בחורף של 2002, לפני כמעט עשר שנים, לקחתי את האופל אומגה הכסופה של אבא שלי, אספתי את אלושה ובעיצומה של סערה בלתי נשכחת יצאנו לדרך. נסענו במעלה ההר החיפאי, חלפנו תחת בניין האוניברסיטה הגאה, והמשכנו עד לצומת בית אורן. אם אינני טועה, השעה היתה 2 לפנות בוקר, היה זה אמצע השבוע ולמחרת הייתי אמור להגיע לצבא שוב. למרות כל זאת, אלושה השכיב את הכיסא שלצדי, ואני נהגתי – בחושך מוחלט בלב יערות הכרמל הנטושים מפאת המבול או השעה. פנינו בצומת בית אורן, והתדרדרנו מטה במכונית באיטיות, בהתרגשות נאיבית שרק שני נערים בני 19 בלבד יכולים לחוש. זה היה החופש שלנו, מעצמנו, מהמקום שבנה לנו גבולות ממוסדים – פוליטיים, תרבותיים, אקלימיים, פנטסטיים. זה היה החופש שלנו להתבולל עם החלום של עצמנו.

היה זה הלילה הראשון שבו האזנו ל-(), האלבום השלישי – הלבן – של Sigur Rós. למעשה, לא היתה לנו דרך אחרת להאזין לו. אני בספק שאלושה או אני נצליח להיזכר בדעה שגיבשנו אז עליו, אבל אני כן זוכר את החיוך שלו, זה המפורסם – החצי הפוך, כשהבנו שאת הרגע הזה ניקח איתנו לנצח. זה היה בעת הירידה, מעל לגשר הצר, בדרך לבוסתן הישן שגם ככה לא ניתן היה להבחין בו כלל. זה קרה בשנייה שבה אלבום המופת הזה שינה צורה ועבר מצדו הפחות מדכדך לצדו המדכדך במיוחד.
אינני חובב שגיונות הזויים של חלומות נוסטלגיים על חזרה לנקודות זמן. עם זאת, הייתי מוכן לעשות הכל כדי לשוב – פעם אחר פעם – אל אותו לילה. בשביל הגשם ההוא, עם המוזיקה ההיא, עם האדם ההוא, עם תחושת הגעגוע הבלתי נגמר לדבר מה שבכלל נמצא כל הזמן בהישג יד.

מאז אותה העת השתנו כמה דברים בסיסיים בנוגע לאיסלנדים האלה, שלהם אני חב כמה מיסודותיי. ראשית, ביקרתי במדינתם וצפיתי בהם מופיעים. שנית, הם הוציאו שני אלבומים נוספים צבעוניים יותר, חנפניים יותר – אחד טוב למדיי ואחד רע. שלישית, הסולן החביב שלהם, יונסי, הפך לאפרוח חמוד המפזר קשתות בין עננים ברחבי העולם עם פרויקט הסולו שלו. אני מודה כי משהו בקסם הראשוני ההוא של ימי התיכון עד ראשית ימי האוניברסיטה התעמעם לו מעט. זו גם הסיבה שניגשתי בהיסוס דק לאלבום החדש של סיגור רוס, Valtari שמו. לא רציתי כבר לצפות לדבר.

וכאן – כצפוי – אמור להגיע שלב ההיפוך הגדול, אני יודע. זה הרגע שבו אני אמור להכריז על כך ש"הא לכם! סיגור רוס עדיין נהדרים!". ובכן, אין לי את היכולת לומר זאת בקלות. באלבום האולפן החדש הזה, השישי במספר, הכל מדכא. מדכא לעתים עד תחושת חורבן. לכאורה, נדמה כי זהו הרקוויאם של הלהקה. כמעט ואין מילים, כמעט ואין שירה, כמעט ואין תופים, כמעט ואין כוח. וכן, זהו גם כל קסמו. ייתכן שמעולם לא זכיתי לשמוע להקה אהובה ערומה כל כך, שבירה, כנועה ומרוחקת יותר. אני אף אהיה קלישאתי לגמרי כעת, אך אומר זאת בקול: כמה מן הרגעים הטובים באלבום הזה באמת מסוגלים להשתוות רק לצלילי סופת שלג קטנה, אני נשבע בכך. הייתי בכמה.

Valtari כולו הוא יצירה של נחמה. להקה קטנה ומוכשרת שחבריה מתנחמים בכוסות התה שלהם, זה לצד זה, ולא מתביישים לשתוק לרגע – למען העקרונות הקטנים שלהם. תחושת חוסר הנגישות שעליה הם התעקשו רק הופכת את ההיסטוריה הפופולרית של סיגור רוס לאירונית יותר. רק לחשוב שגווינית' פאלטרו בחרה ללדת את צאצאו הראשון של כריס מרטין לצלילי האלבום השני שלהם, כי אלה היו צלילי החיים האולטימטיביים מבחינתה – ולחייך. ובכן, זה הזמן לברוח. המוות קרב, והוא אינו מותיר ולו מילה מושרת אחת בשלושת השירים האחרונים של האלבום.

פשוט חבל שאין גשם, שאלושה לא פה, שלאבא אין אופל יותר, שהכרמל נשרף, שהזדקנו, שנעשינו מרירים, שכבר ויתרנו על חלומות הילדות, ושאין לנו דרך לקרוע את הלילה עם האלבום היפהפה הזה של סיגור רוס.

Sigur Rós :: Varúð
Sigur Rós :: Rembihnútur
Sigur Rós :: Varðeldur
האלבום המלא והיפהפה

תל אביב, ירושלים, תל אביב, רמלה, תל אביב, חיפה, תל אביב. הכי כיף לקרוע את הארץ בתוך יומיים, רוב הזמן בתחבורה ציבורית, חלקו הניכר של רוב הזמן הזה במוניות שירות, תמיד בשמש. סוף השבוע הזה אמור להוות הגשמה קטנה של חלום השבוע שעבר – זה שבו ראיתי את עצמי יושב עם חבריי במכונית נטולת גג במרחבי אמריקה. אז מה אם במקום ארצות הברית עליי לבהות במשטחים המצהיבים של אזור התעשייה איילון בלוד, באצטדיון החמד של נתניה ובציפורניי המשחירות בשקט מלכלוכי המוניות. ואינני מתלונן, אני רק מרקד עם שירי הלכת הקייציים הרבים שהחלו מזדחלים מכל עבר.

בשבוע שעבר, בדרך המקרה, התגלגלתי אל להקה קטנה בשם Summerays, המגיעה מקליבלנד – מקום שסביר כי לא הייתי מבקר בו גם אם הייתי עורך קרוסקאנטרי אמריקאי ארוך. כל הסיפור של הצמד הזה, או שאולי הם יותר, הוא לקחת את כל הדברים המוכרים מכל גלי פופ-הגולשים של השנים האחרונות, אך לזרוק לתוכם מוטיבים אסייתיים קטנים. על פניו כל זה נשמע ילדותי, ברור, אבל התוצאה מעודנת כל כך – על אף ראשוניותה. מכל הדברים הטובים שנפלו לתוך מחשבי בשבועיים האחרונים, אין לי ברירה אלא להשקיע את הדקות האלה דווקא ב-EP הראשון שלהם, Daydream, סתם כדי לסייע ללהקה קטנה, מרוחקת, שלא זוכה לחשיפה. כעת אצא להתגלגל בכבישים שוב.

Summerays :: Spacious
Summerays ::Toyohashi
ה-EP המלא להאזנה ולקנייה. אפילו אני קניתי!

אתחיל כעת מן ההתחלה, כי מתחשק לי לברוח. אתחיל כעת מן ההתחלה, כי אם הייתי יכול הייתי אוסף את חבריי הטובים ביותר אל תוך מכונית גדולה אחת, נותן לאחד מהם את המפתחות, פותח את הגג ויוצא לחצות את אמריקה ממזרחה אל מערבה. או להפך, אין זה משנה. אתחיל כעת מן ההתחלה, כי באמת שעבר זמן רב מדי מאז שהייתי כאן, מאז שחשתי צורך גדול לומר מילה על מוזיקה שאותה אני שומע – כי כך זה לעתים בחיים, כשהחשק או כשהפנאי זזים הצידה. אתחיל כעת מן ההתחלה, כי האביב הזה לגמרי גומר אותי, ממלא ומרוקן אותי מאוויר גם יחד. כעת באמת אתחיל מן ההתחלה, כי אני מת על הדבר הבא.

אלא שהדבר הבא הוא בעצם הדבר הקודם, הרגיל, הכמעט שגרתי שתמיד אהבתי. פשוט משום שבכל מה שקשור ל-Craft Spells אינני זקוק להרבה חידושים. גם ב-EP החדש שלהם – Gallery - הם עדיין מקליטים באיכות ביתית כמעט, ג'סטין הסולן מתקשה שלא לזייף מעט פה ושם, והם אינם מנסים להתרחק יותר מדי מהשפעות New Order הקבועות שלהם. את כל הטוב הזה הם עושים תוך כדי פיזור פרחים על גבי פרחים בכל הרקיעים הקיימים פה ושם.

בכלל, מאז ששבנו רעותה ואני מפאריז בתחילת נובמבר, נדמה כי צעדים רבים שלנו מחושבים בצוותא בסיוע הלהקה הזו – כמו היינו נערים שוב. אנו מודעים לתחלואיה, ועם זאת נדלקים ממלודיותיה. איננו באופוריה מלהיטיה המוצלחים ביותר, שכן ברור שהחיים גם ככה לא מספיק נוצצים כדי לאכלס אופוריה כזו. אנו פשוט חולמים בגוונים שעמם Craft Spells מציעים את מיטותנו.

Craft Spells :: Warmth
Craft Spells :: Burst
Craft Spells :: Leave My Shadow
ה-EP המלא המעולה

פעם בכמה זמן פשוט נשבר לי מהכל. אחת לתקופה אני פשוט עובד, ולא עושה דבר לבד מזאת. בימים שכאלה אני מוותר על האזניות, מניח את הספרים בבית, זונח את ההשראות הגדולות, מתרחק מן המוזיקה, מן הבישולים, לא יוזם דבר מה מעניין שיציף את חלומותיי על פני השטח. פעם בכמה זמן אני שוקע בתרדמת, לרוב בתחילתו של האביב – ולא, אין לכך קשר לאובדן החורף או קלישאות אישיות כאלה ואחרות. העניין הוא שלעתים אני צריך להישרף על ידי הזמן, ולו רק כדי שאוכל להבין, בחוכמת בדיעבד קטנה, את המשמעות הנלוזה של תבערה זו. לרוב, מה שעוצר את הכלום הזה, את השממה הרוחנית הכמעט מוחלטת, זהו אלבום. במיוחד כזה שלו לא ציפיתי.

כך פתאום נחת באמצע המדבר האחרון Bloom של Beach House. מיד כששמעתי על כך – עוד בטרם ההאזנה הראשונה – נזרקתי בחזרה אל נובמבר 2009, רגע לפני מהפכת החורף ההיא של חיי. אז דלף Teen Dream, האלבום הקודם של הצמד האהוב כל כך הזה, ויקטוריה לגרנד ואלכס סקאלי, ובפועל סימל הוא את הכל. למעשה, הוא היה חשוב כל כך להוויה ההיא, העתיקה, עד כי אני זוכר את התאריך המדויק שבו הוא עלה לרשת – 19 בנובמבר, 2009. איזה קלקול יפהפה היה כל זה. קלקול חיים מלכותי.

הפעם מגיע החדש של בית החוף ברגע אחר, וכבר בורא לי מציאויות נחמדות, בזכות הזמרת האהובה עליי בעולם, ויקטוריה. Bloom שלה ושל בן זוגה מאפשר לי, למשל, לחלום על החודשים הקרובים בצורה אוטופית כמעט. כזו הכוללת מטוסים, לבלובים, התרגשויות קטנות מיומיום, מהפכות חברתיות, אלף ומאתיים ספרים, מתכונים, חיוכים ושמחות, גניזות של שממות מיותרות. כל מה שהייתי צריך כדי לקום, לרדת ממעלה המיטה המשונה שלי אל מיתת ההשהיה הוא זה. אלבום נפלא שכזה, שבור שבור את שגרתי.

Beach House :: New Year
Beach House :: Myth
Beach House :: Wild
Beach House :: Other People
האלבום המלא והמעולה

הרבה זמן חלף מאז שעצרתי את נשמתי לרגע למענו של להיט גדול בשל הקליפ הגדול עוד יותר שלו. אולם זה מה שקרה לי לפנות ערב בדירתי עטופת רוחות החורף המתחדשות. בחרתי לצפות בווידאו לסינגל החדש של Bear in Heaven, אחת מאותן להקות עידן ירושלים שלי, אחת החשובות שבהן – ונדהמתי. פעם הם שרו על הטינאייג'רים חולי האהבה שהם גילו, וכעת הם שרים על השתקפויות בעיניה של מישהי, אך אין זה משנה כלל בעצם. עודני בוהה. בהו גם אתם בדבר הזה:

הלהיט הזה הוא הבטחת הפסח שלי. אם האלבום כולו, היוצא בתחילת אפריל וייקרא I Love You, It's Cool, יישמע כך – או דומה לזה – הרי שלא יהיה אכפת לי כלל מן המצות והחמסינים. אני אוכל לנוע לי במרחבי הארץ המצהיבים בתחושה של היעדר קיפוח, של מי שהוענקה לו תשורת האביב המופלאה ביותר. בינתיים, עד שהאלבום ייצא מאפשרת השלישייה מברוקלין להאזין לו באתרם, אך במהירות נמוכה ב-400,000% מן המהירות הרגילה שבה הוקלט – אינני מגזים, כך הם מסבירים בעצמם. אם זה מספק אתכם, אז הסתפקו בזה. אני מוותר על כך הפעם.

על כל פנים, בטרם תורידו את הסינגל הזה אל מחשבכם – דעו לכם שבחמישי הקרוב אני מתקלט בבר "התיכון" בחיפה בערב שנקרא זעם מתוק של חלומות נעורים. זה קורה ב-1.3 כאמור, בשעה 23:00 בערך והכתובת היא בלפור 2 פינת הרצל (בית הקרנות). אם במקרה אתם בחיפה בגשם, בואו. (עוד מידע כאן)

Bear in Heaven :: Reflection of You

והנה האלבום, הוא הודלף: כאן

זמן רב חלף מאז ישבתי וכתבתי משהו מול אורנים דוממים של זמן כניסת השבת. למעשה, אם עליי להעמיד דברים על דיוקם, הרי שמעולם לא זכיתי לעשות דבר כזה. כאשר התגוררתי בתל אביב בגלגול הקודם, אי-שם באמצע העשור הראשון לשנות האלפיים, לא היו כל עצים בנמצא, ואפילו בשתי הדירות הירושלמיות שלי הסתפקתי בעץ חרוב גדול ובמיני אילנות ערומים של חורף גס. והנה פתאום, כשאזניות על ראשי, אני יושב בחדר חיפאי, פסנתר מנגן לי מנגינות של פעם, או שמא של הווה אדיר, ואורנים דוממים נחים לפניי. אם זה לא היה מנחם מספיק, דבר לא היה מנחמי עוד.

אך זהו שקר קט, שכן את הנחמה הגדולה אני גורף מאחד אחר – אהוב לבי – פטר ברודריק. במידה מסוימת, ייתכן שבצדק, אני מרגיש ששחקתי עד דק את אהבתי אליו, לפחות במדיום הזה. נדמה כי הדני-אמריקאי הזה הוא האיש שזכה לסכום המילים הגבוה ביותר שהענקתי ליוצר כלשהו באייפוד רעב – אך כל זה, בצדק נעשה (הנה פרשנויות). להלן הסבר קטן על הדבר היפהפה שהוא ארגן לי כך פתאום באמצע רקוויאם החורף הזה.

אחרי ששחרר שני פסקולים אבסטרקטיים לפני כמה חודשים, שלשום הודלף אלבומו המלא השלישי החדש של ברודריק, הנושא את השם המעט מייגע http://www.itstartshear.com. הורדתי אותו אל מחשבי בשלישי עם לילה, גדוש ציפייה וחששות. הרי, כך לחשתי לעצמי ברכות – ולו רק כדי שהשכן האיום שלי לא ידפוק על הקיר שוב – "אמן אשר קרע אותך לפיסות כאב ואושר וערבב אותך באגרסיביות גדולה אך מעודנת – סביר כי מתישהו ייכשל בצעדיו". והנה, גבירותיי, טעיתי. אשף הרכות שלי הוא אחד הדברים הטובים שניתנו לי. אני יודע כי זוהי אמירה גדולה, ובכל זאת – נדמה לי כי אזלו מילותיי, שאמורות היו לתאר את שהוא עושה לי – עם פסנתרו, גיטרתו, סמפלרו, מסורו, קולו ומילותיו.

Peter Broderick :: I am Piano
Peter Broderick :: Everything I Know
Peter Broderick :: A Tribute To Our Letter Writing Days
Peter Broderick :: Asleep
האלבום המלא והמעולה

אני מוכן להישבע שאינני אמור לשבת כך ולכתוב את אלפי המילים האלה, פעם אחר פעם, חודש אחרי חודש, שנה אחר שנה, עד הנצח. אני מוכן להישבע, כי אמרתי לעצמי לחדול, לצאת מן החדרון הצר הזה ולו רק כדי לשאוף אוויר אחר, כזה שבו רק את ואני מחללים את התודעה, מחוללים את הצעדים. אני מוכן להישבע כי הבוקר, ברכבת מחיפה, נשבעתי כי אקשקש על ידיי מילים בגרמנית, כך שרק אני – בין כל הסובבים אותי – אבין את אשר אני ממולל בקצות אצבעותיי. אני מוכן להישבע כי עשיתי זאת. אני מוכן להישבע כי מתחת לחלון דירתי הגדול זרוקות רגלי בובה, אשר הונחו בעבר על עמדת שופט במגרש חולי של כדורעף חופים, שלצדו הושבו בחורים שהמתינו לבנות זוגם בעת שאלו מדדו תחתונים בתאי המדידה הסמוכים. אני מוכן להישבע כי חלמתי לא אחת שבמו ידיי אחריב עולמות שלמים ואברא מחדש רק שניים – את זה שבו נולדה אמי וכן את זה שבו גדל אבי. אני מוכן להישבע כי אפסיותם של אנשים מוכרים אינה מתקרבת לאפסיותם של הזרים לי לגמרי. אני מוכן להישבע כי אתרוגים שניסיתי לקטוף בעבר, לפני שנים ארוכות, עדיין צומחים בינות עלוות לענפים מבלי שאיש נגע בהם, ניסה להריחם או לחדד את פטמותיהם. אני מוכן להישבע כי את כל ימי ראשון של חיי הייתי זורק ברגע אל מגירת הסתרים שהותרתי פעם בבית הוריי, מבלי שאיש כלל יכול היה להבחין. אני מוכן להישבע כי מחר יהיה טוב, מצוין, מופלא, עילאי – אך אין בי כל דעת. לילות כימים הייתי נחבא מפני התופת שהיתה לה לגן עדן של חרושת סתר רצופת געגועים.

והנה הבוקר נתתי לאוויר של ים לחפון את שיערותיי, התפניתי להביט רגע בהר שאותו שוב הותרתי מאחור – ורצתי אל הדרום. בדרך נתקעתי עם הבנג'ואים הגוססים של Dreamend. ואני בכלל שונא בנג'ו עוד מילדות. פשוט כי הכלי הזה אינו מזכיר לי דבר לו אני זקוק. הוא טבוע בים אסוציאציות לא נכונות מבחינתי, כאלה שחורגות מגבולות הסביר בכל הנוגע לחיי. אלא שאת הבנג'ואים הגוססים של Dreamend משיקגו אני אוהב דווקא. הם גוועים אל תוך הררי אפלה עמוסי חורבות של ארצות שקועות. במקביל, באלבומם החדש – And The Tears Washed Me, Wave After Cowardly Wave – הם צובעים נתיבי צבע בתוך האפור הגדול. מבלי שכלל ציפיתי, ובעוד שבכלל הייתי משוכנע כי כל כולי שייך ל-Grimes החדש והמשובח – נפלתי אל תוך נתיבים אלה. בדרך אל המקום הנכון ביותר שהייתי יכול לדמיין כנראה.

Dreamend :: The Face on the Tintype
Dreamend :: Another Day
Dreamend :: God Went Out of me
האלבום המלא והמעולה