ארכיון הנושא 'משהו טוב למסיבה'
בואי אחרי למטה

1. להסתובב בחיפה בחלומותיך

2. להשתכר ב-10 בבוקר מבקבוק של וודקה קרמל שחברך הטוב קנה עבור עצמו

3. להבין שאת שארית שנות העשרים שלך תעביר בישיבה ממושכת בספריה

4. להבין במקביל שנותרו עוד חמישה ימים בלבד לשנות העשרים שלך

5. להאזין למוזיקה כמעט 24 שעות ביממה כאילו ששבת אל ימי התיכון

6. לרצות כל כך לקחת את הגיטרה החשמלית שלך כדי לנגן Gang of Four לעצמך כמו לפני שמונה שנים, אבל לדעת שהיא רחוקה מדי ממך

7. לדמיין חופים ים-תיכוניים שלא היית בהם מעולם כאילו נולדת בהם

8. להתיישב מחדש במרפסת שלך, לחשוב שיש שמש ולרעוד מקור

9. לגלח את כל התלתלים מהראש רק כדי למשוך תשומת לב

10. לגלות שאחרי שלושה שבועות שוב צצים התלתלים. להיאנח

11. לשתות קפה מפחית, להיזכר במישהי שעבדה איתך פעם שהיתה מיוחדת ולא זכית לומר לה זאת מעולם

12. להסתכל איך התצלום האהוב עליך בעולם נופל מהקיר שמולך ולא לעשות עם זה דבר

13. ללגום יין לבן זול, להיזכר בקיץ 2007 בפרייבורג, ולהבין שאלא אם כן מישהו יעשה דבר מה – לעולם לא תצעד עוד שוב ברחובותיה של עיר אירופית קטנה עם בקבוק יין שלם שהוא רק לעצמך

14. לחשוב על היינריך היינה, ואז לדמיין את הידיים היפות שהיו לפרופסור שאהבת יותר מכל פרופסור אחר

15. לנסות ללמוד בעל פה את כל הקודים בספרייה, ואז להפנים שאין קומה שאתה אוהב יותר מאשר את זו הרביעית – שבה מונחים כל הסופרים הגרמניים שלעולם לא ידירו אותך

16. לשלוח הודעות אהבה לכמה מחבריך הטובים ביותר, ולדעת שאין עוד אנשים יפים כמוהם בשומקום

17. להיכנס למיטה בארבע לפנות בוקר, להרים את השמיכה מעל לראש ולחשוב שזה יעשה אותך שלם יותר

18. להניח את 40 הספרים החדשים שלך בערימה לצד ערימה לצד ערימה ולהתעלם מן האבק שנולד למרגלותיהם

19. לארגן לעצמך מסיבת יום הולדת ואז להעלים אותה כלא היתה

20. להכשיל סטודנט במבחן ולדעת שהרסת לאדם צעיר יום שלם, אולי שבוע, אולי יותר – ולשתוק

21. להבטיח לעצמך שלעולם לא תיתן לאיש לגרום לך לחוש מיותר או זקן או אבוד

22. לקוות שהשכנים שלך יבואו להתלונן על המוזיקה הרועשת, להתאכזב ולהבין שהם טובים אליך מדיי

23. להתגעגע

24. לתהות למה בדיוק אתה מתגעגע

25. לחייך לאנשים שאינך מכיר, לבהות בהם מחייכים ואז מעלימים את החיוך מן הפנים אחרי שנייה

26. לדעת שיש משהו שמפריע לך, אבל אינך מסוגל להבין מהו

27. להתגעגע

28. להבין פתאום למה את מתגעגע

29. להדליק נרות נשמה לאור זאת

30. לכתוב עוד פוסט באתר שבו את כותב כבר יותר משבע שנים, ואז להבין שמדובר ביותר משבע שנים, שהתחלת עם זה בגיל ההוא שבו עוד לא היכרת חצי מהאנשים שאתה מכיר. לכתוב עוד פוסט על להקה בריטית שנשמעת כמו שלהקות נשמעו בשנה שבה נולדת, ובכל זאת לעשות את זה טוב. כי אם יש משהו שעושה לך טוב, כמו שמירי אמרה לך פעם, זו נוסטלגיה – ואין זה משנה כמה פעמים תתכחש לשיט הזה. וזה שיט. שיט אמיתי. שיטוש.

 

Girls Names :: Occultation

 

Girls Names :: Drawing Lines

 

Girls Names :: Notion

האלבום המלא והמעולה

מאובנים

כל המכוניות של השכונה חלפו על פניי, ומדי פעם התחשק לי לצעוד קדימה ולהצטרף למחול הפשוט שלהן. אם היה לי את האומץ הבריא הייתי אפילו רץ אליהן, לוגם את מלוא הפח שלהן כנקטר חיים. אם היה לי את הביטחון הנכון הייתי גם מנסה לעוף מעליהן, לכוון אותן בשיירה למקום אחר, רחוק במיוחד, כזה שבו הן היו נאלצות להתערפל בתוך שטח זר, ללמוד מחדש את העולם ולהגדיר את חייהן מחדש. אם היה לי את הרגש הנכון, אז ודאי לא הייתי צועד אפילו מילימטר לעברן וסתם הייתי מחפש בעצמי דרך אחרת, בלי כנפיים, ללא רגלים, חסר כל תוכנית מסודרת או חשש מובנה.

והנה שוב הנחתי את הספר הצבעוני לצד המחשב, ויתרתי על מה שאמרו לי לעשות, והתחלתי לבהות בחלל. כל השירים של צעידת האתמול נחקקו בי, חזק חזק, ככתובת אבן ישרה וברורה – כמו בפעם ההיא שבה צעדתי לפנות בוקר בין שכונות המבורג, בקור אמת, כש-Wild Nothing מתהולל באזניי עם הערפל המוזהב שלו. אלא שהפעם את מרבית השירים ידעתי בעל פה, כי כבר כמעט חודש שאני לא מרפה מהם, בלית ברירה. אני אמנם אמור לרקוד אותם, אך הם בולמים אותי על הסף. אני אמנם אמור לחגוג אותם, אך הם נועצים אותי בקרקע, מבדילים אותי מן האחר שידעתי.

באופן מפתיע, זו הסביבה שיצרתי לאלבום החדש והמצוין של Beach Fossils, הלהקה החביבה עליי כל כך. אולי עליי להתנצל בפניהם על כך שאני כותב עליהם כה רבות, מדבר עליהם ואליהם מדי פעם עם מכרים, ובכך ממאיס את קיומם. ועם זאת, נדמה כי אין לי ברירה אחרת. לקח לי זמן רב לכתוב על Clash The Truth, אבל את מה שצריך להיאמר אומר בקלות. האלבום הזה טוב מכדי להידחק לפינה, מלוטש מכדי להיות של הלהקה הזו, ועדיין הוא כולו שלה. יש שהיו מכנים את קיומו בשלות חלקית, בגרות אמיתית, אהבה, אך אני רק אומר שאם כך יש שמתבגרים, הרי שהנני זקן במיוחד. להלן שלוש דוגמאות:

Beach Fossils :: Clash the Truth

Beach Fossils :: Taking Off

Beach Fossils :: Crashed Out

מעיל כחול שמח

נעמדתי מול המראה והתבוננתי בייצוג הפשוט שעמד מולי. הוצאתי חולצה אחת מהמכנסיים, הכנסתי אחת אחרת לתוכם בכוח, הצמדתי לעצמי סוודר ירוק כהה, צעיף עבה שמתלפף שלוש פעמים סביב הצוואר, מעיל כחול, ללא כפפות עדיין, חיפשתי את הנעליים שלי ויצאתי לצעידה קטנה בשכונה הירושלמית. ממש בין אזור תעשייה אחד לרובע בורגני אחר. אומרים שהחורף עדיין נושם נשימות כבדות ועייפות, כמוני בלילות שבהם אני קורס אל תוך עצמי בשמחה, וקשה לי להסתיר את אהבתי. כשאני רוצה להרגיש אותו, אני פותח את החלון ומביט על עץ ערום. כשאני רוצה להרגיש אותה, אני פוקח עיניים. פשוט מאוד. אבל אז כשהיא הולכת ופתאום אני נותר לבד, עליי לקרוא או למצוא ריגוש אחר. היום הוא הגיע מזיכרון מוזיקלי מרוחק, כזה שלא חשבתי שישוב וישחק בי.

כי כבר שנתיים אני יודע ש-Electrelane האנגליות לא קיימות, מחוקות, אפורות, נשכחות בעמעום מיותר שעדיף שלא היה מתממש. בעבר הלא רחוק, הן היו אחת הלהקות האהובות עליי, בעיקר בזכות האלבום הפנטסטי, האחרון שלהן, מ-2007. הוא היה כתמצית של זמן, כבד, מדכדך ומרוחק ועם זאת ענוג ומרוכך מספיק כדי לגרום לי להיות שלו לחיים שלמים. אינני מגזים, שכן חלפו שש שנים בדיוק מאז היכרנו והוא עדיין איתי, בלב, בראש. חבל רק שרביעיית הבנות הזו החליטה לעזוב הכל ולהתנתק מעולמן. וזהו. אז זהו, שכנראה עוד לא ממש.

הסולנית של כל העסק ההוא, Verity Susman, עדיין פועלת, מקריאה טקסטים, מכינה מיצגי וידאו ובעיקר מקליטה איברי גוף, אלקטרוניקה נהדרת ואת קולה מעורר הכיסופים. את כל הבוקר הזה אני נותן לה במתנה בזכות שיר הכוח הנהדר שלה שגרם לי פתאום להתרגש כמו אז, לפני 10 שנים, כשעמדתי בשורה הראשונה ב-Bowery Ballroom בניו-יורק וראיתי אותה נוגעת בקלידים שלה, או שאולי היתה זו בכלל גיטרה. עם דבר שכזה, עם יכולת שכזו, אני יכול להיות בטוח – אבל ממש ממש בטוח – שיש לי את כל הסיבות הנדושות בעולם להעריץ גם אותה.

ולמי שלא ממש מכיר, משהו מפעם. כי פעם הכל היה פה אחרת:

הצבע הזה

הכי פשוט לשבת בצד ולחכות שכל הרעש ישוב לקדמותו, שכל שירי האביב יגיחו לצמיתות, ועשרות הנערים והנערות שרצים במסדרונות שבהם גם אתה צועד יוכלו לרקוד כפי שהם אוהבים. באמת שזה הדבר הפשוט ביותר שיכול לקרות לרגע הזה, אבל ככל הנראה זה לא יעשה לי דבר במקרה הטוב, או שיפיל אותי מתחת לשטיח כלשהו במקרה הרע. עם זאת, בינתיים כל זה לא קורה ולכן נדרשת אקטיביות מואצת, כזו שלא הייתי מאחל לעצמי שלשום ועל אחת כמה וכמה לא היום. עדיף לי לחבר לעצמי כנפי משי לא יעילות, להתיישב על אדן חלון של בית ישן שאינו שייך לאיש ולקוות לטוב.

לפחות בין לבין יש לי את החסד המיוחד הזה של Sin Fang, פרויקט הסולו של סינדרי מאר סיגפוסון, שהוא סולן Seabear האיסלנדיים. כאחד הזמרים המרככים ביותר שידעתי, הוא מטיב להתהלך על נוצות זכוכית קטנות בעדינות הרמונית שמאפשרת לו לשרוד הכל. האלבום החדש שלו, Flowers, חי כל כך, צבעוני כל כך, נעים כל כך, יפה כל כך. נדמה כי הוא עושה את כל שהוא עושה ללא מאמץ, ללא כל חשד שדבר מה עומד להתפרק לו מול העיניים, מול הידיים. אני מקנא בו מעט, אך לא יותר מדי – כי קנאה היא סתם רגש שאינו מסייע בדבר. אבל אני מקנא בו מעט. על היכולת לפזר פרחים בכל גוון אפשרי, בנאיביות נכונה, לא מאולצת ולא הפכפכה. כמו ילד.

Sin Fang :: What's Wrong with Your Eyes

Sin Fang :: Young Boys

Sin Fang :: Feel See

האלבום המלא והמעולה

60 השירים שלי, 2012

כך צריכים להתחיל

הנה זה שוב קורה. איכשהו עוד מעט תסתיים שנת 2012, תתחיל זו שאחריה, אני אחליף עשור בחיי והבלוג הזה ייכנס לשנתו השמינית, לא פחות. למעשה, כמו בכל פעם שבה סיכמתי את השנה המוזיקלית שלי, גם הפעם מצאתי את עצמי כותב את כל אלפי המילים הללו ממקום חדש, חדר חדש, שבו לא הייתי בשנה הקודמת. אינני יודע מה כל השינויים הללו מעוללים להעדופתיי המוזיקליות, אבל אני משער שאסור לי להתלונן. טוב, לא אכתוב יותר מדי כפתיח. רק אומר, שכל מה שיש כאן הוא חלק ממני כמו ריסיי השרופים מן השמש.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2012 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

אפשר לצפות בכל קליפ של כל אחד משישים השירים שברשימה, אפשר רק להאזין לו, אפשר רק להורידו למחשב – ואפשר גם להוריד את כל השירים במכה אחת בזכות שני הקבצים שכאן:
מקומות 60-31
מקומות 30-1

המשך »

שבדיה, די נו

אני רץ למרחקים קצרים שמעולם לא זכה לשיעור במרחקים הארוכים יותר, וזאת בשל מחסור בתשוקה. על הרמץ שתמיד הונח לידי, זה שהדיף ניחוח עצים רטובים שנאלצו לבעור על פי רצונם של אחרים, נהגתי לשוטט עם אצבעותיי, מבלי לתת להן להיכוות – רק כדי להרגיש הכי חזק. אבל חזק מעולם לא הייתי, אפילו לא בימים שבהם הייתי יורד לרחוב כדי לשחק כדורגל במשך שלוש שעות עם ילדים חיפאים שהתגנבו משכונה שבה לא גדלתי. ובאותה ילדות הייתי מסוגל לרוץ המון. ידעתי אפילו להאיץ לקראת הסוף מבלי שאיש שם לב, ותמיד סיימתי ראשון, שני, שלישי, חמישי. אבל תשוקה לא היתה לי. כי את התשוקה נתתי לאחרים. אולי לשבדים, כדי שהם יהרגו אותי בכל פעם מחדש.

שבדיה גונבת לי את כל הרעיונות, את כל החושים. שבדיה גוזלת ממני את החורף בכל פעם שהוא מתחיל, והיא גם מייסרת אותי במילותיה, אלו העמוסות המבטא הנעלם, המתחסד, זה שאינו מורגש בהשוואה לאחיו שבדנמרק. באותה ילדות שבה רצתי יותר, לא דמיינתי ולו לרגע אחד שתגיע שעה כלשהי בחיי שבה אתמסר כך למדינה סקנדינבית, גם אם אינני באמת מסור לה אלא רק ללהקותיה, לזמריה ולזמרותיה. ולמרות זאת, בכל פעם שיש לי הזדמנות להשתולל עם עצמי, להתכרבל בשמיכות של אחרים למשל, או לחלופין להזדהות עם מלודיה כלשהי – שבדיה הזאת מגיעה. סעמק עם שבדיה הזאת. אינעל רבאק עם הרכות שלה, עם הטינופת הססגונית שלה שכל כולה סוכריות קופצות בצבעיהן של אלפי קשתות בעננים. אוף. אוף על כך שאני כנוע כל כך.

הפעם נכנעתי לשלישייה בשם Postiljonen, אבל מה זה משנה מה שמם. כמעט ואין להם שירים, בין שלושה לשבעה בלבד – אינני בטוח, אבל כל שיר – מופת של פופ זערורי וצנוע הוא. על ציר מקסים שמחבר בין Destroyer ל-Washed Out ממוקמים היפים התורנים האלה, שביומיים האחרונים – בין עוד האזנה למוטורמה לעוד האזנה למוטורמה – מחייבים אותי בלופ מיוחד במינו שמוקדש להם. במקרה הנוכחי, בניגוד למקרים אחרים בעת האחרונה, הציפיות שלי בשמיים. תנו לי עוד, פוסטיליונן, תני לי עוד לפני שגם הצליל הזה ייאלץ להיעלם מן העולם.

Postiljonen :: How Will I Know/All That We Had is Lost

Postiljonen :: We Raise Our Hearts

Postiljonen :: Rivers

קאם און פיל דה נויז

אנגליה עולה באש, נשרפת בסיוע שלל הלוגואים הישנים של אואזיס שגזרתי לפני 16 שנה מהמלודי מייקר ותליתי ברחבי החדר שלי. אם האש האנגלית הזו תיעצר בדרך כלשהי זה יקרה רק כיוון שיתחשק לי להתפשר ולהסתכל על אנגליה חצי שרופה.
לאור העובדה שאת כל נעוריי העברתי כאנגלופיל אדוק, בדיוק כמו כל חבריי, אני מתבייש לומר שמעולם לא ביקרתי בה. לא בנוריץ', לא בלסטר, לא בבריסטול, לא בליברפול, לא במנצ'סטר ואפילו לא בלונדון. כשהזכרתי זאת לרעותה השבוע בביתה, היא אמרה שזה כנראה לא חשוב לי או מעניין אותי. מיד נעמדתי על רגליי האחוריות כדי להתעקש ולתרץ, להסביר ולקשקש – אבל בתוך תוכי הבנתי שגם אם היא אינה צודקת ב-100%, אז לפחות ב-50%. איפשהו, נכון לעכשיו אנגליה לא חשובה לי. כי אמנם מרבית השירים שאני יודע לנגן על הגיטרה נולדו בה, ואמנם כל נעוריי מבוססים על סולניה, ואמנם את מרבית בגדיי אני מקבל ממנה, ואמנם אני עדיין נמס בכל פעם שאני מריח מרמייט על חמאה – אבל כבר כמה שנים שלאנגליה אין מה להציע לי. מרבית להקותיה החדשות משעממות אותי, ואני גווע. וזה לא שאני חולם על איזו מדינה אחרת. פשוט גם עליה אינני חולם.

ובדיוק בשל כל הסיפור הזה, כשאני כן שומע להקה לונדונית חדשה שמצליחה לגרום לי להאזין אפילו לשיר אחד שלה כמה פעמים ברצף בין המדפים הצהובים לירוקים בקומה 2 בספריית הר הצופים – אני חייב לרטוט, לפחות מעט. הנה, אלה SPLASHH, חבורה של אנגלים, נראים בני טובים שמשחקים אותה – כמו תמיד בימינו – אבל יש להם שיר אחד שלא יכול היה להיכתב, לא כל שכן להיות מושר, בשום מקום זולת המקום שממנו הם באו. לא שהייתי שם, אבל ככה זה מרגיש.
לחבורה הזו אין עדיין אלבום, הם כנראה רק עובדים עליו בימים אלה שבהם הם משחררים סינגל חדש בהתרגשות גדולה מצדם, ונראה לי שגם כשיהיה להם אלבום הם לא יהיו גדולים כל כך כדי שהעולם ישתולל. ובכל זאת, מהצליל הראשון של All I Wanna Do הזה שלהם, שהוא בכלל הדבר הראשון או השני שהם שחררו לעולם, אני הייתי שלהם. כי בפשטות לא מוסברת נולדים להיטים אישיים קטנים, ובמורכבות די ברורה – אני רץ בחזרה לאנגליה ונדבק לגבה. אני מעריץ את להיטיה יותר מכל להיטי הפלנטה.

SPLASHH:: All I Wanna Do

SPLASHH :: Vacation

SPLASHH:: Washed Up

העמוד הבא :: העמוד הקודם