חלומות שלא העזת לחלום

כשהייתי בן 16 וחצי העולם כולו הכין את עצמו לקריסת מערכות כוללת בשם באג 2000, אבל אנחנו בחיפה שקענו בתענוגות מוזיקליים. השבועות שקדמו לחגיגות המילניום היו גדושים בסיכומי האלף, המאה, העשור או השנה בכל תחום שאדם יכול היה להעלות על הדעת, אבל סיכום אחד היה חשוב מכולם. אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה, אבל במסגרת התכניות המיוחדות של נדב רביד ב"קצה" בזמנו, הוא הקדיש שעתיים שלמות לז'אנר שבזמנו לא שמעתי על כותרתו מעולם, Shoegaze, וכמעט כמו אתמול אני זוכר איך בחדר החשוך שלי, בעודי שוכב במיטה וגומע כל דקה בסקרנות נעורים חסרת קץ, החל מתנגן אליסון של Slowdive. ישנם הרבה רגעים כאלה בחיים שאותם אני זוכר לפרטי פרטים אך ורק בשל הממד המוזיקלי הזהוב, המזעזע, המהפכני שמוטמן בגרעינם. זה היה אחד החשובים שידעתי.

באותן שנים גידלנו כולנו שיער, התיישבנו על רצפות חמות בכרמל בשעות אחר הצהריים, ואל הגיטרות החשמליות שלנו התחלנו להוסיף אפקטים. זה שהיה אהוב במיוחד על כולנו היה הדיליי, כי איתו היינו יכולים לשחק בפסיכדליה ולייצר מחרוזות ארוכות שהתבססו על אקורד וחצי וזרימות אינסופיות של צלילים מושהים. מה שלא ידענו עדיין בזמנו זה שעם מאריכים עוד קצת את הצליל ומוסיפים עליו קצת דיסטורשן, הזרימה האינסופית הופכת למפלים ארוכים של דיסטורשן, חומות של סאונד. אני לא יודע למה, אבל ברגע ההוא שבו הפציע הפזמון של אליסון, משהו בי התבקע, זהות שלמה התגבשה, והבנתי שאם הייתי הופך לצליל – זה הצליל שהייתי חולם להיות: ארוך, מתרסק באיטיות, רך, מלודי. לא כיוון שכך אני תופס את עצמי, אלא כי לשם אני חושב שכל צליל אמור לשאוף.

המהפכה הייתה מהירה למדיי במונחי סוף שנות התשעים בכרמל הצרפתי. דנה העבירה לי עותק צרוב של Just for a Day, האלבום הראשון של Slowdive (שעד היום לא ברור לי כיצד היא הצליחה להשיג), וכך נפלתי ונתתי לו להכתיב לי את מצב הרוח. בזמן ההרקדות השנואות בהפסקות בתיכון, וכשלא היה לי חשק לאף אחד מהחבורה, הייתי בורח עם הדיסקמן לפיר המעלית שהיה בבנייה בזמנו, מסתתר בתוכו ובוהה בים התיכון. כך בסתר הייתי יכול להתאהב כל פעם מחדש, ולהאמין כי אין בעולם עוד צליל שיכול להידמות לזה של בוהי הנעליים הללו שהפכו בין לילה כמעט לחצי מעולמי. המחשבה על כך ש-Slowdive, כמו מרבית חבריהם לז'אנר לא זכו להצלחה עולמית משמעותית כי מולם עמדו ענקי הגראנג' האמריקאיים רק הפכה את כל הרומנטיקה הזו למשלהבת עוד יותר. הרי בגיל 16 אין דבר נחמד יותר מאשר לחלום שהאהבות הגדולות ביותר שלך זכו לקהל אוהבים קטן במיוחד. או שכך קל היה להאמין רגע לפני סוף האלף.

מה שהפך את החוויה המוזיקלית המתמשכת הזו למיסטית במובן מסוים היה שאף על פי שחלפו שנים בודדות מהרגע ש-Slowdive ועמיתיהם בוהי הנעליים פרשו לחייהם והפסיקו לדרוך על פדלים, סיפורם כבר הפך להיסטוריה. בשיאה של שנת 1999 לא נראה היה שיש מי שיקים את הפרויקט הנימוח הזה לתחייה. כמעט כל הלהקות ההן שאת אלבומיהן מתחילת הניינטיז הורדתי בדרכים עקומות בעזרת נאפסטר ואודיו-גלקסי קבורות היו קבורת חמור תרבותית שלא כדאי היה לגעת בה. אם רוצים להבין כמה משונה היה המצב בזמנו, די בלספר כי כשרציתי להדפיס לי תמונה של Slowdive כדי לתלות על הקיר, לא הצלחתי לאתר ברשת אחת כזו שגודלה היה גדול מגודלו של בול, כך שלמעשה גם לא היה לי שמץ של מושג איך נראים חברי הלהקה. בהתאם, אני לא חושב שהייתי מסוגל לדמיין ש-17 שנה אחרי ההתאהבות ההיא שלי הלהקה הזו תתעורר כפיניקס מוזהב הבוקע מלבה של עיר זהב נסתרת, ותקליט אלבום קאמבק שישתווה באיכויותיו להקלטות המקוריות ועוד יצליח להמם ולשכנע כפי שהוא מצליח. פשוט, לפעמים יש חלומות שעדיף שלא לחלום, ויש תקוות שעדיף שאפילו לא יעמדו לרגע על הפרק – כי הופעתה של תקווה היא גם רגע לידת האכזבה. ובכל זאת, לפעמים קורים נסים.

האלבום החדש, הרביעי במספר, של Slowdive הוא נס.

הייתי חייב


שנתיים וחצי לא נגעתי במקלדת שהייתה מחוברת אל חלון הטקסט הריק שנהג להתמלא במילים במשך עשור. אף על פי שחשבתי שכך דברים אמורים להתקיים, בשבועות האחרונים חרטה גדולה החלה למשוך אותי ממוגנט בחזרה אל הנקודה שבה עזבתי. בכל זאת, שנתיים וחצי חלפו וכה מעטים הם הדברים שהשתנו בצורה ניתנת להוכחה. נכון, כבר כמעט שנה שאני בכלל באירופה, קודם ברלין ועכשיו קופנהגן, אבל בסיכומו של דבר בעוד רגע כל זה יקולף שוב על ידי המציאות המורכבת בעיקרה ממנגינות הסתיו הירושלמי. אבל כנראה שלא זו הסיבה המרכזית שהחלטתי לשוב אל הבית הנטוש הזה. נדמה לי שאיכשהו בחודשים הארוכים שחלפו נתתי לעצמי את האפשרות להתרחק מחלק מהדברים שעשו אותי למי שאני, התביישתי במילים שלי, חיפשתי מילים חדשות – ולא תמיד הצלחתי. למעשה, אינני באמת מצליח למצוא מילים אחרות. בימים אלה אני יושב וכותב את "העבודה של חיי", זו שאחריה אוכל להפסיק ללמוד באופן פורמלי לפחות, ואוכל להתרכז במה שעושה את האדם לאדם – היומיום. אבל דווקא כעת, כשמילים של זרים מציפות את המסכים, ומילים שלי פוסעות בצורה מכנית אך איטית על גבי מסך אחד בלבד, הרגשתי שאני חייב. הבנתי שאני חייב לעצמי את כל המילים שבזבזתי, את כל המילים שהעדפתי להשתיק בעוד המוזיקה מעולם לא חדלה להתנגן.
אבל אולי גם זה מוגזם, שכן המוזיקה במובנה הקלאסי המקורי די חדלה להתקיים. כבר למעלה משנתיים שאני לא צריך להוריד אלבומים למחשב, אינני צריך לסדר אותם. פעולה שהייתה כה טבעית במשך 15 שנה, הושלכה אל בור ההריגה הטכנולוגי שציווה להתרגש מכך שכל מוזיקת העולם הונחה לפניי באמצעות תוכנות כאלה ואחרות. המנגנון החדש שינה את האופן שבו חשבתי על מוזיקה, הוא איפשר לי לעצור ולוותר לעצמי יותר מדי, לפסוח על מה שהתיישן לטובת כל מה שהתחדש וחודש. זה זעזוע אונטולוגי לא נוח. למעשה, לא עבר ולו יום אחד במהלך השנתיים האחרונות שבו לא חשבתי על הבית הנטוש הזה, האייפוד רעב, ולא התגעגעתי. בשבועיים האחרונים הבנתי שאני חייב, לעצמי בעיקר, לחזור כדי לסגור. לא יודע כמה זמן ייקח לי לסגור את כל זה, אבל הייתי חייב לחזור. אני מוכרח לנקז את מה שהמוזיקה נהגה לעשות לי, את מה שהיא חדלה לעשות לי ואת מה שהיא לעולם לא תחדול.
כך, לפחות עד אוקטובר אני מבטיח לעצמי לכתוב, ולא כדי לשנות דבר בחיים של אחרים – אלא לעורר את מה שחשוב בחיים שלי. על כל פסקה תיאורטית, אנקום עם פסקה מוזיקלית. זה יהיה תרגיל חדש בהתמודדות עם העבר ועם האופן שבו הוא עומד להיחזות במסגרת העתיד שאבחר.

ראשונים לקיץ הזה הם מי שמסתובבים לא רחוק ממני ברגע זה, הצמד המטופש First Hate. עוד חברים בקולקטיב האפלולי האירוני שהרכיבו סביבם ICEAGE בשנים האחרונות בלבה של קופנהגן. העולם עמוס כעת בצעירים שחוגגים במלבושיהם ובשיריהם את הדברים שהיו לפרוזאיים וחסרי משמעות בילדות שלי, עד כי שום רטרו אינו זוכה להיראות אצילי בעיני. ובכל זאת, ישנם פעמים שבהם הפלסטיק השחור שממנו עשויה הנאו-רומנטיקה של הזוג הכה-רגיש-לכאורה הזה גוברת על תחושת הזעם שלי, כגבר שמזדקן במהירות רבה יותר מן המצופה. לא מזמן פלש אלבום הבכורה של שנאה ראשונה לחיים שלי, עוד בקור הברלינאי, ועכשיו – בעודי מטפל בתרנגולות בחצר ירוקה בדנמרק, אני מרים את הראש לרגע מן הגרעינים שנחים על הדשא כדי לראות שמונה תיכוניסטים מקומיים דוחפים מריצה מלאה בבירות בדרך לחצר ירוקה יותר. "זה הצליל של דור חדש", שרים השניים ברצועה הרביעית. אני נכנס אל הלול, אוסף את הביצים לסל ותוהה לאן אלך כעת.

המילים שאמרת אז באור הדליל

כולם צועדים בשורות ארוכות כשלידם ענפים מתמוטטים בדממה אך אף פעם לא נוחתים על הקרקע, כך שאיש אינו יודע על סופם או על קיומם. הם, הכל, פוסעים חרישית אל עבר חופי ים לובשי גלים גדולים, סוחטים פירות צבעוניים אל תוך ספלים לוהטים ומאמינים כי כל צינה – משבר היא. הם אינם מכירים בעצם נחיצותן של הנפילות המהודרות, הססגוניות, אל תוך בורות המים שקודמיהם חפרו בשאריות כוחם, הם אינם מכירים את קודמיהם, גם לא שמעו עליהם מעולם, ואף לא דרשו בשמותיהם, והם ממשיכים לפסוע. דורכים במקום. בשעות החשכה הם מתעוררים, רכים לכאורה כנערים וכנערות מכפר אחר, באים לגעת, לדעת, לראות, לשכוח ולהישכח. מעליהם שקיעות מוצללות, לפניהם ההווה, מתחתם העתיד. דבר לא נגדע מעולם, וכל סיפור שסופר למעשה לא סופר מעולם. רגעי הקסם הקטנים, אלו אשר בראו חיוכים המשולבים במגעים צנועים, הושמו לאור נרות ונשכחו בשל הצורך בשיכחה. והם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ממשיכים בצעידתם. הם כולם קדושים.

וקדושתם נוכחת בכל פינה בחדרי. אותו מקום נטול זמן לכאורה אשר בשל צורכי העת נותר בינואר 2015 מרוקן מכל אדם אך עמוס בעשרות אלפי עמודים הצבועים שחור-לבן, בפונטים שונים, המייצגים כולם יחדיו מטרה אחת שאינה נראית בהכרח לעין. לפני שבוע דיברנו על האדם, על מקומו, על חיוניותו, על חששותיו, על צעדיו המושכלים, על בחירותיו. כל אחד מאיתנו העמיד בפני האחר דיוקן טבעי ומריר של רגעיו, וחרף המילים ואור הנרות הצנוע, דממה גדולה ומוארת אחזה ברגע. היתה זו אהבה גדולה, כך נראית אהבה גדולה, כך מרגישה אהבה גדולה, כך מבוססת אהבה גדולה, וכך היא נשמעת: שקטה, כמו חייו של נזיר המסתודד אך ורק עם אלוהיו וגפניו ועם האדמה והשמיים. בשלב מסוים אחד מאתנו פרץ בבכי, אחר הניח לראשו לבעור ממוטות האש הקטנים, אחרת שלחה יד, והנר דלק. כך יחד, ברגע, הפנינו את מבטינו אל הענפים המתמוטטים, חזינו בקריסתם ההגיונית, שמענו את קולות הנפץ, בהינו בשקיעתם למצולות היבשה. וידענו.

ברקע התנגן ה-EP המושלם של ארבעת הדנים המוכשרים Blaue Blume, להקה שהיא העתיד. אניח כמה משיריה פה בצורה מסוימת, כדוגמה קטנה לאופן שבו אנדרטאות פעוטות נולדות ברגע, ללא קמצוץ של מאמץ מיוחד או השקעה גדולה. יום יבוא וכולם ייגנזו, וזה מה שיישמר בארכיון הרגעים הגדולים שבפועל היו לא יותר מאשר גחמת גורל; ממש כמו ערכיהם של תיאולוגים גרמנים נשכחים בני המאה ה-19 באינציקלופדיות ישנות שנזרקות לרחוב, מונחות ליד פחי מחזור, כדי להיברא מחדש כמחברת משבצות שעליה יום יבוא וילד כלשהו יחשב שברים – אך לא יבינם לעולם.

שלום 2014, אלה 30 השירים שתרמת לחיי

לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך בעמוד הבא»

כל האהבות מתרסקות

אני זוכר את הפעם הקודמת. גרתי אז בדירה אחרת בירושלים, בדיוק קיבלנו שק מלא בטבק יבש משכם, הכלב רקד בפסיעות זהירות בכל פעם שנכנס אל המטבח, וכל עולמי חרב עליי יום אחר יום, שלא לומר שעה אחר שעה. ואז היא שלחה לי הודעה קטנה, הודיעה בפשטות אופיינית אך במילים גדולות שהאלבום החדש של Caribou דלף. "שמעת כבר?", היא שאלה, ואני נותרתי נבוך, קפאתי במקום לכמה שניות, וחשבתי על כך שאין זה הגיוני בשום צורה שהיא זו שמודיעה לי על בוא האביב, על הלבלוב, על הפריחה, על השגשוג הקט שאורב מעבר לפינה. חצי שנה מאוחר יותר ברחתי מהארץ בזכותה (או באשמתה), והגשמתי את כל החלומות שהיינו אמורים להגשים ביחד – אבל בעצמי, לבד, בצער נוגה השמור לנלוזים שברומנטיקנים שבורי-הלב. ובהמשך, בלבו של חודש נובמבר, עמדתי בשורה הראשונה בתוך מה שהיה בעבר בונקר נאצי שעליו הונחו תותחי נ"מ גדולים, רקדתי את כל נשמתי עם חבורה של ספרדים, נתתי לקאריבו לגבור על הזיכרונות ולייצר לי אלף חלומות חדשים. כל שנייה הייתה חלום, וכל ההופעה ההיא הייתה אנחנו, אך גם כל מה שבדיעבד הבנתי שלא נהיה לעולם.

והנה, יותר מארבע שנים כבר עפו לי מהחיים, ושוב אני עומד בנקודה דומה. חולם חלומות רטרוספקטיביים, מתרפק על פיסות של זיכרון אפל, ויש שיאמרו – סתם חי. אהבתי הגדולה מכל איננה, ועמה מעט השאיפות שהספקתי לקשור לראשה. הדירה הירושלמית אחרת, אך הלב אותו לב – מונח על השולחן, מלבלב, משווע לזמן ולנחת קטנה של שעות אחר צהריים מרנינות שבהן כל וילונות הנפש נעים בנעימים ברוח.
זו העת הזו בחיים שבה אלבום חדש של קאריבו נולד, והפעם הוא שר את שיריו באהבה גדולה. הוא אינו יכול לשאת יותר חורבנות ומפגעים, בדיוק כפי שרובנו איננו מסוגלים או רוצים לשאת. כי כנראה כל מה ששנינו רצינו בחיינו, קאריבו ואני, הוא שקט. לפחות הוא השיג את זה באלבום החדש שלו, Our Love – יצירה שלמה, רהוטה, מלוטשת, נהדרת, אהובה.

Caribou :: Can't Do Without You

Caribou :: All I Ever Need

Caribou :: Our Love

Caribou :: Mars

האלבום המלא והיפהפה

בן יהודה-קינג ג'ורג'

Makthaverskan222

ספרתי את האבנים הירושלמיות שעליהן פסעתי לבדי לפנות בוקר, רעדתי מקור קל – כזה שיש רק בעיר הזו בזמן הזה של השנה – לא הרמתי את הראש מן הרצפה, וניסיתי להתרכז בכל שנייה באבן אחרת. כל אבן הייתה שלי, כי בכל אבן נגעתי, גם אם רק לרגע קטן מדיי. בסוף נגמרו האבנים והרחוב שב אל שפת האספלט הרגילה והיבשה כל כך. המשכתי לצעוד וידעתי שבעוד רגע אחלוף על פני מקום שעליו אינני יכול להסתכל מבלי לקפוא במקום, כי איכשהו כל זיכרונותיי מוחבאים בו. וכשחלפתי על פניו הקפדתי לבהות בו, בלי פחד ומבלי לקפוא, והצלחתי. כשהוא נעלם מאחוריי הורדתי את הראש מטה, נתתי לבועת הכאב הקטנה שלי לרדת במורד הגרון, להכות בי בבטן ולהיעלם. עדיין מוזר לי איך שחיים שלמים הופכים לבועת כאב קטנה כזו, שכמו כל שאיפת אוויר – סתם הופכת למובנת מאליה. לפני קצת יותר משלוש שנים צעדתי כך לבדי באמצע לילה קפוא בהמבורג, בין צפון למרכז העיר, האנזתי ל-Wild Nothing, בלעתי בועת כאב אחרת, וחשבתי שכל זה לא יקרה יותר לעולם – כי פשוט לא יכול להיות אחרת. נו, טעיתי. קורה. זה בטח יקרה עוד כמה פעמים בחיים הבאים.

והחיים הבאים כבר החלו. הם חיים של הדחקה בשל חוסר בפנאי, של חלומות קטנים וגדולים שמאופסנים לזמן אחר, של הבנה שכל מה שהפרחת צריך לנבול, לקמול, להצהיב ולהתפורר כמו הפרחים ששתלת בסתיו האחרון. כי את כל מה שזרקו לך על הגג בסלוניקי ותפסת ללא קושי אפשר לזרוק ממרפסת של בית כדי שמישהו אחר ינסה לתפוס. בהתאם לזאת, כל יום הוא מסע מוזיקלי קטן העומד בפני עצמו ונע בין יוון למצרים, בין לונדון של פעם לגטבורג של היום. וכל צעקה – ביוונית, בערבית, באנגלית או בשבדית עלולה להיות בכלל צעקתו של העבר.

הצעקה הנכונה ביותר של השבוע האחרון היא זו של Makthaverskan השבדים. לא מזמן יצא להם אלבום שני שנקרא פשוט II, והדבר הנחמד ביותר בו הוא שכל כולו חיבורים משונים בין כל כך הרבה מוזיקאים אחרים שאני אוהב. גם ברגעים הצווחניים ביותר שלה, החבורה הזו מצליחה להישאר שבדית ולא שומדבר אחר. וכשהסולנית שלהם צורחת אני צורח איתה, ויודע שאלבומים ששובים אותך ברגעים שכאלה – עשויים להיות אלבומי נצח. כאלה שכאשר תבלע בועת כאב אחרת בעוד שלוש או ארבע שנים – תיזכר רק בהם. וב-Wild Nothing.

Makthaverskan :: Drömland

Makthaverskan :: Asleep

Makthaverskan :: Something More

Makthaverskan :: Outshine

האלבום המלא והמעולה להורדה

לכבוש את הדממה

בכל פעם שבה נשמעת הצפירה החלושה, העיר שלי מזדקקת אל תוך דומיה צרודה של נצח. ותמיד, בדקות שאחרי ניצחון השקט – כל רגש קיים מתחדד, מוסר עצמו לידי השגחה עליונה כלשהי אשר מעצימה את פני הכל. כך, אותה בדידות של הדקות הקודמות לצפירה המבשרת את בוא החג או השבת, הופכת לשגרה פשוטה של שעת אחר צהריים שנתקעת במקומה ל-24 שעות בערך. באותו האופן, שמחת חיים מבוססת אלכוהול של הרגעים הקודמים לצפירה המבשרת את בוא החג או השבת, עשויה בקלות להפוך לבסיסו של אושר גדול אך זמני. וזהו אינו עניין קטן וחסר משמעות. גם אם כל התחושות הללו מדומיינות, הרי שהן מדומיינות מכורח שאיפה רומנטית למצוא משמעות בכל הדממה, בכל דממה.

הערב רוקנה הצפירה את כל מעטפת הבתים שמסביב לבועה שלי. אני מביט מסביב ורואה אפלה. איש אינו נמצא בבית הכנסת, בגינה הציבורית או ברחוב, ואינני יודע לאן כולם נעלמו. אולי הם עלו לגגות, אולי ירדו למרתפים, אולי נסעו הרחק מכאן, לחיפה, לטבריה או לבריסל. בלילו של חג שני מצאתי את עצמי לבד, הכי לבד שניתן לדמיין – ובכל זאת, לא רע לי. מרבית המאורות הגדולים כבויים, ורק החלשים – האירופאים באופיים – פועמים באור צהוב, משוועים לקור ומשליטים סדר והרמוניה בצלילים המעולים שנבחרו עבורם לשם שבירת השקט.

כבר זמן מה שבכל פעם שאני זקוק לשלווה, זו שאבדה לי מעט בעת האחרונה, אני משגיח על עצמי מלמעלה – ודוחף בכוח את האלבום השני של השלישייה הרב-תרבותית Fenster. כפי ששמם הגרמני מרמז הם שליש ברלינאים, אך גם שליש פריזאים ושליש ניו-יורקים. דרמטיים ואפלים כמו שצריך בימים שבהם החורף כבר קבור מתחת לערימות אבק, חולמניים כמו שנדרש בלילות שבהם אין דבר ממשי שמושך את הלב בחוץ, ומדכאים כמו שמתבקש בימים שבהם רק פרפרים חומים מבקרים בחדר שלך באופן קבוע. מאז Broadcast, כך חשבתי ערב אחד השבוע, לא נכבשתי כך על ידי זמרת רצינית ומרוחקת כמו JJ Weihl הסולנית (לפרקים) של פנסטר הללו. ואני יודע שהיא עושה זאת במודע, כובשת את הדממות. האלבום הזה, The Pink Caves, הוא מסוג האלבומים שאני יודע שעומדים לשנות צורה מולי כל כך הרבה פעמים בחודשים הקרובים. ביחד נצנח, נצמח, נצרח – כבדים ומאושרים בין כניסות חגים להתרוקנויות חגיגיות.

Fenster :: Hit and Run

Fenster :: Sunday Owls

Fenster :: In the Walls

האלבום המלא והמעולה להורדה