המילים שאמרת אז באור הדליל

כולם צועדים בשורות ארוכות כשלידם ענפים מתמוטטים בדממה אך אף פעם לא נוחתים על הקרקע, כך שאיש אינו יודע על סופם או על קיומם. הם, הכל, פוסעים חרישית אל עבר חופי ים לובשי גלים גדולים, סוחטים פירות צבעוניים אל תוך ספלים לוהטים ומאמינים כי כל צינה – משבר היא. הם אינם מכירים בעצם נחיצותן של הנפילות המהודרות, הססגוניות, אל תוך בורות המים שקודמיהם חפרו בשאריות כוחם, הם אינם מכירים את קודמיהם, גם לא שמעו עליהם מעולם, ואף לא דרשו בשמותיהם, והם ממשיכים לפסוע. דורכים במקום. בשעות החשכה הם מתעוררים, רכים לכאורה כנערים וכנערות מכפר אחר, באים לגעת, לדעת, לראות, לשכוח ולהישכח. מעליהם שקיעות מוצללות, לפניהם ההווה, מתחתם העתיד. דבר לא נגדע מעולם, וכל סיפור שסופר למעשה לא סופר מעולם. רגעי הקסם הקטנים, אלו אשר בראו חיוכים המשולבים במגעים צנועים, הושמו לאור נרות ונשכחו בשל הצורך בשיכחה. והם, כולם, ללא יוצא מן הכלל, ממשיכים בצעידתם. הם כולם קדושים.

וקדושתם נוכחת בכל פינה בחדרי. אותו מקום נטול זמן לכאורה אשר בשל צורכי העת נותר בינואר 2015 מרוקן מכל אדם אך עמוס בעשרות אלפי עמודים הצבועים שחור-לבן, בפונטים שונים, המייצגים כולם יחדיו מטרה אחת שאינה נראית בהכרח לעין. לפני שבוע דיברנו על האדם, על מקומו, על חיוניותו, על חששותיו, על צעדיו המושכלים, על בחירותיו. כל אחד מאיתנו העמיד בפני האחר דיוקן טבעי ומריר של רגעיו, וחרף המילים ואור הנרות הצנוע, דממה גדולה ומוארת אחזה ברגע. היתה זו אהבה גדולה, כך נראית אהבה גדולה, כך מרגישה אהבה גדולה, כך מבוססת אהבה גדולה, וכך היא נשמעת: שקטה, כמו חייו של נזיר המסתודד אך ורק עם אלוהיו וגפניו ועם האדמה והשמיים. בשלב מסוים אחד מאתנו פרץ בבכי, אחר הניח לראשו לבעור ממוטות האש הקטנים, אחרת שלחה יד, והנר דלק. כך יחד, ברגע, הפנינו את מבטינו אל הענפים המתמוטטים, חזינו בקריסתם ההגיונית, שמענו את קולות הנפץ, בהינו בשקיעתם למצולות היבשה. וידענו.

ברקע התנגן ה-EP המושלם של ארבעת הדנים המוכשרים Blaue Blume, להקה שהיא העתיד. אניח כמה משיריה פה בצורה מסוימת, כדוגמה קטנה לאופן שבו אנדרטאות פעוטות נולדות ברגע, ללא קמצוץ של מאמץ מיוחד או השקעה גדולה. יום יבוא וכולם ייגנזו, וזה מה שיישמר בארכיון הרגעים הגדולים שבפועל היו לא יותר מאשר גחמת גורל; ממש כמו ערכיהם של תיאולוגים גרמנים נשכחים בני המאה ה-19 באינציקלופדיות ישנות שנזרקות לרחוב, מונחות ליד פחי מחזור, כדי להיברא מחדש כמחברת משבצות שעליה יום יבוא וילד כלשהו יחשב שברים – אך לא יבינם לעולם.

שלום 2014, אלה 30 השירים שתרמת לחיי

לכאורה, דבר אינו באמת משתנה. בכל יום ולילה שבהם אתה מסתובב ברחובותיה של עיר גדולה אתה מתחולל נטול מחשבות גדולות על העתיד. אתה אוסף רגעים קטנים, מביט בזוגות מזדקנים האוחזים ידיים; בילדים הרודפים אחרי דבר מה שאינו נראה לעין; בהורים צעירים העמלים על אושר חדש; בסטודנטים חדשים המחייכים ללא יכולת להבין אם יש דבר מה ראוי לחייך בשמו; במנקי רחובות ערבים שנעלמים לתוך סמטאות בעודם מכוסים בעשרות מעילים; ובבחור עייף המתיישב הפוך על ספסל עקום ומתנשף. מול כל אלה ניגר קצף סמיך ואפור של ספונג'ה בשעה שבה כל מי שאתה אוהב ישן כבר, ומוזיקת חלומות מתרסקת ברקע. ואז מישהו צץ ומבקש שתנמיך את כל זה, שתהיה בן אדם, שתדע להאמין, שתדע לשכוח, שלא תחיה עוד שום פנטזיה, כי באמת שאין טעם. אתה מביט בו, תוהה מדוע הוא אומר את שהוא אומר, אתה נועל את הדלת חמש פעמים, נופל, ומגביר את הצלילים יותר משחשבת שניתן. אתה מגביר את עצמך, ויודע שהשנה הזו שחלפה הייתה כמו סלע שהגיעה השעה לעשות הכל כדי לרסקו ולקחת ממנה רק את השעות הנכונות.

אך הבחור עודנו ישוב על הספסל. מתנשף. כי זו 2014, הכלבה.

שימו לב – הערה קטנה: כמו בכל שנה רשימת שירי השנה שלי אינה ניסיון להגדיר את 2014 בצורה אובייקטיבית. כבר מראש אני מזהיר ומדגיש כי כל בחירה ובחירה כאן היא סובייקטיבית למדי, אישית עוד יותר, וודאי שאינה מובנת מאליה לאף אדם מלבדי.

כל 30 השירים להורדה

המשך בעמוד הבא»

כל האהבות מתרסקות

אני זוכר את הפעם הקודמת. גרתי אז בדירה אחרת בירושלים, בדיוק קיבלנו שק מלא בטבק יבש משכם, הכלב רקד בפסיעות זהירות בכל פעם שנכנס אל המטבח, וכל עולמי חרב עליי יום אחר יום, שלא לומר שעה אחר שעה. ואז היא שלחה לי הודעה קטנה, הודיעה בפשטות אופיינית אך במילים גדולות שהאלבום החדש של Caribou דלף. "שמעת כבר?", היא שאלה, ואני נותרתי נבוך, קפאתי במקום לכמה שניות, וחשבתי על כך שאין זה הגיוני בשום צורה שהיא זו שמודיעה לי על בוא האביב, על הלבלוב, על הפריחה, על השגשוג הקט שאורב מעבר לפינה. חצי שנה מאוחר יותר ברחתי מהארץ בזכותה (או באשמתה), והגשמתי את כל החלומות שהיינו אמורים להגשים ביחד – אבל בעצמי, לבד, בצער נוגה השמור לנלוזים שברומנטיקנים שבורי-הלב. ובהמשך, בלבו של חודש נובמבר, עמדתי בשורה הראשונה בתוך מה שהיה בעבר בונקר נאצי שעליו הונחו תותחי נ"מ גדולים, רקדתי את כל נשמתי עם חבורה של ספרדים, נתתי לקאריבו לגבור על הזיכרונות ולייצר לי אלף חלומות חדשים. כל שנייה הייתה חלום, וכל ההופעה ההיא הייתה אנחנו, אך גם כל מה שבדיעבד הבנתי שלא נהיה לעולם.

והנה, יותר מארבע שנים כבר עפו לי מהחיים, ושוב אני עומד בנקודה דומה. חולם חלומות רטרוספקטיביים, מתרפק על פיסות של זיכרון אפל, ויש שיאמרו – סתם חי. אהבתי הגדולה מכל איננה, ועמה מעט השאיפות שהספקתי לקשור לראשה. הדירה הירושלמית אחרת, אך הלב אותו לב – מונח על השולחן, מלבלב, משווע לזמן ולנחת קטנה של שעות אחר צהריים מרנינות שבהן כל וילונות הנפש נעים בנעימים ברוח.
זו העת הזו בחיים שבה אלבום חדש של קאריבו נולד, והפעם הוא שר את שיריו באהבה גדולה. הוא אינו יכול לשאת יותר חורבנות ומפגעים, בדיוק כפי שרובנו איננו מסוגלים או רוצים לשאת. כי כנראה כל מה ששנינו רצינו בחיינו, קאריבו ואני, הוא שקט. לפחות הוא השיג את זה באלבום החדש שלו, Our Love – יצירה שלמה, רהוטה, מלוטשת, נהדרת, אהובה.

Caribou :: Can't Do Without You

Caribou :: All I Ever Need

Caribou :: Our Love

Caribou :: Mars

האלבום המלא והיפהפה

בן יהודה-קינג ג'ורג'

Makthaverskan222

ספרתי את האבנים הירושלמיות שעליהן פסעתי לבדי לפנות בוקר, רעדתי מקור קל – כזה שיש רק בעיר הזו בזמן הזה של השנה – לא הרמתי את הראש מן הרצפה, וניסיתי להתרכז בכל שנייה באבן אחרת. כל אבן הייתה שלי, כי בכל אבן נגעתי, גם אם רק לרגע קטן מדיי. בסוף נגמרו האבנים והרחוב שב אל שפת האספלט הרגילה והיבשה כל כך. המשכתי לצעוד וידעתי שבעוד רגע אחלוף על פני מקום שעליו אינני יכול להסתכל מבלי לקפוא במקום, כי איכשהו כל זיכרונותיי מוחבאים בו. וכשחלפתי על פניו הקפדתי לבהות בו, בלי פחד ומבלי לקפוא, והצלחתי. כשהוא נעלם מאחוריי הורדתי את הראש מטה, נתתי לבועת הכאב הקטנה שלי לרדת במורד הגרון, להכות בי בבטן ולהיעלם. עדיין מוזר לי איך שחיים שלמים הופכים לבועת כאב קטנה כזו, שכמו כל שאיפת אוויר – סתם הופכת למובנת מאליה. לפני קצת יותר משלוש שנים צעדתי כך לבדי באמצע לילה קפוא בהמבורג, בין צפון למרכז העיר, האנזתי ל-Wild Nothing, בלעתי בועת כאב אחרת, וחשבתי שכל זה לא יקרה יותר לעולם – כי פשוט לא יכול להיות אחרת. נו, טעיתי. קורה. זה בטח יקרה עוד כמה פעמים בחיים הבאים.

והחיים הבאים כבר החלו. הם חיים של הדחקה בשל חוסר בפנאי, של חלומות קטנים וגדולים שמאופסנים לזמן אחר, של הבנה שכל מה שהפרחת צריך לנבול, לקמול, להצהיב ולהתפורר כמו הפרחים ששתלת בסתיו האחרון. כי את כל מה שזרקו לך על הגג בסלוניקי ותפסת ללא קושי אפשר לזרוק ממרפסת של בית כדי שמישהו אחר ינסה לתפוס. בהתאם לזאת, כל יום הוא מסע מוזיקלי קטן העומד בפני עצמו ונע בין יוון למצרים, בין לונדון של פעם לגטבורג של היום. וכל צעקה – ביוונית, בערבית, באנגלית או בשבדית עלולה להיות בכלל צעקתו של העבר.

הצעקה הנכונה ביותר של השבוע האחרון היא זו של Makthaverskan השבדים. לא מזמן יצא להם אלבום שני שנקרא פשוט II, והדבר הנחמד ביותר בו הוא שכל כולו חיבורים משונים בין כל כך הרבה מוזיקאים אחרים שאני אוהב. גם ברגעים הצווחניים ביותר שלה, החבורה הזו מצליחה להישאר שבדית ולא שומדבר אחר. וכשהסולנית שלהם צורחת אני צורח איתה, ויודע שאלבומים ששובים אותך ברגעים שכאלה – עשויים להיות אלבומי נצח. כאלה שכאשר תבלע בועת כאב אחרת בעוד שלוש או ארבע שנים – תיזכר רק בהם. וב-Wild Nothing.

Makthaverskan :: Drömland

Makthaverskan :: Asleep

Makthaverskan :: Something More

Makthaverskan :: Outshine

האלבום המלא והמעולה להורדה

לכבוש את הדממה

בכל פעם שבה נשמעת הצפירה החלושה, העיר שלי מזדקקת אל תוך דומיה צרודה של נצח. ותמיד, בדקות שאחרי ניצחון השקט – כל רגש קיים מתחדד, מוסר עצמו לידי השגחה עליונה כלשהי אשר מעצימה את פני הכל. כך, אותה בדידות של הדקות הקודמות לצפירה המבשרת את בוא החג או השבת, הופכת לשגרה פשוטה של שעת אחר צהריים שנתקעת במקומה ל-24 שעות בערך. באותו האופן, שמחת חיים מבוססת אלכוהול של הרגעים הקודמים לצפירה המבשרת את בוא החג או השבת, עשויה בקלות להפוך לבסיסו של אושר גדול אך זמני. וזהו אינו עניין קטן וחסר משמעות. גם אם כל התחושות הללו מדומיינות, הרי שהן מדומיינות מכורח שאיפה רומנטית למצוא משמעות בכל הדממה, בכל דממה.

הערב רוקנה הצפירה את כל מעטפת הבתים שמסביב לבועה שלי. אני מביט מסביב ורואה אפלה. איש אינו נמצא בבית הכנסת, בגינה הציבורית או ברחוב, ואינני יודע לאן כולם נעלמו. אולי הם עלו לגגות, אולי ירדו למרתפים, אולי נסעו הרחק מכאן, לחיפה, לטבריה או לבריסל. בלילו של חג שני מצאתי את עצמי לבד, הכי לבד שניתן לדמיין – ובכל זאת, לא רע לי. מרבית המאורות הגדולים כבויים, ורק החלשים – האירופאים באופיים – פועמים באור צהוב, משוועים לקור ומשליטים סדר והרמוניה בצלילים המעולים שנבחרו עבורם לשם שבירת השקט.

כבר זמן מה שבכל פעם שאני זקוק לשלווה, זו שאבדה לי מעט בעת האחרונה, אני משגיח על עצמי מלמעלה – ודוחף בכוח את האלבום השני של השלישייה הרב-תרבותית Fenster. כפי ששמם הגרמני מרמז הם שליש ברלינאים, אך גם שליש פריזאים ושליש ניו-יורקים. דרמטיים ואפלים כמו שצריך בימים שבהם החורף כבר קבור מתחת לערימות אבק, חולמניים כמו שנדרש בלילות שבהם אין דבר ממשי שמושך את הלב בחוץ, ומדכאים כמו שמתבקש בימים שבהם רק פרפרים חומים מבקרים בחדר שלך באופן קבוע. מאז Broadcast, כך חשבתי ערב אחד השבוע, לא נכבשתי כך על ידי זמרת רצינית ומרוחקת כמו JJ Weihl הסולנית (לפרקים) של פנסטר הללו. ואני יודע שהיא עושה זאת במודע, כובשת את הדממות. האלבום הזה, The Pink Caves, הוא מסוג האלבומים שאני יודע שעומדים לשנות צורה מולי כל כך הרבה פעמים בחודשים הקרובים. ביחד נצנח, נצמח, נצרח – כבדים ומאושרים בין כניסות חגים להתרוקנויות חגיגיות.

Fenster :: Hit and Run

Fenster :: Sunday Owls

Fenster :: In the Walls

האלבום המלא והמעולה להורדה

ביום הראשון של האביב

ביום הראשון של האביב נפטרתי לראשונה מהגרביים. לבשתי את החולצה החדשה של הסמיתס שהזמנתי בכמה דולרים מאתר שלא היכרתי, אפסנתי ספר לא מאוד מעניין בתיק הבד הדק שלי, והתחלתי לצעוד ללא מטרה ברחובות. צעדתי וצעדתי, כשבמשך חצי שעה בערך שרתי בקול את השורה המתגברת מהפזמון של The Stars of Track and Field של בל וסבסטיאן. כך, פעם אחר פעם, נתתי לעצמי לשלוט בעולם הקטן והמנותק שיצרתי לעצמי באותו רגע. כשנאלצתי לבלום הכל ולהמתין ברמזורים האדומים, מי שעמדו לידי לא הבינו מדוע אני שר, אך באופן מפתיע לא נראה היה גם שהם מייחסים לכך חשיבות מיוחדת. המשכתי לשיר את הפזמון בלופ, התחלתי להפנים את העובדה שכמו תמיד אני מזיע מעט בכפות הרגליים, התחלתי להשלים עם הרעיון ששוב אני לבד – ושהיא כבר לא תשוב לעולמי. ביום הראשון של האביב החל הקיץ.

ביום השני של האביב ליטפנו כלבים בשמש ואמרנו שיהיה בסדר. סיפרנו אגדות וחלומות והזיות על היום שבו אחד מאיתנו יחצה את כל ההרים המפרידים בין ארמניה ליוון, איך ניפגש בחלקידיקי שליד סלוניקי, ואיך כל הריקנות תתמלא בשמש ובחירות קטנה של חסד. לצדנו התיישב זוג יפה, צעיר, שלם. לו היה זקן מדולל של סלאבי, לה הייתה שמלת אושר עדינה, והיה ברור שהם אוהבים. זה ניכר באופן שבו הוא הסתכל עליה בזמן שהיא דיברה איתנו, וזה היה בולט עוד יותר בדרך שבה שניהם צחקו ביחד. ברגע מסוים הסתנוורתי, בהיתי ברצפה, האזנתי לשקט שאחז בספסל בית הקפה שבו ישבנו, וניסיתי לדמיין את הקרעים הקטנים שלכאורה השתלטו על לבי, תהיתי אם הם התרחבו, נמתחו, האם הם בכלל קיימים – ואז הבנתי שכל זה כבר לא באמת משנה. ביום השני של האביב החל הסתיו.

ביום השלישי של האביב אספתי את כל הבגדים ממתלה הכביסה, התחלתי לארגן אותם בערימה, ואז התמוטטתי. הבנתי שכבר שבוע אני שיכור, קורא ספרים עם עצמי בימים, שתוי לגמרי בלילות, מתקשה לרצות להתמודד עם חיי החדשים – עם כל התמונות שעדיין מסתובבות בכל מיני מגירות נפש עגומות, עם ההבנה שכל מה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות היה לצייר לעצמי ציורים צבעוניים שבהם כל גשם מפריח שממה וכל שרב מכין את הקרקע לזריעה. בלישה טוען שזו הבעיה שלנו, שאנו מאמינים בפנטזיות שלתוכן נשפכנו, אלו שבנינו במו ידינו – אך במקביל בונות אותנו. אולי הוא צודק, אמרתי לעצמי, והתיישבתי דומע על השטיח שעליו לרוב אני רוקד עם עצמי. נזכרתי במה שתמיד אומר לי המנחה שלי – "את הדוקטורט כבר סיימת. עכשיו אתה רק צריך לכתוב אותו" – והשתכנעתי עוד יותר; אני לא חי כאן בכלל. קמתי ושמתי שיר מדכא, לא זוכר איזה בכלל, התלבשתי ויצאתי לשתות בבית מלון יוקרתי. כעבור כמה שעות שבתי הביתה גמור, מרוח באודם של מישהי זרה, מיואש, מעושן. הייתי אפר. ביום השלישי של האביב החל החורף.

ביום הרביעי של האביב הוציאו אותי מהבית, גררו אותי לרחובות, אחזו בי ואמרו לי שנעים בחוץ. כך בפשטות, ניסרו זוג חבריי את כל הסורגים שצבעתי בנחת בשבועיים הקודמים. רוח חמה השתלטה על הבית, השמעתי מחדש את כל התקליטים היווניים הישנים (החדשים) שלי, ואפילו קניתי מלא פלפלים, ים של פלפלים, ועשיתי בהם כשפים, שפטים ונסים. מרד הנעורים החדש שלי החל, כך טענתי, התיישבתי על המדרגות והמתנתי לפרפרים הצבעוניים. "בכל רגע הם עומדים להגיע", התעקשתי, "בכל רגע הם עומדים להגיע", חזרתי, "בכל רגע הם עומדים להגיע". אמנם הם עדיין לא הגיעו, אבל לפחות אני יודע שאין טעם לחכות. כשיתחשק להם, לכשיתחשק לעולם, אני כבר אהיה שם, במכנסי בורגונדי ונעלי זמש חומות, בלי פנאי אך עם חלומות קטנים על פירות יער, על טיפות של שמש, על יקיצות של סערות לב ועל כל האהבה שהייתה ואיננה. אינני יודע אם יום אחד אתאהב במישהי אחרת, אבל ייתכן שכל זה כבר אינו נוגע אליי. ביום הרביעי של האביב החל האביב.

ביום החמישי של האביב הגיע האלבום החדש של The Pains of Being Pure at Heart. זה קרה בזמן המדויק ביותר, כשכבר לא נותרו לי מים בעיניים, כאשר התקדרו מעט שמי ירושלים, וכל פיסה של הווה הייתה לזיכרון בלבד. האהבה המוזיקלית הזו היא פשוטה להפליא; הלו כל צליל וצליל שהלהקה הזו השמיעה או תשמיע יהיה שלי לנצח, כי כך נשמעים החיים אחרי הרעשה קונספטואלית, אחרי שכל מה שלכאורה היה שלך התנדף ברגע. כי גם כאשר אינך אוהב את החיים האלה, אתה בכל זאת אוהב את החיים בכללותם.

The Pains of Being Pure at Heart :: Beautiful You

The Pains of Being Pure at Heart :: Eurydice

The Pains of Being Pure at Heart :: The Asp in My Chest

האלבום המלא והמעולה להורדה

אני חי, אני מת, אני חי

בשבת בבוקר, בדקות הצער שבין 11 ל-12, התיישבתי על סלע קטן והשקפתי על המכתש הגדול בנגב. ישבתי שם לבד, הגעתי לשם מבלי לדמיין כמה שעות קודם שכך ייראה הבוקר שלי, ונחתי שם רק כדי לא להישבר. במרחק מאה מטרים ממני ישבה משפחה קטנה, ילדיה שרו שירים שמחים וההד של קולותיהם שיחק בכל הסלעים האחרים במרחב שעליהם לא ישבתי. היה לי רק בקבוק מים קטן איתי ופחות או יותר מיליארד מחשבות קטנות וחסרות כל משמעות אמתית. מדי פעם, אחת לרבע שעה בערך, חלפה מאחוריי מכונית כלשהי, מלאה בבני משפחה צעירה כזו או אחרת, שהובילו את עצמם לתוך המדבר. השמש שרפה את ההזדמנות לבהות בהרים, מחקה כל אופק יפה פוטנציאלי, מסמסה כל חלום חורף שהיה לי. ישבתי שם, מביט ממרחק מה בילדים שהחלו לרקוד עם אביהם הנחמד שהסיר חולצה בדיוק, וקיוויתי בפשטות בינארית שהאביב יכה בי. כל מה שרציתי הוא שהשמש תעצור בלב השמיים, לא תזוז לעולם, לא תשקע, לא תוותר ללילה. ולו רק כדי שלא אשאר לבד במדבר הזה, הזר לי כל כך (כי אני בכלל חיפאי, חובב עצים, צל ורוח קרירה), ואשקע אל תוך בדידותי החדשה. בשלב מסוים פשוט התרוממתי, נכנסתי למכונית ונסעתי משם. בדממה לילית של אמצע היום.

אחרי חצי שעה של נסיעה עצרתי במעלה עקרבים או משהו כזה, השקפתי על הר קטן שנראה כמו צפרדע, ובהיתי בשני זוגות בני 50 פלוס שצצו לידי והצטלמו עשרות פעמים, לא פחות, על רקע הנוף המיוחד. הגברים סיפרו שהם היו בסביבה הזו במילואים פעם, דיברו לעצמם פחות או יותר, ואני לגמתי מים. חיכיתי שהם ילכו, כדי שכל הריק ישוב ויהיה שלי, כמו שצריך – אך הם לא זזו לשום מקום. כשהם הוציאו ציידנית מהג'יפ הלבן והיקר שלהם, פרשתי. נסעתי לערבה, עצרתי לרגע כדי לבהות במדינה השכנה, ונזכרתי שלא מזמן חלמנו לנסוע לתוכה לכמה ימים. הברחתי את החלום מן הראש, כדי שלא אשבר פתאום ואיעלם. נכנסתי למכונית ונסעתי לים המלח. בנקודה מסוימת עצרתי, קניתי לי בירה והתיישבתי לא רחוק מהמים המתים, נטולי החלומות. ממכונית ליסינג קטנה הגיח זוג כלשהו, הם עשו סלפיז קטנים על גבעות המלח הלבנות, ואז הוא הפליק לה בתחת ארבע פעמים או חמש, והם התחבקו. הסתכלתי עוד רגע וירדתי לטעום מלח. הוא היה מלוח.

נכנסתי למכונית ובחרתי לשוב לירושלים מבלי לבקר גם בכנרת. את הדרך עשיתי עם הזמר השבדי האהוב עליי בשבועות האחרונים, Joel Alme. אפילו כשהופיעו גמלי תיירות בפאתי יריחו לא עצרתי אותו, וגם לא במחסום אחרי מעלה אדומים. גם לא בהר הצופים ולא בכניסה לרחביה. לרגע הוא החיה אותי ולרגע המית. אבל בגדול, גם אל תוך השבוע גדוש הצרות, האושר, המשברים, האושר, החורבן, האושר, העצבות והשמחות הקטנות – הוא נותר מלך החורף הישראלי הגוסס תמידית שלי. יש שיאמרו שאני גבר במשבר. אני סתם חי.