסת, להצחיק אותי בכל פעם שלא התחשק לי – ובעיקר להבריח אותי מכל הזאבים הקטנים שהחלו לטייל פה בשוחות שמתחת לבית. ישנם רגעים שבהם הוא בכלל מחליף אותם בפרפרים תכולים זוהרים, קטנים וגדולים, בינוניים ביכולת הישרדותם – אך ענקים ברוחם. שבדיה חוזרת, גם אני.

הפעם הקודמת שלהם פה

Postiljonen :: Atlantis

Postiljonen :: Skying High

Postiljonen :: Plastic Panorama

Postiljonen :: Supreme

האלבום המלא והמעולה

העמוד הקודם